ספרה של בלה שייר, "מט ילדים", יצא לחנויות בסוף אוגוסט 2011.
בסיסה של הנובלה השניה בספר, "גלית וגורדון", הוא סיפור קצר שכתבה כעשר שנים קודם לכן.
על האירועים שליוו את כתיבת הסיפור, כתבה את הסיפור שלהלן:



 
 
 
 
אפקט השנים החולפות



 
אותה שנה כתבתי סיפור קצר. נתתי אותו לחברתי מאיה שהיא הקוראת הקבועה שלי. מאיה קראה ואמרה: "כן, הוא טוב. אבל למה הוא כל כך עצוב? למה הגיבורה מתעוררת כשכל עתידה כבר מאחוריה?"
בסיפור, ניהל גבר מהסס שנים רבות רומאן עם חברתו, בלי להתחתן איתה. הדבר אימלל אותה מאוד. מין סיפור על אדון כמעט וגברת כבר. בסופו של דבר, בעקבות אירוע מסוים, עזבה הגיבורה את החבר, אבל זה קרה אחרי עשרים שנה.
"למה זה היה צריך לקחת לה עשרים ...

   
 
 
ויכוח בוטה על הציונות בסיפור רגיש, שנון ועוקצני של "סופר נפש האדם" (כהגדרת אדם ברוך) - אליהו מידניק, אשר התאבד באודסה בחג השבועות תרס"ד (1904), והוא בן עשרים ושלוש שנים; בליווי קטעי מחקר מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק ומהדיר קובץ סיפוריו של מידניק, יום קרוּש ומקולל (עמדה/ביתן, תל-אביב, 2002)


 
 
בביתו של הגביר
 

 
אליהו מֵידָנִיק
 
 
 
יום ג' בשבוע נשא יחזקאל חייט הנשים את התשלום הראשון, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות, אל חתנו הצעיר של אהרן ריבק, על חשבון העשרה רובל שלָווה מזה לצורך קניית מְנָיָה ציונית; יחזקאל נתחייב לפרוע אותו חוב, הקרן עם הריבית, לשיעורים, במשך עשרים שבועות, ...

מירון ח. איזקסון, חמישה שירים חדשים ומחזור, ושיר נוסף מולחן על ידי דוד ברבי

 
 
למירון ח. איזקסון, משורר אהוב ופורה, יש ספר שירים חדש, "בפעם הזאת", אחרי המבחר המקיף שהכיל גם שירים חדשים שיצא ב־2007 ולווה במסה מקיפה של פרופ' דן מירון על שירתו, "השיר האחר".
 

פרופ' דן מירון כותב:
 
 
"...השוני המהותי והאחֵרות של הטקסטים של איזקסון לעומת כל טקסט שירי ישראלי אחר, פוסלים מראש כל ניסיון של התמודדות איתם על ידי שיבוצם השרירותי במשבצת זאת או אחרת במפת השירה הישראלית... איזקסון מעביר את כל החומרים שהוא מכניס לשיריו דרך כּוּר היתוך אישיותי אידיוסינקרטי כל כך... מכאן הקושי העיקרי שמעמיד איזקסון בפני קוראיו - מן הניגוד בין המבע הענייני וה'קר' לבין התכנים הרגשיים העומדים תכופות על סף פיצוץ. ...

  לכבוד יום ירושלים, מאמר של המשורר יובל גלעד על ירושלים בשירה העברית החדשה



 
 
ירושלים עיר האור
 
 


הרסו לי את היהדות, קיבינימט. מערכת החינוך, המשפחה החילונית שלי, קלקלו לי את הדבר היפה הזה. לימדו אותי להגדיר את היהדות שלי דרך הקורבניות ודרך השואה, שזה שייכות על דרך השלילה, שאי אפשר להתחמק ממנה, אבל זאת הגדרה צרה. השניאו עליי את התנ"ך בבית ספר, כמו על דורות של תלמידים, עם לימוד פורמליסטי חסר נשמה. אחר כך היה הבר מצווה, שינון עקר שגרם לניכור נוסף. ואז המשפחה עם השנאה לחרדים, ל"דוסים", שאינם כופים דבר, וכל חטאם הוא שהם רוצים ללמוד תורה. אני שונא את שנאת החרדים. עכשיו אני רוצה קצת להתקרב, אבל יש לי מחסומים משל עצמי, רתיעה מהנהירה לבתי מדרש חילוניים, מנותקים מהמסורת. מה גם שאינני אדם מאמין, ...