"בביתו של הגביר": סיפור לחג השבועות מאת אליהו מידניק

ויכוח בוטה על הציונות בסיפור רגיש, שנון ועוקצני של "סופר נפש האדם" (כהגדרת אדם ברוך) - אליהו מידניק, אשר התאבד באודסה בחג השבועות תרס"ד (1904), והוא בן עשרים ושלוש שנים; בליווי קטעי מחקר מאת שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק ומהדיר קובץ סיפוריו של מידניק, יום קרוּש ומקולל (עמדה/ביתן, תל-אביב, 2002)

בביתו של הגביר

אליהו מֵידָנִיק

יום ג' בשבוע נשא יחזקאל חייט הנשים את התשלום הראשון, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות, אל חתנו הצעיר של אהרן ריבק, על חשבון העשרה רובל שלָווה מזה לצורך קניית מְנָיָה ציונית; יחזקאל נתחייב לפרוע אותו חוב, הקרן עם הריבית, לשיעורים, במשך עשרים שבועות, רוּבּל ועשר קוֹפּיקות לשבועיים. ובו בפרק היה פורע קמעה קמעה עוד חוב אחר של חמישים רובל שלָווה מחתנו הבכור של אהרן ריבק; אבל משונה הוא פירעון חוב זה של עשרת הרובל משאר פירעונות: טועם היה בו החייט טעם שלא טעם כמותו מימיו: הוא נשא את הרובל ועשר הקוֹפּיקות לבעל חובו בשמחה ובעונג, ברצון ובגאווה.

יחזקאל היה כבן חמישים שנה, פניו חיוורים ומכוסים רשת של ורידין כחולים, לסתותיו בולטות מאוד, זקנו מגודל ושיבה זרקה ברובו. כרוב החייטים, היה אף הוא מקפיד על נקיות מלבושיו, והם היו תדיר מרוּכסים לכל כפתוריהם. כשנכנס אל ביתו של אהרן ריבק היתה השעה שעת שתיית התה של אחר הצהריים, וַימצא את אהרן יושב בטרקלין מרווח אצל שולחן מכוסה מפה של סָמוּט ועמו יושבים שלושת חתניו הצעירים, שהיו כולם סמוכים על שולחנו. לפני כל אחד מן המסובים עמדה כוס תה וכף כסף קטנה עמה, ולפני שניים מחתניו, הצעיר והאמצעי, היתה מונחת טבלה של שחמט שכל צבאותיה היו עדיין ניצבים עליה כמעט במלואם. החתן הצעיר, אברך כבן עשרים ושתיים, בעל פנים מלאים וצהובים עם משקפים של זהב על חוטמו, שיחק בעיון וכובד ראש ולא היה גורע כל אותה שעה עיניו הטרוטות מן הטבלה; והחתן השני, אברך כבן עשרים ושש, שכרסו כבר נתעגלה ונתבלטה במידה הגונה, ופניו הלבנים והשמנים מעוטרים זקן שחור קטן ומרובה בשערות, שיחק בהרחבת הדעת, ואחרי כל מהלך ומהלך נסמך בנחת על כתף כסאו והיה משפשף ידיו זו בזו כשהוא מנגן בפני עצמו כל אותה שעה מין ניגון שנתחבר ונתנגן באותו מעמד מאליו. משונה הרבה משני אלו היה החתן השלישי, הגדול שבהם: פניו היו דלים וכחושים, כפני איש שלא אכל לשובע מימיו, וכמעט בלא חתימת זקן. הוא היה, כנראה, גבוה מאוד, גופו הצנום כעין קנה רצוץ, וקַפּוֹטתו [מעילו העליון] ארוכה הרבה מכשיעור ותלויה עליו כשק; כנגד זה היו המכנסיים שלו קצרים הרבה מכשיעור ולא הגיעו לקרסוליו. הצד השווה שבהם, ששניהם - הקפּוֹטה והמכנסיים - היו ישנים ושחוקים וממין זול. בתוך הכוס שלו לא היתה תחובה כף של כסף, שלא היה נוהג לשתות תה מתוק.

