צדוק עלון
לכבוד שבת
בְּיַלְדוּתִי צִחְצַחְתִּי אֶת נַעֲלֵי אָבִי
אָז הָיְתָה מִדַּת נְעָלָיו גְּדוֹלָה מִשֶּׁלִּי
עֶשְׂרוֹת שָׁנִים חָלְפוּ
נַּעֲלַיִם רַבּוֹת
לָבְשׁוּ אֶת צוּרַת רַגְלַי
אֲנִי מְצַחְצֵחַ אֶת נַעֲלֵי אָבִי
וְהֵן מִצְטַמְּקוֹת וְהוֹלְכוֹת לְנֶגֶד עֵינַי
עַתָּה נְעָלַי שֶׁלִּי גְּדוֹלוֹת מֵהֶן
כַּף יָדִי נְתוּנָה בִּנְעָלָיו
וַאֲנִי מַבְרִישׁ הָלוֹךְ וָשוֹב
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן
עֲרוּכוֹת לִקְרַאת הַשַּׁבָּת בְּיַלְדוּתִי
וּבְטֶרֶם בָּאָה הַשַּׁבָּת
בְּטֶרֶם הוֹפְכוֹת נַעֲלֵי הַהֹוֶה לְזִכְרוֹן נַעֲלֵי הֶעָבָר
אֲנִי זוֹכֶה לְרֶגַע שׁוּב לִהְיוֹת
תַּחַת כִּפַּת יָדָיו שֶׁל אָבִי עַל רָאשִׁי הֶחָשׂוּף
בְּבָרְכוֹ אוֹתִי יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים
תגידו שזה מעט פרימיטיבי, אבל אבא ואלוהים והאנלוגיה שביניהם לעולם עושים לי, תמיד מרגשים אותי, כמו בסוף "לא ארץ לזקנים" מאת קורמאק מקארתי, כאשר השוטר המהרהר מספר על חלום שהיה לו על אביו, שכבר מת, ויוצר השוואה בין האב לבין אלוהים כמי שאמורים היו להשגיח עליו. האם הוא באמת מושגח?
כאן מתוארת בהדרגתיות סיטואציה שכבר עברה חלפה מן העולם. הבן, מתוך כבוד לאב, מצחצח את נעליו לכבוד שבת, והאב בתמורה, משים את ידיו על ראש בנו ומברך אותו בשורות מתוך ברכת הבנים האומרות: תהיה מושגח.
מה שזוכר הבן מקדושת השבת הוא את ההכנה לטקס, את החזרה לקראת הדבר הגדול, כי לנעליים ולמשחת נעליים יש ריח, וכבר מרסל פרוסט לימד אותנו כי לחושים יש תפקיד מרכזי במבוא אל הזיכרון. יפה גם התנודה בין עבר רחוק להווה דרך גדילת נעלי הבן והצטמקותן ההדרגתית של נעלי האב.
צדוק עלון (1954) הוא משורר ומספר. עד כה הוציא ספר שירים אחד "בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר" (ספרי עתון 77). הוא מנהל מרכז המבקרים של בנק ישראל.
השיר פורסם במוסף "ז'ורנל" בעריכת אבי גרפינקל
המשורר והסופר צדוק עלון
לשיר נוסף של צדוק עלון ב-nrg