המשורר אבי אליאס על הפזמונאי ובעל הטור עלי מוהר ז"ל, במלאת ארבע שנים למותו. מהנעשה בבלוגנו.

אבי אליאס

"אחרון פועלי המילים שבשיר"

עלי מוהר 30.12.1948-30.11.2006

בית ספר א.ד.גורדון, אחרון הפועלים, ברחוב לסל  פינת ברנשטיין, ממול מעון הילדים של נעמת, בדרך לשם לאסוף את בני בכורי שחר, הייתי מזמזם לי "אז בבית הספר/ על קיר תמונה/ והאיכר חורש בה את האדמה"... ממש שיעור מולדת באספלט הדריכה של אמצע שנות ה-80.
 
בשנת 1987 עבר בית חינוך לילדי עובדים למשכנו "החדש" ברחוב הירקון, שם חמוש בילקוטים של שחר ומוטי, בלובי המרוצף באריחים של בית ספר "דוגמא", על הקיר תמונות שחור לבן, ובריבועי התצלומים, תמונות מחזור תלויות ברצף. כמו "שיעור מולדת" אהרון דוד גורדון "חורש בה את האדמה". כמה שקיות של נוסטלגיה אני נושא מהסוציאלסטים, שקישטו את המסדרונות: בייגה שוחט, יוסי ביילין, אריק איינשטיין, ואיך לא - פני הילד הנצחיים שמחייך מבעד לעדשת המצלמה של עלי, במין עליזות של תום ימי בית הספר.

עלי מוהר ז"ל. לימד אותנו "שיעור מולדת" צילום: יח"צ


פתאום הכה בי זיכרון: מאי 1973 אני שומר בטירונות במחנה 80 של הנח"ל, על בונקר מבוצר בתחמושת, שאולי החביאו בו קפצונים למלחמה שהתרחשה באוקטובר, שם באותו לילה, תוך חשכה הצמדתי טרינזיסטור יד שנייה עטוף בבטריות ואיזוריל-בנד, וגבי שושן שר "שש עשרה מלאו לנער/ וליבו המה/... וכך התחיל העצב המתוק. פזמון שהדהד בשבלול האוזן. שגמרתי משמרת אמרו לי מה אתה לא יודע מי כתב, עניתי לא, מה קרה לך זה שיר של עלי מוהר, וואלה, מי זה עלי מוהר? הבן של  יחיאל מוהר, הנהנתי בראש, אה כן, שמא יחשבו אותי לפלח בשדההטמטום. אז כבר הבנתי שעלי מתחבר לווריד הנשמה שלי, ומשהו זורם עם המילים לתוך ההמוגלובין בדם.

הו! אז הגיע עיתון העיר, אני אוהד החולצה הכתומה של קבוצת בני יהודה, יליד שכונת רמת ישראל, בתפר שבין דרך השלום לגבעתיים, עלי מקפיץ לי את הפיוז עם הפועל תל אביב שלו, עם הרשימות האדומות, כאילו להפועל מונפול על תל אביב ופועליה היגעים שזיעה ניגרת מתחת לבית השחי של בית החרושת.
 
הכול נכון. אבל עלי כתב בחסד. קינאתי שאין לנו הכתומים כתב שטח שיכול לנקנק בדו-קרב מילולי על עט ודף עיתון מקופל את עלי, ואחר כך באו ימי הטור השבועי ,תיאורי תל אביב, מגדות הירקון עד אחרון הסבלים הסלוניקאים ברחוב לוינסקי.

עוד אוהד של הפועל. אריק איינשטיין. צילום: ראובן קסטרו


ואיך אפשר  לסיים את הגעגוע לעלי מבלי להתייחס לחיבור המופלא  שהתקיים בינו לבין אריק אינשטיין ושבא לידי ביטוי כל כך עשיר ומרגש בספר"זו אותה האהבה", שראה אור בשנת 2006 בהוצאת "דניאלה די נור".

הספר הזה - שמחזיק בין דפיו כמאה סיפורים של אריק, כפי שסיפר אותם לעלי בלמעלה מ-40 שעות הקלטה, שמתעד את התקופה הסוערת והיצירתית של שנות ה-60 וה-70, בתמונות, בתמלילי דיאולוגים קאנוניים מתוך"לול" ו"מציצים", במילות השירים - מקפל בתוכו יותר מכול את מה שהיה ולא ישוב. קפסולה של געגוע ואושר.

"זו אותה האהבה / ביוגרפיה בראשי פרקים" היה הפרויקט האחרון של עלי.

הוא ליווה את השקתו באהבה רבה כמעט עד יומו האחרון, לפני ארבע שנים, ב-30 בנובמבר 2006 .

אריק מספר ועלי כותב. לא תקראו?