לעוף כמו בוב בימון, גונן נשר, שעת סיפור

לעוף כמו בוב בימון

אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו לו, למוות העצוב ההוא, לא רמז לכך, אולי רק העצב או התוגה שמורגשים יותר בחודשים האפורים שבין ינואר למרץ, אז העננים כבדים וכבדה גם האדמה, כבדות הרגליים.

מתתי בחדר לידה מספר עשרים ואחת שהיה אז ועודנו היום החדר הראשון של הקומה השנייה בבית החולים רוטשילד בחיפה. כיצד אני יודע ששם מתתי? הרי זה ברור, כך כתוב בתעודת הפטירה שלי, שמסיבה לא מובנת כתוב עליה תעודת לידה. אפילו עץ אורן ניטע על שמי כתוב בתעודת הפטירה הזאת, שמתעקשת להיקרא תעודת לידה, שתיל רך של אורן מחטני שבוודאי כבר צמח וגדל לעץ גבוה ורחב וגדוש אצטרובלים שיורה מחטיו החומים והדקים אל הקרקע ולא רק אותם כי אם גם צנוברים שקליפתם קשה כאבן ופריים רך וקשה בו זמנית, שכילד אהבתי לאכול בצורתו הטרייה, הבתולית, וכמבוגר אהבתיו יותר בגרסתו הקלויה, המוקפצת על מחבת לוהטת, כתוספת קריספית חמה ופציחה בקערת סלט ירוק או על מצע חומוס גס.

מה קרה בחדר הלידה, שכל כך לא רציתי לשמוע וגרם לי להסתגרות הזו, של קפלי האזניים ועור התוף והקונכייה ושערות השמע? או שאולי לא המולת חדר היולדות היא שהחרישה אותי, לא, אלא סיטואציות שהתרחשו עוד הרבה קודם, בחדר המיטות של אבא ואימא, חדר הסתדרותי ופונקציונאלי, מסוג חדרי המוטלים שתוארו בציורים של אדוארד הופר, או מחוצה לו, בעולם הנשקף כתמונה ריאליסטית בעד החלון ובסלון ובמטבחון ובמרפסת עם ריבועי הבטון המפוספס ובשבילי ההליכה ומחוץ ליישוב ובשדות הרחבים ובארץ, ביבשת, ביבשות אחרות, בימה, ובכדור הארץ, בגלקסיה.
  

אני מתתי בחורף אלף תשע מאות שישים ושמונה וזה לא היה מוות מהסוג הקונבנציונאלי, המוכר, של הפסקת הנשימה וחידלון הלמות הלב, לא מוות מהסוג שמכריזים עליו בחדרים דחוסים והיסטריים של מחלקות לטיפול נמרץ. לא, ממש לא מוות מדכא, חולני, כמו מוות בסדרות טלויזיה עם רופא בחלוק ירקרק וכיפה ומחסום פה ומשקפיים טלסקופיות ונעלי קרוקס שהחליפו את מגפי הפלסטיק, שמכריז ביובש, בעצם שואל את הסובבים אותו, אחיות ואחים ועוזרי מנתחים ומרדימה, אתם רושמים? שעת המוות ארבע אפס חמש בבוקר. וגם לא מוות הירואי בפשיטה של יחידת קומנדו על בית של מבוקש בסמטאות עזה או מעבר לים. המוות שלי הוא האאוט סיידר של המיתות, לא דומה בשום צורה או תוכן לגופות שסוגרים עליהן את העולם בשק ואבחת רוכסן. זה מוות של אדם שעודו חי, בועט ומזיין ורץ ומרים משקולות ומתגלח ונצרב במי קולון ונושם ומריח וטועם ומוצץ ומקיא ולועס ויורק ומשלשל ומדמם וכואב אבל לא לא לא לא מוחלט, לא שומע כלום. אולי רק רואה קולות, מדמיין אותם, חולם אותם, מנחש, מהמר, תוהה, מפנטז צלילים,  אבל שום מכשירי שמיעה, שום אביזרי עזר לשמיעה, דיגיטליים, אנלוגיים, מודרניים ככל שיהיו, לא יפיחו חיים בצורה הזו, המעוותת.

מה קרה בחדר הלידה הזה? למה הפסקתי לשמוע עוד לפני שבכלל התחלתי? מה היה שם, בעולם, שנורא לא רציתי לשמוע, וממתי לתינוק שרק יוצא החוצה מבין הרגליים הקצרות והבצקניות של אימא שלו יש בכלל פוטנציאל לתפוס, לקלוט, את העולם.

