יומולדת

בעוד שעה תהיה בן שלושים וחמש. נכנסת לתקופה שיש המכנים אמצע החיים. האמת היא שאינך מייחס לתאריך הזה, הקרוי הולדתך, משמעות יתרה. כבר שבע שנים לא ציינת יומולדת. בטח שלא חגגת. ההגינות מחייבת להודות שבין שנות חייך רב הדומה על השונה.

ועכשיו שנה נוספת חלפה.

אתה יושב על כורסת היחיד בחדר העבודה שבדירתך המרווחת. מהרהר בְּביטוי ששמעת לא אחת מפי מכריך בנסיבות דומות של ספק סיום, ספק התחלה. חשבון נפש. הצירוף הזה מעולם לא היה באמת נהיר לך, אולם נדמה לך שהלילה, ברגעים אלה ממש, כשמחוג השניות שעל ידך שועט קדימה, אתה מתחיל להבין על מה הם מדברים, ולמוחך מזדחלת איזו תקווה חדשה, מעיקה, אפילו מגוחכת – שהשעה המסוימת הזאת לא תגיע.

אתה מתרומם מן הכורסה ומוביל את עצמך לעבר המטבח. הרעב מפלח את בטנך אך המקרר אינו מציע דבר שיוכל לספקו. לוּ היה בידך אחד מאותם פרוספקטים ססגוניים, יפים למראה, הממתינים לך מדי יום בתיבת הדואר; פרוספקטים שאתה נוהג להשליך כלאחר יד לפח האשפה, או לבושתך, תוחב לתיבות הדואר של שכניך... זיכרונות אלה הנחשקים על מיני המאכלים שמעולם לא שקלת להזמין לביתך גורמים לפיך לרייר ומעוררים בך תחושה בלתי נסבלת של רִיק ושל חוסר נינוחות.

אתה נוטל את מפתחות המכונית, מחליט לצאת לסיבוב של לקראת חצות, להסיח את דעתך מעט, לסקר את העיר הזאת חצי שעה לפנֵי, אולי לשבת באיזה בר, לשתות כוסית של ויסקי, אולי להיקלע לשיחה... בידך הימנית אתה מיישר את חולצת הכפתורים עמוק לתוך מכנסיך, משהה אותה שם לרגע, חש מבעד לבד הקטיפתי בהבל ערוותך, מגניב הצצה למראה הסמוכה, בוחן את בבואתך.

הטבע, ללא ספק, חנן אותך במראֶה. ואמנם בַּעובדות יש להכיר: נשים רבות נוטות למדוד אותך; יש שמצעפות עיניים בענווה, יש שפושקות שפתיים בלי כל בושה; ערב רב נשים. ובעבודה מהלכים עליך רכיל. ברוח טובה מלחששים על הצלחותיך, על כיבושיך. הגברים מעריכים זאת, הם נוהגים בך בכבוד, אולי אפילו בקורטוב של הערצה. אולם בעבורך נשים הן דבר שבשגרה. הן מתקרבות, הן מתרחקות. אינך מתאמץ אפילו להבחין ביניהן. אינך משחיל ולוּ אחת מהן לתוך לבך. גם לביתך אינך טורח להביאן. את כולן, כך למדת, מניע מין סוג של רעב; אילו לא היית חס על עצמך הן היו בולעות אותך חי. הנה כי כן השמועות בקרב עמיתיך מופרזות, אך אינך יוצא לתקנן. הן דווקא נעימות לך.

 אתה נועל את הדלת ומרים את עיניך בתנועה שאינה מוכנית אל עבר השלט החדש שתלית במרכזה לפני שבועות ספורים. שלט מכובד ועליו ניצב לבדו שמך המלא באותיות עבות, זקורות. שם יפה יש לך: הוא מלרעי ומהודר, ויש בו, אי-אפשר שלא להודות, מידה בלתי מבוטלת של ריחוק ואליטיזם. שם שמכבד את בעליו; אתה אוהב אותו ככה.

מודע לכל צעד מצעדיך אתה יורד במדרגות. לרגליך נעלי ההתעמלות החדשות. הן מסִבּוֹת לך תחושה של קלילות ונעורים, מציעות הרבה מעבר לצרכיך. מדוע החלטת לרכוש דווקא אותן? אינך איש של פעילות גופנית; גם ביקרות פחות יכולת להסתפק. ובכל זאת...

