לולאות, כנרת רובינשטיין, סיפור קצר לראש השנה

כּנרת רובינשטיין

לולאות

הם איחרו לפחות בחצי שעה. כשהגיעו מילאו את החדר בהמולת שמחת המפגש ובריחות חזקים של שמפו ובושם. היא חילקה וקיבלה נשיקות על לחי אחת ועל השנייה, ועוד לפני שהתיישבה, הושיטה לה אורנה זר שושנים בצבע אש וליבי עטפה אותו בחיקה, כמעט חיבקה אותו בזרועותיה.

ליבי הריחה את טריותו במלוא ריאותיה, וחשבה עד כמה תנועות הגוף שלה הופכות ונעשות דומות לשל אִמה, כאילו מלגלגת התורשה על כל אותן שנים ארוכות שבהן התאמצה בחירוק שיניים להיות ההפך הגמור שלה, ועכשיו בלי משים, ובלי טיפת רצון, היא חוזרת לאותן מחוות גופניות שראתה וספגה בילדותה ובבגרותה, ואף פעם לא ידעה שהן חלחלו בה והשתקעו להן בתוכה, מקופלות כסליל ואורבות לרגע שבו יוכלו להשתחרר ולהתמתח בשנית.

חברותיה התקיפו אותה בצרור מחמאות: איך שהבית מסודר ונקי, ואיזו אווירה נעימה שיש פה, ואיזה היריון יפה שיש לך - לא להאמין שאת כבר בתשיעי. והיא נבוכה מכדי לענות, נמלטה למטבח עם הפרחים, שם הסירה את הצלופן המרשרש ואִווררה את הגבעולים מלאי החיות. כשהחלה לגזום את הגבעולים חשה בדקירה קלה באצבע. היא סיננה קללה ותחבה את אצבעה לפיה. כששלפה אותה החוצה, ראתה שזרם הדם פסק ושהקוץ חדר מתחת לרקמת עורה.

"מה קורה, לי?" שאל אותה תמיר והעמיס בידיו גביעים ובקבוק יין. הוא יצא מהמטבח וזרק בה מבט תוהה, "אני באה", הזדרזה להשיב והמשיכה לקצוץ את הגבעולים. כשנותרה שוב לבדה ניסתה לשלוף את הקוץ בציפורניה, אך ככל שלחצה יותר, הקוץ החום שאורכו לא עלה על חצי מילימטר, השתרש עמוק יותר בתוכה. היא השפילה את עיניה לגבעת בטנה המתוחה שהחלה רוחשת, "לאימא נתקע קוץ", אמרה לה והמשיכה ללחוץ על עורה עד שהאדים והלבין.

"למי את מדברת?" נכנסה אורנה קלילת גוף למטבח, "לבטן המקסימה הזו?" אצבעותיה רפרפו עליה, וליבי חייכה אליה חיוך טמיר. אורנה דרשה ממנה בתקיפות, "אני רוצה שתראי לי אותה," וניסתה להפשיל את חולצתה. ליבי הדפה אותה בצחקוק ובמבט מתחטא, אך אחרי כמה דברי חנופה חשפה את בטנה הערומה לפניה, והצטמררה מעונג מגע עיניה שסקר אותה בהתפעלות.

מוצפת נחת וסחרחרת אושר מהפלא הצומח בתוכה רצתה לבקש מאורנה שנראתה לה באותו הרגע יפה ורכה כל כך, שתניח שוב את כפותיה על הבטן החמה שקצפה כגל אטי, אלא שאורנה התנערה ממנה פתאום וביקשה ממנה אגרטל. היא הניחה את הזר המסודר על השולחן במטבח, אחזה במרפקה של ליבי ודחפה אותה קלות לסלון.

הם ישבו שם כולם נינוחים ומבושמים מהיין שציעף את מבטם. זרועותיהם מרווחות על הכיסאות, פיותיהם נמתחים ונרפים ממציצת גרעיני הזיתים. היא התיישבה סמוך לחברותיה, נאנחה בקול, ועִרסלה את בטנה בידיה.

חבריה דיברו בגנותם של הצרפתים גסי הרוח, שלא יודעים מילה באנגלית, ושלא טורחים להסתיר את לאומנותם המתנשאת. הנושא לא היה קרוב ללִבּה; היא אָמנם הקשיבה לסירוגין לדבריהם, אבל סלדה מטיעוניהם העקרים והלא מקוריים שהיו גלגול של ציטוט או של רעיון מאוס אחר. כשפנו אליה מפעם לפעם, ענתה להם פזורת נפש והצטחקה לעצמה מגיהוקי העובָּר שהרעידו את בטנה.

הם פנו אליה כאילו הייתה אחד, והיא השתעשעה במחשבה, שלמעשה היא שניים עכשיו, ועוד שלוחה שלה, נסתרת וסודית, מקשיבה לועגת לשיחתם. כשבכל זאת השתתפה בשיחה שנתפוררה לה לאט לאט ככל שנקפו השעות וקרב זמן הסעודה, חשה שלמה בטיעוניה מאי פעם, כאילו מלאוּת בטנה גדשה גם את נפשה שהכילה כעת את כל מה שנזדקקה לו.

