שירת יפו באנתולוגיה "שפת יפו", ב"סדנת הקריאה" של המשורר יובל גלעד..

סדנת קריאה 7  - כותבים את יפו

הו, יפו! יפו! אלמלא ירושלים, ודאי היית מוכתרת לעיר היפה בארץ (לפחות לדעתי). כמה יפה ההר המואר והנישא בשעת ערב, חיה עתיקה וחכמה אליה צופים מהטיילת של תל-אביב. מהי ספרות מקומית? האם זו ספרות שאינה מצליחה להיות אוניברסלית ומסתפקת בתיאור מקום אחד? בשום אופן לא. אחד האלמנטים החשובים בכתיבה ספרותית, פרוזה ושירה גם יחד, הוא היכולת לתפוס את חד-הפעמיות של מקום, וכל מקום הוא חד פעמי, ולו גם השיכון הכי משוכפל וסתמי. לא בכדי אחד מכינויי הבורא הנו "המקום". ומקום אינו רק תפאורה לבני אדם, הוא בעל נשמה בפני עצמו, ריחות, צבעים, אור וצל, קולות וכו', ואין זה דבר פשוט ללכוד כל זאת בספרות. לבלזק היתה פריס, לג'ויס דבלין, לטולסטוי מוסקבה.
 

איך תופסים מקום במילים? או, שאלה טובה. המפתח הוא לא לפחד מתיאורים ספציפיים ככל האפשר, שמות מקומות, ובו-זמנית לנסות להעניק להם איזו משמעות מטאפיזית, או לפחות ליצור קשר בין בני האדם המתוארים למקומם. כמו כן צריך להרגיש את הרחשים הקיומיים הנלחשים.
 

האמנות הישראלית המודרנית מתנכרת למדי למקומנו המואר עד אימה בבהירות מזרח תיכונית. מרבית האמנים חיים כאילו הם בניו-יורק, ויוצרים עבודות שאינן מחוברות למקום (בניגוד לדור המייסדים זריצקי, סטימצקי וכו', שעל אף שאמנותם הייתה מופשטת, האור המקומי היה ספוג בה). ומה באשר לספרות? הדברים דומים. לס. יזהר היו נופי הארץ נשמת אפו, לעוז המוקדם היה את ירושלים והקיבוצים, לויזלטיר וליעקב שבתאי היתה תל-אביב כור מחצבת, ועוד. והיום? הפרוזאיקונים הצעירים, וגם המשוררים, אם כי במידה פחותה, מתנכרים למקומם. הגיבורים חיים במעין אין מקום, או בתל אביב ערטילאית שיכולה להיות כל עיר, דבר היוצר כתיבה חסרת שורשים.






הו יפו! צילום: רענן כהן

"שפת יפו", אנתולוגיה של יוצרים יפואיים יהודים וערבים גם יחד (כרמל, 2009) מציגה סופרים ומשוררים שהתכנסו סביב כתב-העת המצוין "מטען", שהוקם על ידי מקסים גילן, ולאחר פטירתו עבר לידי הסופר יוסי גרנובסקי. גרנובסקי, אידיאליסט ספרותי ואנושי, הנו ספרן בעיר, והוא מטפח קבוצת כותבים צעירים ומוכשרים. אבל לפני שנגיע ליצירות עצמן, אי אפשר בלי התייחסות למצבה העכשווי של יפו.

יפו הנה אחת הערים האחרונות בה נותר שריד לדו קיום יהודי ערבי. אבל משמוצתה תל אביב, הפכה יפו לפנינת הנדל"ן החדשה, ויהודים מבוססים "כובשים" את העיר וזוכים לעזרה מפליגה מצד העירייה בהדרת תושבי יפו הערבים משכונותיהם. לא אכנס למעמקי הסכסוך הפוליטי, רק אומר שהטרנד הגזעני החדש כלפי ערביי ישראל הנו טירוף דעת מוחלט. ובפראפרזה על משפטו הידוע של שר האוצר לשער יגאל הורביץ - "משוגעים, רדו מהגג" - כשהתבקש לתוספות תקציבים, אוכל לומר רק "יהודים, הפסיקו להשתגע".
 

האם היהודים הצווחים לגבי הוכחות לנאמנות ערבים ישראלים, יכולים לדמיין עצמם במצב בו הם חיים בחופש יחסי בעוד מיליוני יהודים אחרים חיים בעוני ותחת סגר? השאלה היא לא האם ערביי ישראל נאמנים למדינה, השאלה הנכונה היא איך לכל הרוחות הם נאמנים לה למרות האפליה, הגזענות, ומצב אחיהם הפלסטינים בשטחים?

 




עטיפת האנתולוגיה בהוצאת "מטען/כרמל"

עורכים: יוסי גרנובסקי, יונתן קונדה ורומן וטר 

מדי שבת בצהרים, מי שפוקד את יפו יוכל לראות שיירות של ג'יפים ארבע על ארבע נהוגות בידי יהודים רעבים לדגים ולחומוס היפואי. אמנם עדיף דו-קיום קולינרי על כלום, אבל האם בכך מסתכם יחסנו אל עם שחי לצידנו? האם העם היהודי הוא עם הצועד על קיבתו ונדל"נו בלבד?

