"אומץ לב". זהו צמד המילים העולה בדעתי למקרא שיריו היפים של אורי וייס בספר הביכורים שלו "הילד הזר" (הוצאת "עמדה חדשה"). אומץ לב על שום מה? על שום שאורי וייס אינו מתחנף לקורא. יש לו אמת והוא שר אותה בכל לבו. הוא מה שהציבור הרחב יכנה שמאלן קיצוני, אבל הוא לא נגד, ממש לא. הוא בעד. הוא רוצה שהדברים ייראו אחרת ובשל כך אינו מהסס כלל להביע מחאה. בזמן שנכתבת שירה אינטרוברטית מאוד, בזמן שאמנים חוששים לומר את דעתם בריש גלי שמא יבולע להם, וייס אינו כזה כלל וכלל. האמת היא שבשיריו הוא מצפצף על המִמסד, יתֵרה מזאת, הוא תוקע לו אצבע ציפורנית בעין על כל התייפייפותו וכוחניותו של זה האחרון.
הילד הזר
לִבִּי מֵפֵר אֶת הַצַּו
חוֹצֶה אֶת הַקַּו

באותם ימים, המהלך ברחוב 60 במקביל לחוף הים וקרוב אליו, צעד בסמטאות העיר העתיקה, יפו, הבנויה מכורכר וערב רב של רחובות ובתים נמוכים רווים המולה של בתי קפה, קוביות שש-בש, עשן נרגילות ועגלות סוסים שמובילות קרח, נפט ואבטיחים.
אותו הלך פנה ברגע מסוים שמאלה ועלה בסמטה כחמישים צעדים. הוא נעמד בפני מבנה רצפתי קטנטן בן שלוש מדרגות אבן, שהוביל לדלת עץ גדולה בעלת משקוף עליון מעוגל. בצד שמאל באמצע, מנעול חלוד גדול בצורת מלבן קטן ובמרכזו חור מפתח אופייני בצורת רץ של שחמט. ניתן היה לנחש את גודל המפתח וכובדו לפי גבולות החור... זה לא מפתח שתולים בחגורת מכנסיים ולא מחביאים בכיס... מפתח כזה הוא כמו פריט אספנים או קמע קדוש, ותמיד מוחזק ביד או שוכן כבוד על שידה מסוגננת וכבדה בתוך הבית... או תלוי על קיר פנימי כמו חמסה או מזוזה נגד עין הרע... אין לו כנראה תאומים משוכפלים כי הוא בן יחיד.
עם פתיחת הדלת הלא ...

אמו של הסופר אלבר כהן מתה ממחלת לב ב־1943, בזמן מלחמת העולם השנייה. אי אפשר שלא לומר שזהו מוות פריבילגי בתקופה זו ליהודי או ליהודייה – מוות ממחלה, בזמן שמיליוני יהודים באירופה נורו למוות וחונקו בגז. אבל לאלבר כהן כל זה אינו משנה הרבה כי מוות הוא מוות וזאת אימא שלו שכל כך אהב, או אם לדייק ולהיצמד לכנותו האגואיסטית, זאת אימא שלו שכל כך אהב שהיא אוהבת אותו.


הצרה היא שכהן די לעג לאימא בחייה ואף התרחק ממנה. הוא היה עסוק בכיבוש נשים ובכיבוש מקומו בעולם, כך הוא טוען. הוא בעצם לא הספיק להגיד לה "אני אוהב אותך", שלוש מילים פשוטות, וכמו שהוא כותב, כעת אין לו ברירה ועליו לשבת לבד בבדידותו הכפייתית המַזְהֶרֶת בלי אימא, ולכתוב עליה 30 אלף מילה.


"הספר אשר לאִמי" (הוצאת זמורה־ביתן, תרגום מצרפתית ניצה בן־ארי) ...

החיפוש התמידי וההשלמה. כנות עוצמתית יש בשירים של יהונדב פרלמן, בכל ספריו שהוציא עד כה בהוצאת "עמדה", ובפרט בספר זה "יצהר" (שמן זית משובח) – שבו הוא מצהיר בפנינו קֳבָל עם וקורא מיהו ומהו והיכן בדיוק מצויות נימי נפשו ומחשבותיו. זהו ספר שהוא – אדם כספר הפתוח. הוא כל כך חושני וחי ובר מישוש, עד שאתה ממש יכול בלשונך לטעום את השירים, ובאפך להריחם. טעמיהם מורכבים וריחם מדויק.
 
יצהר
 
מָה מֵבִיא אֶת הָאָקוֹרְדְּיוֹן עַכְשָׁו
בִּשְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת שֶׁכָּזוֹ לְנַגֵּן
...