מחשבותיה נדדו שוב לקוץ התקוע באצבעה. ליבי ניסתה לשכוח ממנו, ידעה שמדובר בקוץ זעיר ולא מזיק, אבל בכל זאת, לא הצליחה להתרכז בשום דבר אחר. היא ביקשה את סליחתם של חבריה, שכבר השילו מעליהם את גינוני הנימוס, והחלו לזוע חסרי מנוחה במושבם, תוקעים בה מבט רעב ומצפה, והלכה לחדר האמבטיה, שם ניסתה תחת מי הברז להוציא את הקוץ.

מרוגזת היא לחצה חזק וללא טיפת רחמים על אצבעה עד שפצעה את עצמה, אבל הקוץ נשאר תקוע, ונוכחותו המורגשת והמטרידה לא הניחה לה. היא חזרה לסלון בחולצה רטובה כמעט לגמרי. חבריה לטשו בה מבט חושד, ואורנה שחשה במצוקתה, ניחמה אותה בעיניה הנבונות והטובות ודחקה בה להגיש את תפוחי האדמה שבטח כבר התקררו.

היא גררה את עצמה למטבח בנמיכות רוח, וחשה עד כמה בחלה לפתע בתפקיד המארחת הלבבית. חיוך הבסדר המעושה שתלתה בחבריה, אלה שברעבונם נראו לה עלובים מתמיד, היה מאוס בעיניה ובשום פנים ואופן לא יכלה להיזכר עכשיו מה דרבן אותה כך לעמול על המטעמים ועל ביתה שייראה נקי ומצוחצח, ומה גרם לה להאמין שניקיונו של הבית וטעמם המשובח של המאכלים יוכלו לזקוף לזכותה ניצחון אצילי במלחמה עלומה, שהתנהלה תמיד בינה לבין התוהו והאי סדר שארבו לה בכל מקום.

דימוי באדיבות האמנית

מירב גבעוני הרושובסקי

אורחיה נשתתקו ונתכנסו איש איש בארוחתו. לאחר שסיימו למצוץ את עצמות העוף, לנבור בצלחות וללקק בהסתר את אצבעותיהם המשומנות, השיחה נתחדשה לה בשנית. הם דחקו בה לספר קצת על ההיריון, ועל האימהות המתקרבת, ואיך היא מרגישה - אם יש לה מצבי רוח, ואם יש לה תיאבון מוגבר למלפפון חמוץ, והיא חייכה אליהם חצי חיוך, דבריהם נשמעו לה תפלים ועמומים כהד, והיא לא יכלה שלא לשוב ולהרהר בקוץ.

היא ידעה שמדובר בשטות גמורה, הקוץ לא יכול להזיק לה, ובכל זאת, באופן בלתי נשלט לחלוטין התגלגל בראשה תסריט אימים על זיהום נדיר שנמצא בו: זיהום שיתפשט בה תחילה, ימוטט את מערכות גופה, ואז יפעפע ויפלוש גם לעובר שלה, שהיא נמנעה לכנות אותו "עובר" אפילו במחשבותיה, כי מבחינתה היה יצור חי וקיים שחלק אִתה שותפות גורל כפולה.

"אז ליבי, את מתרגשת? מתי צפויה הלידה?"

"ממש כל רגע, וכן, מתרגשת," פלטה נבוכה, אף שכעת בכלל לא חשבה על הלידה.  

"איך את מרגישה?"

"אני מאוד עייפה, בחיים שלי לא הייתי כל כך עייפה כמו בתשעת החודשים האלו."

"וחוץ מזה?"

ליבי אמרה משהו על חוש הריח שהתחדד אצלה מאוד בזמן ההיריון, וחבריה הִנְהֲנוּ אליה באהדה, ופתאום נראו לה נחמדים ולא מזיקים, ולא הבינה איך שנאה אותם לפני רגע, ושוב נזכרה בקוץ שטרד את מנוחתה, וכבר רצתה לחלוק את מטען דאגותיה עם תמיר, או עם אורנה, אבל ידעה שתמיר יפטור אותה בחיוך, ואורנה תהנהן אליה ולא תבין איך היא באמת יכולה להיות חרדה כל כך בגלל קוץ מזערי, ולא יהיו מילים להסביר את סִבלה, ואת פחדה שהיה לגמרי בלתי הֶגיוני, ובכל זאת שריר וקיים.

היא החליטה לא להגיד דבר, ומאוחר יותר, כשיסתלקו להם האורחים, לנסות לשלוף אותו בעזרת פינצטה או סיכה, ואם גם אז לא ייצא, היא תיסע לחדר-מיון. שם תסביר לרופא התורן שבטח יביט בה בתמיהה, שהיא פוחדת - לא על עצמה, אלא על העובר שלה, שהוא, עוד לפני שנולד, מעורר בה צורך עז לגונן עליו מתחלואות העולם, והיא חשה אחריות מלאה להגן עליו מפני כל סבל אפשרי, ועל עצמה היא מרחמת מפני רגשות אשם שישטפו ויבלעו אותה כליל במקרה של אסון שיתרחש בגללה.