מכוניתך חונה אפרפרה ובוהקת מעבר לרחוב. אתה נח במושבך, מלטף את כיסוי ההגה, מטיל את ראשך לאחור, מניח לעיניך להיעצם, מתמכר לרטט המנוע. לרגע אוחזים בך רגשות חרטה: אתה יודע היטב, מקום חניה נדיר וראוותני כל כך לא ימתין לך בשובך. אולם נחוש להמשיך הלאה בתוכניתך, שיש בה מידה מפתיעה של ספונטניות, אתה משתחל אחורנית במיומנות נטולת עכבות, מכוון את רכבך לעבר הדרך הראשית, מפקיר מדעת אוצר יקר לטובת מחשבות שקשה לך לחשוב לבדך בבית.

צילום: י' קופיבקר

תל אביב משתקפת בזגוגיות חלונותיך, מסנוורת אותך מכל עבר באורותיה הבוהקים. משום מה שיערת שהרחובות שוקקים יותר בלילות ספטמבר. העיר הזאת והתנהלותה זרות לך. אתה נטוע כאן זה כשנתיים, אך שגרת יומך הנוקשה מעולם לא הותירה לך את החירות ליטול חלק, להתבונן, להתמזג; שגרת יומך הגודשת אותך בעבודה ובעבודה ובשרטוט מדויק ובלתי מתפשר של החיים הנכונים-לך. החיים הנכונים לך.

אתה משייט צפונה. מולך מתגלה בשיממונה כיכר הבימה. כאן, מימין, באור הצהבהב של פנסי הרחוב, אתה רואה דמות. בחורה עם כלב. אתה מאט את נסיעתך. היא מפנה לעברך מבט, מבררת ללא מילים אם תניח לה לעבור בבטחה.

אתה מהדק בהדרגה את סוליית הנעל לבלם, מושיט במחווה של נדיבות את ידך השמאלית לפנים. מחייך בהתנצלות.

גם היא מחייכת, מניעה את שפתיה, כנראה ממלמלת תודה, חוצה את הכביש, מגניבה לעברך מבט אחרון ונבלעת עם הכלב בשׂדרה.

הדרך שלך שוב פנויה. אתה לוחץ על דוושת הגז. ממהר הלאה.

לאן בעצם אתה נוסע? מה אתה עוד מקווה למצוא? אתה ומחוגי הזמן. מסתובבים בחלל ריק. אין מכשול. אין קושי.

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"

נסיעת הלילה שלך מגיעה חיש מהר לקִצה. אתה מקיף את מתחם הבימה במסלול דמוי מעגל ושב אליו ממזרח. רכבך עוגן כעת על פיסת מדרכה ברחוב קטן, ואתה קצת מופתע לגלות את עצמך ניצב על שפת הכביש, ידיך בכיסיך, בוהה בְּפסל כתייר במטרופולין. את רגליך מרחרח כלב. את פרוותו מלטפת בחורה.

"הפסל הזה... הוא טוב?" אתה מפליט בלי לדעת מדוע.

"'התרוממות'..." היא מגיבה אליך, "קוראים לו 'התרוממות'. כן, הוא מעורר מחשבה."

"והאלכסון...?" אתה ממשיך כמהופנט.

"יש דברים כאלה בטבע."

"הוא מתגרה." 

"הוא דווקא מעביר תחושה של שיווי משקל. הוא מעביר תחושה של... התעלות רוחנית..."

"הוא מנוגד לחוקי הפיזיקה... הוא נועד לקרוס."

"הוא מחזיק מעמד כבר יותר משלושים שנה."

"זה מוזר," אתה מציץ בה לראשונה. בכריעתה היא מתקרבת אליך מעט, מחייכת את החיוך של מעבר החצייה.

משב רוח קל משיא ניחוח עדין אל נחיריך. בשקט הכמעט-סתווי נשמע איזה אורלוגין מרוחק. אתה מחלץ את כפותיך מן הכיסים, מחליק אותן מעלה על קודקודך, עוצם את עיניך לרגע ומנער את ראשך כדי להתעשת. ואז אתה מתכופף אל הכלב, ומושיט את ימינך לעברהּ.

היד שלה חמה.

אתה משהה את האחיזה.

מבטא את שמהּ בקול. 

לקובץ הסיפורים באתר אינדיבוק