כּנרת רובינשטיין
 
לולאות
 
הם איחרו לפחות בחצי שעה. כשהגיעו מילאו את החדר בהמולת שמחת המפגש ובריחות חזקים של שמפו ובושם. היא חילקה וקיבלה נשיקות על לחי אחת ועל השנייה, ועוד לפני שהתיישבה, הושיטה לה אורנה זר שושנים בצבע אש וליבי עטפה אותו בחיקה, כמעט חיבקה אותו בזרועותיה.
 
ליבי הריחה את טריותו במלוא ריאותיה, וחשבה עד כמה תנועות הגוף שלה הופכות ונעשות דומות לשל אִמה, כאילו מלגלגת התורשה על כל אותן שנים ארוכות שבהן התאמצה בחירוק שיניים להיות ההפך הגמור שלה, ועכשיו בלי משים, ובלי טיפת רצון, היא חוזרת לאותן מחוות גופניות שראתה וספגה בילדותה ובבגרותה, ואף פעם לא ידעה שהן חלחלו בה והשתקעו להן בתוכה, מקופלות כסליל ואורבות לרגע שבו יוכלו להשתחרר ולהתמתח בשנית.
 
חברותיה התקיפו אותה בצרור מחמאות: איך שהבית מסודר ונקי, ואיזו ...

יומולדת  
 
בעוד שעה תהיה בן שלושים וחמש. נכנסת לתקופה שיש המכנים אמצע החיים. האמת היא שאינך מייחס לתאריך הזה, הקרוי הולדתך, משמעות יתרה. כבר שבע שנים לא ציינת יומולדת. בטח שלא חגגת. ההגינות מחייבת להודות שבין שנות חייך רב הדומה על השונה.
ועכשיו שנה נוספת חלפה.
אתה יושב על כורסת היחיד בחדר העבודה שבדירתך המרווחת. מהרהר בְּביטוי ששמעת לא אחת מפי מכריך בנסיבות דומות של ספק סיום, ספק התחלה. חשבון נפש. הצירוף הזה מעולם לא היה באמת נהיר לך, אולם נדמה לך שהלילה, ברגעים אלה ממש, כשמחוג השניות שעל ידך שועט קדימה, אתה מתחיל להבין על מה הם מדברים, ולמוחך מזדחלת איזו תקווה חדשה, מעיקה, אפילו מגוחכת – שהשעה המסוימת הזאת לא תגיע.
אתה מתרומם מן הכורסה ומוביל את עצמך לעבר המטבח. הרעב מפלח את בטנך אך המקרר אינו מציע דבר שיוכל לספקו. לוּ ...