קטע ממכתב היענותו של מידניק לביאליק לכתוב תחת דִגְלוֹ כעורך (ינואר 1904)

 לא היה שותה תה מתוק אף אהרן, אלא גומע היה את התה החם, כמנהגו תדיר, גמיעות תכופות, כשחתיכת הסוכר נתונה לו בין שיניו, והוא גומע ומוצץ, גומע ומוצץ... פניו הגדולים והרחבים מגושמים ושחורים, כאילו שזפתם השמש ולא רוחצו זה ימים רבים; חוטמו גס מאוד, יותר מכפי שהגון לגביר, והיה מעיד על בעליו כמאה עדים שמבני עניים מנוּולים [מכוערים] יצא זה ל"גבירות". ואהרן לא היה יושב כחתניו על גבי אחד מן הכיסאות הרפודים סָמוּט אדום הנמצאים שם, אלא על גבי כיסא של עץ פשוט; הישיבה על גבי כיסאות רפודים היתה קשה לו, והיה מבכר תמיד על פניה את הישיבה על גבי כיסא עץ קשה, כמו שנשאר נאמן אף לדייסה של דוֹחַן, שהיתה "מחויבת" לעלות על שולחנו כמעט יום יום, כבאותם הימים, כשהיה עדיין מַלווה לאיכרים מִלווֹת קטנות בעירבון של אדרות כבשים ומחרוזות אלמוגים, והיה מהלך יום יום ושקו על כתפיו בין בעלי חובות ונפרע מהם בתבואה, בביצים ובתפוחי אדמה, אלא שזה היה בשכבר הימים. עכשיו כבר עולה ממונו למאה אלפים ומעלה, והריהו קונה לו חתנים בשביל בנותיו הכעורות במחיר עשרות אלפים רובל. בעשרת אלפים רובל כל אחד עלו לו שני חתניו שהיו שׂוחקים עכשיו בשחמט; ובשביל השלישי, הארוך והצנום, נתן חמישה אלפים. מלבד אלו השלושה, עוד היו לו שני חתנים - בעליהן של שתי בנותיו הבכירות - אבל אלו אינם נכנסים בחשבון: הם קמו לו למִקְנָה בדבר מועט, אחד בארבע מאות ואחר בשמונה - סך הכול: י"ב מאות רובל כסף; מפני שבשעה שעשה "קנייה" זו עדיין לא עלה לגדולה. הצד השווה שבהם שכולם היו בני תורה במקצת, והמאוחרים אף מיוחסים גדולים. לאותם השניים - הזולים - ולחתנו הצנום היושב כאן מסר אהרן זה כבר את עסקי "הריבית הקטנה", האיכרית והיהודית, והוא עצמו עם שני חתניו הצעירים היה מנהל בממון את הפּריצים הגדולים עם הקטנים שמקרוב ומרחוק.

כניסתו של יחזקאל לטרקלין ביתו של אהרן ריבק עשתה רושם לא נעים כמעט על כל היושבים בו, ובייחוד על בעל הבית עצמו. לזה לא נעים היה לראות בביתו את החייט, שאין לו עמו שום עסק כאן, מפני שאהרן לא חשב הלוואתו של חתנו הצעיר לחייט זה אלא למעשה שטות ונערוּת. בכלל זה לא היה אהרן מוצא קורת רוח במה שחתנו הצעיר נעשה ציוני. כמה שבועות קודם לכן, כשהרב הצעיר דְמָתָא [של העיר] נתעורר פתאום, מאיזו סיבה, לייסד אגודה ציונית, והזמין לתכלית זו באחד הערבים אל ביתו כל אברכיה המכובדים של העיר, ושלושת חתניו הצעירים של אהרן ריבק בראשם, התייחס החתן האמצעי של זה אל הזמנת הרב בהלצה וקלות ראש, אלא שעל האספה הלך מכל מקום; ולאחר ששב הביתה עשה אותה כמין חומר של דְרוּש לגנאי ולגלוג, וביטל את הרב הצעיר, "בור ועם הארץ זה הנוטל גדולה לעצמו ורודף אחר הכבוד", ואת כל הנאספים כעַפְרָא דְאַרְעָא [כעפר הארץ]. ואף גיסו הארוך, שלכאורה היתה דעתו נוחה מהאספה באותו מעמד ואף נטל חלק בהשיחות והוויכוחים, מאחר ששב אל ביתו ושמע איך גיסו, פיקח זה, מתלוצץ בהרב ובהציונים, קיבל דעתו מיד ומשך אף הוא ידיו מן הציונים ומאספותיהם.

