העוני כמטאפורה
בדומה לשיר "סיום: המנוס האחרון" המסיים את הקובץ השני "הגברות העולה" והכולל, בין השאר, היבטים ארס-פואטיים העוסקים בשפה כמפלט לתשוקותיו וגורלו של המשורר, גם השיר הפותח את הפרק המסיים את "אנקריאון על קוטב העיצבון", "סיום הספר: אלהים וענייו",(1) הנו רובו ככולו ארסֿפואטי. שיר זה המובא בצורת מדרש והנחתם על ידי המשורר כ"מדרש עניים אצלי" מעמת את תפילת העשיר אל מול תפילת העני. העמדה זו של עשיר מול עני היא למעשה מטאפורה ארס-פואטית של תפיסת האמנות של המשורר. מתי וכיצד מתפלל העשיר, שואל אורי צבי, ועונה כי תפילותיו של העשיר סדורות וקבועות "בסדר התפילות מדור ועד דור" ואף שעתן קבועה. הן נעשות כבדרך אגב ובלשון רבים. האין זה אפיונה של שירה שבעה ובורגנית הסמוכה אך ורק אל שולחן הקונבנציות הקבועות והידועות, והנעדרת כל ממד אישי וחווייתי? זאת בעוד תפילת-שירת העני היא "בשעה שלא יום ולא לילה בנפש". אין זו שירה-תפילה על פי סדר קבוע מראש כי אם "על פי היגונות עד חדרי בטן". העני מתפלל בגופו ובלשון יחיד. וכך אל מול שירת הנוסחאות מבקיעה שירת "העני" שהיא קודם כל שירה "מקורית" וגופנית, באשר נובעת היא מכל ישותו, גופו ומכאוביו. זו שירה אקראית, שאינה סדורה, ועל כן רב המתח והלא צפוי בה. מתיחות ואקראיות אלה מאפיינות בראש ובראשונה את טיבו של "העני" בכלל. עניים אשר מייצגם ודוברם הוא המשורר. שכן אורי צבי אינו רק המנבא הגדול העומד אל מול ההמון, הוא תחילה דוברם של "כל התועים הגדולים מבטן ולידה", פייטנם של "הפרוליטרים בישראל", מייצגה של "הברית בינלאומית" של כל הקבצנים והנכזבים, הוא כל-האדם, או כהגדרתו במסה "כלפי תשעים ותשעה - "האדם העולמי". אין המדובר בתפקיד גרידא, בהצהרה ותו לא. אורי צבי המגלה אמפתיה כה רבה למצבם/מצבו הופך, מתוך בחירה, לנושא ומוליך כאבם. תהליך זה, שלא ניתן לעצרו, עובר בסיומה של הטרילוגיה תפנית. הבחירה שנחזתה קודם לכן כבחירתו של המשורר עצמו מתגלה ככזאת הנכפית עליו ואשר תוצאותיה כבדות מנשוא:
"כָּל הָרְעֵבִים תָּקְעוּ בִי שִׁנֵּיהֶם;
כָּל הַכְּאוּבִים תָּקְעוּ בִי עֵינֵיהֶם;
וְאֵינִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת זֶה הַלֵּב
בֵּית מוֹעֵד שַׁאֲנָן לְגוּפֵיהֶם".
(מתוך "עם אלי הנפח", שם, עמ' 126)
להמשך המסה באתר "יקוד - כתב עת אינטרנטי לספרות"
אקו"ם