אבי אליאס
"אחרון פועלי המילים שבשיר"
עלי מוהר 30.12.1948-30.11.2006
בית ספר א.ד.גורדון, אחרון הפועלים, ברחוב לסל פינת ברנשטיין, ממול מעון הילדים של נעמת, בדרך לשם לאסוף את בני בכורי שחר, הייתי מזמזם לי "אז בבית הספר/ על קיר תמונה/ והאיכר חורש בה את האדמה"... ממש שיעור מולדת באספלט הדריכה של אמצע שנות ה-80.
בשנת 1987 עבר בית חינוך לילדי עובדים למשכנו "החדש" ברחוב הירקון, שם חמוש בילקוטים של שחר ומוטי, בלובי המרוצף באריחים של בית ספר "דוגמא", על הקיר תמונות שחור לבן, ובריבועי התצלומים, תמונות מחזור תלויות ברצף. כמו "שיעור מולדת" אהרון דוד גורדון "חורש בה את האדמה". כמה שקיות של נוסטלגיה אני נושא מהסוציאלסטים, שקישטו את המסדרונות: בייגה שוחט, יוסי ביילין, אריק ...
"העירום, השעיר והקדמון" - חלק רביעי על האפוס של האני בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא"י אריק א.
העוני כמטאפורה
בדומה לשיר "סיום: המנוס האחרון" המסיים את הקובץ השני "הגברות העולה" והכולל, בין השאר, היבטים ארס-פואטיים העוסקים בשפה כמפלט לתשוקותיו וגורלו של המשורר, גם השיר הפותח את הפרק המסיים את "אנקריאון על קוטב העיצבון", "סיום הספר: אלהים וענייו",(1) הנו רובו ככולו ארסֿפואטי. שיר זה המובא בצורת מדרש והנחתם על ידי המשורר כ"מדרש עניים אצלי" מעמת את תפילת העשיר אל מול תפילת העני. העמדה זו של עשיר מול עני היא למעשה מטאפורה ארס-פואטית של תפיסת האמנות של המשורר. מתי וכיצד מתפלל העשיר, שואל אורי צבי, ועונה כי תפילותיו של העשיר סדורות וקבועות "בסדר התפילות מדור ועד דור" ואף שעתן קבועה. הן נעשות ...
דבורה כץ
ריח בני כריח השדה
בְּשִׂפְתֵי שִׁבֳּלִים
בִּרְכַּת הַלֶּחֶם
נִיחוֹחַ פַּת
בְּפִי הַדָּגָן
זֵעָה בְּלוּלָה בְּעָפָר
בְּקִפְלֵי הַשֶּׁחִי
מֶלַח בְּעֵינֵי הַזּוֹרֵעַ
הַהוֹלֵךְ וּבוֹכֶה
"רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ ...
יובל גלעד
סדנת קריאה 7 - כותבים את יפו
הו, יפו! יפו! אלמלא ירושלים, ודאי היית מוכתרת לעיר היפה בארץ (לפחות לדעתי). כמה יפה ההר המואר והנישא בשעת ערב, חיה עתיקה וחכמה אליה צופים מהטיילת של תל-אביב. מהי ספרות מקומית? האם זו ספרות שאינה מצליחה להיות אוניברסלית ומסתפקת בתיאור מקום אחד? בשום אופן לא. אחד האלמנטים החשובים בכתיבה ספרותית, פרוזה ושירה גם יחד, הוא היכולת לתפוס את חד-הפעמיות של מקום, וכל מקום הוא חד פעמי, ולו גם השיכון הכי משוכפל וסתמי. לא בכדי אחד מכינויי הבורא הנו "המקום". ומקום אינו רק תפאורה לבני אדם, הוא בעל נשמה בפני עצמו, ריחות, צבעים, אור וצל, קולות וכו', ואין זה דבר פשוט ללכוד כל זאת בספרות. לבלזק היתה פריס, לג'ויס דבלין, לטולסטוי מוסקבה.
איך תופסים מקום במילים? או, שאלה טובה. המפתח הוא לא לפחד מתיאורים ...