קטע מפנייה של ביאליק לסופר יעקב פיכמן לכנס את סיפורי מידניק ולהוציאם לאור (מרס 1905)

 לעומת זה, החתן הצעיר, שהיה מראשי המדברים באותה אספה, נעשה באותו מעמד ציוני נלהב ואחר כך אף סגן-הראש - הרב בעצמו היה לראש - של האגודה הנוסָדה. וכשבא אליו שני שבועות קודם לכן החייט יחזקאל בבקשה, שילווה לו עשרה רובל לקניית מניה ציונית, בתנאי שיהא משלם לו במשך עשרים שבועות רובל ועשרים קופיקות כל שני שבועות, חש בכל לבו לעזרתו ולא רצה ליטול ממנו אלא עשר קופיקות ריבית בשני שבועות - ונעשה על ידי הלוואה זו לשׂחוק בעיני גיסיו וחותנו. זה החותן היה אף מתרעם עליו בשביל אותו מעשה. ועכשיו כשראה החתן הצעיר את בעל חוב שלו נכנס אל החדר, נבוך קצת, מחמת בושה מפני חותנו וגיסו המשחק עמו, אלא שהתאמץ להעמיד פנים של איש מעשה ושל מנוחה שלמה לקראת החייט. והחייט, לאחר שבירך את היושבים, כל אחד בפני עצמו, נתן שלום דגושה למַלווהו כשפניו שוחקות ומפיקות רגשי כבוד בתערובת חנופה. על חתן זה היו אומרים בעיר ש"ידען" גדול הוא ובקי בכמה לשונות.

"וכי כבר קיבלת שובר מן הגזבר?" שאלהו החתן הצעיר בדיבור ראשון.

"בוודאי קיבלתי," השיב יחזקאל כשעדיין פניו שוחקות, "עוד ארבעה ימים קודם לכן קיבלתי. הייתי הולך כמה פעמים אל הגזבר ולא קיבלתי שובר, שעדיין לא היו מוכנים שוברות אצלו, וביום ו' שעבר הלכתי אליו ונתן לי שובר. הריהו אצלי בכאן," הוסיף יחזקאל כשתחב ידו לכיס מכנסיו.

"אף אתה, יחזקאל, בציונים?" פנה ואמר לו אהרן ריבק בקַלָסָה [בלעג].

"וכי אני איני יהודי?" השיב לו יחזקאל במין התבטלות וגאווה כאחת; יחזקאל חשב שהוא עומד במסיבה שכולה ציונית, ולא עלתה על דעתו שאין רוח אהרן ריבק נוחה מכל המעשה, "נטלתי, ברוך השם, שקל ומניה כשאר הבריות. יודעים אתם, אני אומר לאשתי היום: 'דבורה, בכמה עלתה לנו הנסיעה ללונדון? בשלוש מאות רובל - זה חלקי מכל עמלי במשך שנים רבות; בעד חצי הבית שלי קיבלתי שלוש מאות רובל - ולא נשתיירה מהם אף פרוטה, ולא עוד אלא שנפרכו עצמותינו והושחרו פנינו, וסוף סוף,' אומר אני לאשתי: 'שבנו שנית אל עיר מולדתנו, מפני שסַדְנָא דְאַרְעָא חַד הוא [סדן הארץ אחד הוא], והיהודי הריהו קבור תשע אמות באדמה בכל מקום שיבוא לשם, מפני שבכל מקום הריהו שָׁכֵן [דייר בשכירות], לא בבית שלו; ואת עשרת הרובל הללו,' אומר אני לה, 'אני נותן בכל לבי, שמא השם יעזור ויעלה בידנו להיאחז באיזו נחלה משלנו'..." ועד שסיים ראה והנה החתן הצעיר הריהו כאילו משתדל שלא להסתכל בו, ושני החתנים האחרים אף שׂוחקים בלגלוג, והפסיק בדיבורו ולא הראה את השובר שכבר היה מוציא מתוך כיסו, אלא החזירו למקומו, וחזר ונתן ידו לתוך כיס מעילו והוציא משם רובל ועשר קופיקות של כסף ופשט אותם למַלווהו, אומר לו:

"הרי הבאתי למעלתו את הרובל ועשר קופיקות, הלוואי, יושיעני ד', שתהא כך קלה עלי נתינת הרובל, כשם שהיא חביבה עלי וכשם שאני נותן בכל לב."