אבל כעת לספר עצמו. ישראלי שרוצה להתעדכן במצב הספרות הערבית בימינו ובכלל, אין לו אופציות רבות. הוצאת "אנדלוס" החלוצית שפעלה להוצאת ספרות ערבית מתורגמת כבר אינה פועלת אחרי שהקהל הישראלי נעל כיסו בפני תרגומים משובחים של מיטב הסופרים. משורר ערבי מעולה המיוצג יפה בספר הנו מוחמד אגואני, ששיריו הם רגש מזוקק בלי פלפולים, כמו בשיר "דיאלוג":
 
"הים הזה מבטו אל העיר העתיקה/ ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?/ ענתה לו: בסדר אך רגלי כואבות לי/ ובניי רחוקים לי לא עוזרים/ ואתה היסטוריה ישנה מה שלומך?/ אוי, הזמן עשה את המשקל כבד עליי...". זוהי יפו, עם ההיסטוריה וכובד השנים, וגייסות הכובשים שבאים והולכים. אגואני הוא משורר אהבה מוכשר, ישיר: "העולם כולו ישכח/ חוץ משעה אחת/ שעת הפגישה עם האהובה". פשוט ויפה, לא?








הסופר והעורך יוסי גרנובסקי. אידיאליסט ספרותי ואנושי

השירים והסיפורים בקובץ אינם בוטים פוליטית, אלא מביעים כאב וגעגוע, כמו שירה של אסמא ג'וף על נערי רחוב (שהרי יפו אינה רק מגדל השעון והעתיקות, היא גם הרבה סמים, אלימות ועוני) :
 
"ברחובות נזרקים/ ככלבים נובחים/ בעיני הכל הם אבודים. //ברחוב יהודה הימית ראיתי.../ כולם בגופיות שחורות היו/ עם שרשרת זהב מכובדת... לשכנים הפריעו בקולם החזק והמרושע...למרות שכולם היו יפים/ עיניים שחורות גדולות...".

מרבית המשוררים בקובץ צעירים, ויש לא מעט שירי בוסר שעוברים את הגבול בין פשטות לפשטנות. ניכר שהם זקוקים עדיין לקריאה והשתפשפות ספרותית. ומצד שני, גם כוחם העיקרי הוא בפשטות התמימה שלא מנסה לתחכם את הדברים. כישרון ודאי נוסף בקובץ הנו יונתן קונדה, שכבר פרסם בלא מעט כתבי עת ספרותיים. יש לו רגישות רבה לקיום היפואי החצוי בין עבר להווה, בין יהודים לערבים, בין כאב ליופי:
 
"גם רחוב למרטין/ לפעמים לוחש סליחות/ היונות מסתדרות בשורות/ כמילים/ על שפתי הגגות/ יום קוד/ אחד היה פה/ הן מספרות: //סבי חזר/ במעיל שחור ארוך/ לביתו הישן/ קצות / שפתיו התעוותו/ בחיוך/ כדף מצהיב/ בשמש/ כשראה את השם/ על הדלת הסגורה."
 
תיאור יפה ורגיש של ערבי החוזר לביתו ורואה שכבר אינו ביתו. רבים משמות הרחובות בעיר נושאים שמות קוסמופוליטיים מוזרים: רחוב למרטין, רחוב ויקטור הוגו. כבודם של הסופרים הצרפתיים במקומם מונח, אבל מה להם וליפו הערבית? ולמה חייבים להיות שמאל קיצוני כדי להכיר בכאב הפלסטינים שברחו מיפו ולא יכלו לחזור? למה אי אפשר להצדיק את קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי מבלי להכיר בסבל שנגרם כתוצאה מכך? האם כי הכרה פירושה ויתור על ריבונות? זה לא חייב להיות כך.
 

ובשיר אחר שואת היהודים והנכבה הפלסטינית מתערבבים למחבר (ולא שכותב שורות אלה חושב שאפשר להשוות בין שני האירועים):
 
"סבי עכשיו, למשל, עוד חי, וזיכרון עיר הרפאים עמה/ זה שבועיים הוא פותח כל שיחה -יפו, מאי 48 - כבר נמהל בזיכרון ורשה הנטושה, שנמהל בזיכרון/ פני אמו הריקות עת דרכה על רציף נמל חיפה".
 
עזבו פוליטיקה, מה שיש לנו כאן זו טרגדיה היסטורית אחת חסרת תקדים בנוראותה שיצרה טרגדיה היסטורית אחרת, כמו שצונאמי זורע הרס.

קונדה, שכתיבתו פואמתית, מיטיב לכתוב גם הוא שירי אהבה:

"היא סרקה שערה/ השחור מעל הכביסה/ הלבנה./ יום שישי./ עוד מעט חג./ כשרק הגעתי לעיר הזו/ אהבתי להסתובב/ בין שוטפי המכוניות של/ רחוב ויקטור הוגו, ולהריח הסבון, והבנזין מטפטף/ בין אצבעות הרגליים/ על כל שעומד להתלקח".
 
השיר מתחיל כתמונה רומנטית אורבנית, ממשיך כך, אבל מסתיים בסכנת פיצוץ ממשמש ובא לעיר הדו-קיום הזו. האם נשכיל לעצור לפני הפיצוץ?