המפה הלבנה החגיגית הוכתמה בכתמים אדמדמים ונמלאה בפירורי לחם. חבריה צקצקו בלשונם וניקו את שיניהם בקיסמים, חלקם פרטו באצבעותיהם על השולחן, מדושנים ומנומנמים מכבדות כרסם. הם החמיאו לה על הארוחה הטעימה, והזמינו אותה ואת תמיר, בלי נדר, אחרי הלידה, לאכול בביתם.

חברותיה הדיחו את הצלחות המלוכלכות בכיור. היא ניגשה אליהן, והציעה את עצמה לעזר, אך הן התנפלו עליה: מה פתאום? את במצבך צריכה לשבת כל היום על הספה עם הרגליים למעלה, ובכלל, אי אפשר להאמין שעבדת כל כך קשה, עכשיו שלא תעֵזי להרים אפילו כוס.

היא התיישבה מולן על הכיסא, מחזיקה בבטנה שהתקשתה ורפתה. תנועות ידיהן היו זריזות וחינניות. עכשיו כבר לא פחדה מאותו תרחיש אימים מדומיין, אלא פחדה בעיקר ממחשבותיה שלא יכלה לעצור בעדן והן שבו ונסבו באותו העניין. היא הייתה אומללה מאוד.

אומללה ונדכאת כמו שהייתה פעם בתקופת חיים אפֵלה שלה, זו שסגרה במגירה ושנים לא חשבה עליה, לא העֵזה להיזכר בסִבלה ולפתוח אותה שוב; אז כשהייתה נסגרת בחדר האמבטיה שעות ארוכות, והייתה חוזרת ורוחצת את עצמה תחת זרם מים חם ומשפשפת שוב ושוב את גופה בסבון, ולא הייתה שועה לדפיקותיו של אביה על הדלת, שפעם איים עליה לצאת, ופעם התחנן אליה ביללות שתצא כבר החוצה, והיא לא יכלה לצאת מהר כל כך כי הייתה חייבת לנקות מעליה את כל הזיהומים שדבקו בה, היא הייתה חייבת להיות נקייה מהם לגמרי. והיא לא יכלה להגיד לו, הוא לא היה מבין, ולכן מתוך סאון המים הקולחים צעקה, "אני כבר יוצאת. כבר."

והיו גם הדברים האחרים, הבלתי הגיוניים, שלא יכלה להסביר, גם לא לעצמה. למה טרחה להעמיד מדי ערב את המטאטא בגינה במקום קבוע ובאותה זווית בדיוק, ואת השולחן במטבח הקפידה להזיז תמיד לאותה מרצפת, והייתה מתרתחת בזעם קודרני אם אחד מבני המשפחה היה מעז לפגום בחפצים שעמדו במסדר דום לשיגעונותיה. היא קִרצפה בכיור באמבטיה את אצבעות ידיה מכל הלכלוך הטמא שדבק בה, ואצבעותיה האדימו ונסדקו עד זוב דם והיא לא יכלה להפסיק גם כשאמה בהתה בה מבוהלת ופלטה, "את פוצעת את עצמך, תראי מה שאת עושה לעצמך."

***

השעה הייתה אחרי חצות, וחבריה עמדו ללכת. על מפתן הדלת שוב הומטרו עליה מחמאות, והפעם היא קיבלה אותן ללא עוררין, ונשענה מותשת על כתפו של תמיר. היא ליוותה אותם במבטה עד שנעלמו בחשֵׁכה.

לאחר שנפטרה מהם, חזרה לסלון והניחה את רגליה המשוכלות על השולחן.

היא התכוונה לשתף את תמיר במועקתה, אבל אז חשה בכאב המפלח את גבה וכמו חוצה אותו לשניים. המומה מדווי היא זינקה לעמידה, אבל אחרי כמה שניות שוב הצליף בה הכאב שהתחיל כגל עמום והתפשט בה עד שהגיע לשיא שאותו בשום אופן לא יכלה לשאת. אך בדיוק ברגע שבו חשה את עצמה מתמוטטת מייסורים, התפוגג לו אט אט הכאב ושכך.

צירי הלידה שלה נמשכו כל הלילה, וגם הלידה נמשכה שעות ארוכות, והיא נאנקה תחת צערה והתפקעה מרִגשה ומההמולה הזאת סביבה.

כשהכול הסתיים אחות צעירה בעלת פנים מאירים הגישה לה את התינוק מעורסל בתוך חיתול בד והסבירה לה איך להחזיק אותו נכון ולשמור על הראש. היא שאלה אותה מלאת חדווה אם היא מאושרת עכשיו כשהכאב עבר והיא הפכה לאם, וליבי שתקה. היא התביישה להגיד שלא הרגישה דבר כלפי היצור הזה שקרע את גופה, היא התביישה לספר שעדיין הוטרדה מהקוץ הזה שנשאר תקוע עמוק בכרית אצבעה.

 הסיפור לקוח מתוך קובץ סיפורים שייצא בקרוב

לסיפור נוסף של כנרת רובינשטיין