החתן קיבל מידו את הממון ושם אותו בחריט יפה, שהוציאו מכיס מכנסיו, וחזר והסתירו בשתיקה גמורה וחלוטה.

"ואיך נראה הדבר למעלתו, וכי נהא לשנה הבאה בירושלים?" ניסה יחזקאל להתל כשהציץ בבת צחוק לתוך פניו של מַלווהו. אבל זה כבש פניו בקרקע, וכנראה לא היו לו דיבוריו לרצון כלל; והחתן בעל הכרס היה אף שוחק עליו מתוך זחיחות הדעת.

"מה דעתכם על אודות חייטן זה?" הלמהו פתאום כרעם קולו של אהרן ריבק, שנשמע מתוך התרעמות ולגלוג כאחד, "הרי החייטן זה אומר להביא את המשיח? וכי על ידי מניה שלך אומר אתה להביאהו?" הוסיף אהרן כשפנה בבוז אל יחזקאל, ותוך כדי דיבור הפך פניו כלפי חתנו ואמר בקצף: "אוי לכם מציוניים שלכם!"

אליהו מידניק ברישום של הצייר יגאל ורדי

פניו של החתן הצעיר התאדמו.

"קבצן כגון זה נוטל אַקְציא שְמַקְציא, מניה," הוסיף אהרן לדבר בכעס גדול כשפניו מכוּונים כלפי חתנו האמצעי, "איזה דוקטור רמאי, איזה הרצל, עמד והבטיח להם להביא את המשיח, והרי הם שולחים לו עשרות רובליהם. כמה שוטים הם יהודים שלנו! קבצן כגון זה לא מצא מה לעשות בעשרה רובל וקפץ ונתנם לאותו הרצל; הריהו מרחם עליו: הרצל זה בוודאי יהודי כשר הוא וצריך פרנסה."

כל אותה שעה שדיבר אהרן היתה מרחפת על פניו של יחזקאל בת צחוק מעוּותה, וכשסיים - הפך יחזקאל פניו כלפי החתן הצעיר כמבקש עזרה. אבל זה שתק בזעף עצור, באותה שעה ששני החתנים האחרים שמעו דבריו של חותנם בת צחוק על פניהם מתוך נחת רוח.

"וכי אין זו כל הציוניות שלכם?" פנה אחר זה אהרן ואמר לחתנו הצעיר בבוז ולגלוג.

"היהודי אינו רואה בכל דבר שהוא אלא 'עסק', ואינו מסוגל להבין כיצד עובדים לשם רעיון בלבד, שלא בשביל התועלת," אמר החתן הצעיר אל גיסו בעל הכרס, במקום תשובה לחותנו, "דַרווין ושאר חכמים גדולים אומרים שהאדם הריהו חיה חברתית, אלא שליהודים כבר אבד הרגש החברתי לגמרי, והרי זה, לפי דעתי, מקור דלותנו ושפלותנו."

"אבל אין אני מוצא כלל את עצמנו דלים ושפלים משאר העמים," השיב לו גיסו, המרוצה מאוד בשיחה זו שבאה לפניו, "אדרבה, לפי דעתי, טובים אנו משאר העמים. מי מרחם עניים כעם ישראל? מי מצטיין בטהרת המשפחה כהיהודים? והשִכְרוּת הרי אינה מצויה כלל אצלנו היהודים..."

דיבוריו של החתן האמצעי היו לרצון לאהרן, ואף יחזקאל, שבכלל היה נבוך למדי, שמע דיבוריו בבת צחוק של רצון כשנטה ראשו קצת לצד.

"אִי לךָ, אין אתה מבין דברַי," קרא החתן בעל המשקפיים מתוך גירוי, "רצוני לומר, שמצבנו בחברה שפל, כל העמים יבוזו לנו.."

