גנטיקה של אנשים כותבים. כן, גנטיקה של אנשים כותבים, או אטביזם של נשים כותבות שהפונקציה הפואטית זורמת בעורקיהן – חיה ורד המשוררת ומיה לוי־ירון בדמות המספרת. אם ובת. ובעצם במרכז השיח הרגשי והטעון הזה בספר היפה "אישה בשמלה ירוקה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") מצוי תפקידה של האמנות בחיי הפרט וההחמצה הגדולה שחווים רובנו, בעלי אותה נטייה לאמנות ודחף עז ליצירה.  
יש רגע של הבטחה, ומשהו אחר כך מתפקשש בדרך, והדרך ארוכה ולא נגמרת. ותמיד אין זמן להשלים את היצירה, לסדר את השירים, לסדר את פרקי ספר הפרוזה. אפילו באמנות אחרת זה כך ברומן הפרגמנטרי הזה. כן, מַרים הציירת, ידידתה של האם, שגם היא אינה מביאה את מעשה האמנות שלה לכלל מימוש והשלמה, ותחושת ההחמצה הזאת מצויה גם אצל דמות צִדית כדויטש הצלם. כולם כולם אמנים שכמעט הגיעו, טובים כפי מידתם, בעלי ...

הסוודר והחמור
 
סיפור לזכר סבי, משה חורגל - שחקן
 
בערבים הייתי יוצא לטיול בן 20 דקות. הרופאים ציוו עליי, בגלל הלב. בתחילת החורף היה כבר קריר לשק עצמות שכמותי, ובשל כך הייתי לובש סוודר, צעקני משהו. תמיד היה תלוי, קיץ וחורף, על קולב סמוך לדלת הכניסה.
 
   20 שנה לפני כן עזבתי את "המטאטא" בשל סכסוך, הייתי בן 50. אשתי פְרוּמָה אמרה לי, "לך תבקש עבודה כשחקן ב'קאמרי' אצל פֶּפּוֹ." פחדתי מפני הדחייה. זה היה פחד שקואופרטיב השחקנים יאמַר: אין אצלנו מקום, ומלבד זאת אתה כבר מבוגר. התיאטרון צריך דם חדש שיזרום בעורקיו.
 
   "לך לפֶּפּוֹ," אמרה פרומה.
 
   "אבל אני פוחד שידחו אותי," ...

להתפלל מן המוח. שמו של הספר היפה הזה "ממיתר החולין" קצת מטעה בתחילה. לב השירים של יהודה לייב ויטלזון הוא התפילה, אבל התפילה נמזגת ונמהלת ברציונל המוחי. זוהי שירת כמיהה אמונית של השכל וכמו כל פעולה שכלית היא מסקנתית לא אחת. ויטלזון מבקש את האלכימיה של האמונה, את מה שקורא שפינוזה אהבת אלהים השִׂכלית, האינסופית, הבלתי־תנאית, זו שאיננה שואלת שאלות ושלֵמה עם עצמה. עזוב בחירה חופשית. אני חופשי עם תודעתי בדעתי כי אני עבדך באמת, לעובדך באמת. אך האם אני באמת כזה? האם אני חי בזה? אני חש כזה? בשירים יש ספק שלמוּת אמונה ומכאן התפילה לשלם.
 
הָאָדָם כְּאָדָם
 
בְּאָקָדֶמְיַת בָּבֶל ...