עטיפת כתב-העת השילוח, שבו פרסם מידניק את רוב סיפוריו

"ולפי דעתי הרי אנו צריכים לבוז לכל העמים," נפל גיסו לתוך דבריו, "אין לכל העמים אף אחת מן המידות המשובחות שאנו מוצאים אותן אצל היהודים. אמנם חסרון אחד בעמנו, הרי זה היעדר הסדר אצלנו. אין סדר לישראל, והרי זה אסוננו..."

"זהו עניין אחר לגמרי; אמנם הסדר חסר בכל מעשינו, אף זה אחד מחסרונות עמנו היותר גדולים, אלא שאני מדבר על מצבנו בגויים..." התאמץ החתן בעל המשקפיים להסביר את דבריו לבר פלוגתא שלו.

הוויכוח הלך ונמשך; ועד שהם מדברים, הציץ אהרן ריבק בפניו של החייט, שעמד מן הצד והקשיב לדבריהם, הבטה כזו, שזה הרגיש תכף חפץ וצורך לצאת מכאן.

"יוֹמָא טָבָא!" בירך את היושבים אחר שהות מועטה, אחר כך פנה לצד מַלווהו ואמר: "את הרובל השני אביא לו אם ירצה השם ביום ג' של השבוע השלישי, לא יאוחר... ואקווה שה'מעשה' אינו עדיין כמו שאמר מעלתו," פנה ואמר לבסוף אל אהרן בבת צחוק של הכנעה, חנופה ובקשה.

אהרן ריבק לא הביט אליו ולא כיבדהו בתשובה. והחתנים, שהיו עסוקים בוויכוח, לא שעו אליו ואל דבריו כלל.

"יוֹמָא טָבָא!" בירך יחזקאל שנית את אהרן ריבק תחילה ואחר כך את החתן הצעיר ושני החתנים האחרים, כל אחד בפני עצמו, ולא החזירו לו ברכה, וַיצא.

"הריהו גומל חסד להחייט!" אמר אהרן ריבק תכף ליציאת החייט, הופך כלפי חתנו הצעיר פנים של זעף, "רואה אתה את אוזניך? כך תראה את עשרת הרובל."

[תודה לאנשי פרויקט בן-יהודה על השימוש בהדפסתם]

קטעים מתוך מחקרו של שמואל אבנרי

 אליהו מידניק ועורכי סיפוריו - נפתולי יצירה ואובדן

על הסופר: בין התעלמות להוקרה

התאבדותו של אליהו מֵידָניק ביום שני של שבועות [יום-טוב של גלויות] תרס"ד / 1904, והוא בן עשרים ושלוש שנים, קטעה באחת את יריעת חייו ויצירתו של אחד הסופרים העבריים הנשכחים ביותר בדורו של ביאליק. כותבי ההיסטוריה של הספרות העברית (בתוכם קלוזנר, לחובר, שאנן ושקד) לא דנו ביצירתו של מידניק ואף לא נדרשו אליה. סקירת ספרות הביקורת של ראשית המאה מלמדת שנטייה להתעלם מיצירת מידניק נסתמנה כבר בדורו של הסופר. עדות לכך ניתן למצוא, לדוגמה, בדברי פיכמן המתאר את מידניק כסופר ש"לא בסבר פנים יפות נתקבל בספרותנו", וכמי ש"הביקורת לא שמה אליו לב, לא לטובה ולא לרעה". (יעקב פיכמן, "אליהו מידניק", הקדמתו לקובץ כתבי אליהו מידניק, אודסה תרס"ח, עמ' 1).

ציור של יהושע קוברסקי לסיפור "הקבצן העיוור" שפרסם מידניק ב"השילוח" שבעריכת אחד-העם

כנגד נטיית ההתעלמות ממידניק בולטים דברי האירוניה של ברנר על הביקורת בת זמנו: "אליהו מידניק המנוח לפני שנים אחדות, אשר קובץ כתביו יצא השתא לאור, ישעיהו ברשדסקי ויהודה שטיינברג, אשר עזבונו בימים אלה - שלושת אלה הלא סופרים הם, סופרים מובהקים, ולעולם לא חדלו מהיות זה משום שלא מצאו לא בחייהם ולא במותם את המבקר אשר ינתח את יצירותיהם, שיעלה את הגיונותיהם, שיפרשם, שיבארם, והעיקר שיאהבם" (י"ח ברנר, "מעולם ספרותנו, כל כתבי י"ח ברנר, ב, תל אביב 1967, עמ' 228).

מכל-מקום בהשילוח, כתב העת המרכזי והיוקרתי של אותה תקופה, דווקא בלט מידניק בשישה סיפורים שפרסם - שלושה בכרכים שערך אחד-העם (ח, ט, י; 1902-1901), ושלושה בכרך שערך ביאליק (יג; 1904).

על הסיפור: בין ד"ר רמאי לתנועה קדושה
 

"בביתו של הגביר" הוא הסיפור הראשון שפרסם ביאליק (במרס 1904) מתוך שורת יצירות שהציע לו הסופר אליהו מידניק, כאשר קיבל המשורר על עצמו לערוך את החלק הספרותי של ירחון השילוח. עלילת הסיפור מתרחשת כולה בחדר אחד שבו מסובים הגביר ושלושת חתניו לשתיית תה של אחר-הצהריים, כאשר לפתע נכנס החייט ובידו תשלום ראשון של חוב שנתחייב לאחד החתנים בעקבות קניית מניה ציונית. מכאן ואילך מתלהטות הרוחות בוויכוח על הרעיון הציוני ושאלת עליונות עם-ישראל או נחיתותו בקרב העמים.

כבר בנובמבר 1901 שיגר אליהו מידניק את סיפורו זה לאחד-העם, שערך באותה עת את השילוח, אך זה דחה את פרסומו מסיבות שלא פורשו. אך מתוך הכרת גישתו הבסיסית של אחד-העם בברירת החומר הספרותי אין להוציא מכלל אפשרות, שהוא סבר שהתדיינות זו של הגיבורים בנושאי הלאום - אין מקומה בסיפור אלא במאמר. זאת ועוד, כמי שגילה רגישות רבה לכל פגיעה באדם או בציבור - לא היה אחד-העם נכון לפרסם אמירות המציגות את הרצל באור נלעג, כ"דוקטור רמאי", כמי ש"צריך פרנסה" וכיו"ב, אף על פי שמדובר ביצירה בדיונית ואין הדברים משקפים בהכרח את עמדת הסופר. לפי אמת-מידה זו החמיר אחד-העם אף עם ביאליק, ופסל (בין היתר) את שירו הסאטירי "ילדות" בטענה: ש"למרות התנגדותי לדרכי הציונים, איני מוצא לאפשר להתל בקלות-ראש כזו בתנועה הקדושה לאלפי בני ישראל" (אחד-העם, איגרות, ב, בעריכת אריה סימון, דביר, תל-אביב תשי"ז, עמ' 128).

זכיית יום קרוּש ומקולל למידניק ב"פרס משרד התרבות והמדע לקלסיקה עברית" לשנת תשס"ג

עד כמה היו לחששותיו של אחד-העם על מה לסמוך יכולים להעיד דברי הביקורת שנמתחו על "בביתו של הגביר", כאשר פורסם הסיפור על ידי ביאליק: "הדבר המגחך בציור הזה הוא, שהמלווה בריבית אהרן צועק: איזה דוקטור רמאי, איזה הרצל - ממש כיוֵן לדעת גדולי 'השילוח'" (עובד [נחום סוקולוב], "פליטון עברי", הצפירה [שבועון] חוברת 75, תרס"ד, עמ' 235).

כך או כך, בעיני ביאליק נמצא "בביתו של הגביר" ראוי לבוא בשערי השילוח. ביאליק יכול היה למצוא בסיפור זה את מה שמצא כבר בסיפוריו הקודמים של מידניק: ציור אמנותי שנון וגם קליל של הדמויות, על חזותן החיצונית ועל עולמן הפנימי כאחד, הומור מעודן, אירוניה וביקורת חברתית הקשורה בקיטוב המעמדות ברחוב היהודי וביחס המתנשא של המתעשרים כלפי דלת העם. דומה שהסיפור בכללותו כיוֵן גם לאופי של הסיפורים שביקש ביאליק לפרסם בכתב העת: ציורים על "חיינו האמיתיים ולא המדומים, חיינו ההוֹויים ולא אלו שעברו ובטלו, או עתידים להיות" (איגרות ביאליק, א, בעריכת פ' לחובר, דביר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' רג).

המכתבים - מתוך ארכיון כתבי-היד של בית ביאליק