אומרים שאלף תשע מאות שישים ושמונה היתה שנה מדהימה. באוויר הדליל של גבהי מכסיקו סיטי התקיימה אולימפיאדה. בשעה שבע וחצי בבוקר בוב בימון האמריקני קם ממיטתו, דידה לעבר חדר השירותים, השתין, צחצח שיניים, ירק קצף משחת שיניים מהול בדם חניכיים, עיסה בעזרת מברשת בעלת ידית עץ מעוגלת את לחיו בקצף גילוח, אחר כך התחרט, שטף את פניו במים, והלך לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל של הכפר האולימפי. על שולחן הפורמייקה הארוך אפשר היה למצוא כל מה שאנשים צריכים לארוחת הבוקר. ביצים קשות וצלוחית זיתים ועגבניות פרוסות ומלפפונים שלמים וכיכר לחם לבן וקנקן חלב ושניים או שלושה סוגי גבינה רכה או קשה ותרמוס גדול עם קפה ומלבן חרסינה מחולק לסוכר ולסוכרזית, וכמובן מלח, פלפל, קערת נירוסטה לשאריות, מתקן נירוסטה למפיות נייר.
 

בוב אכל לאט, כמעט ולא דיבר עם האנשים שחלקו עימו את השולחן, חברי המשלחת האמריקנית. השעה היתה שמונה וחצי בבוקר. חצי שעה מאוחר יותר, בשעה תשע בדיוק, בדיוק בשעה שבה מתתי, העולם כבר לא היה מה שהוא היה עד אז. אחרי שבוב סיים לאכול, הוא קם בחופזה, מישהו החווה בידו תנועה של היי, יש לך ליכלוך בזווית הפה, בוב קפא על מקומו, מילמל התנצלות, רכן לעבר הנירוסטה עם המפיות, כרגיל במקרים כאלה הצד שפנה אליו היה ריק, אז הוא סינן משהו בסגנון של השלמה אבל גם אכזבה, סובב את הנירוסטה, שלף חבילת מפיות וניגב את זווית הפה. עכשיו, כשהשפתיים שלו היו נקיות, הסתובב בוב, דחף את חבילת המפיות אל כיס האימונית ופנה לעבר דלת היציאה מחדר האוכל.
 

חצי שעה לאחר מכן נחת בוב על החול הלח שבמתקן הקפיצה למרחק, בלב ליבה של זירת המשחקים האולימפית, אסטאדיו אולימפיקו אוניברסיטאריו. בז'ארגון של עיתונאי הספורט, זו היתה נחיתה מושלמת, בלי שהתחת נוגע בחול, רק כפות הרגליים, שבולמות את משקל הגוף כולו. בוב התרומם, ניער את החול מהמכנסיים שלו ואת מה שהוא הרגיש באותו רגע סיפר שנים מאוחר יותר בתוכנית הטלויזיה של ג'וני קרסון: רעש מחריד ומספר לא ברור.
 

הרעש המחריד היה זעקת ההתפעלות של 80 אלף הצופים, שהתייצבו כבר בשעה שבע וחצי בבוקר באצטדיון, והמספר שבוב תיאור כלא ברור היה המספר על לוח התוצאות: שמונה נקודה תשע אפס. שמונה מטרים ותשעים סנטימטרים.

לא רחוק משם, על המסלול האדמדם של הריצה, הפך חברו למשלחת של בוב, ג'ים היינס, לאדם הראשון שחצה את קו הגמר של ריצת מאה המטרים בפחות מעשר שניות, ויום למחרת, אמריקני לבנבן וחייכן, קצת ביישן, סטודנט מאורגון בשם דיק פוסברי, הדהים את העולם עם סגנון קפיצה לגובה שטרם נראה עד אז, ודקות לאחר שירד מהפודיום עם מדליית הזהב, כבר סומן כאבי סגנון הפוסברי.

באותה שנה ניצח אדי מרקס הבלגי בג'ירו ד'איטליה, ובבית החולים המרכזי של מילאנו נולד תינוק יפה בשם פאולו מאלדיני, אחד הגברים היפים ביותר שנראו במגרשי הכדורגל. באולמות הקולנוע של שנת אלף תשע מאות שישים ושמונה הציג לראשונה "הבוגר" בכיכובו של דסטין הופמן, שמימש פנטזיה של כל הבחורים הצעירים ושכב עם אישה מבוגרת ממנו, אן בנקרופט, אולי סימן לגורל שלי, שהתרחש כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בפרשת אהבה עם לבורנטית נשואה, בת ארבעים, ממעבדת הביולוגיה של בית הספר התיכון שלמדתי בו, פרשה שנמתחה על פני תשעה חודשים, כמו הריון תקין, בבתי מלון ואכסניות זולות בשעות הצהריים החמות, כמו שוד לאור היום, והסתיימה בהודעה טלפונית עם קול יבש וצרוד מרוב בכי שאמר, בוא נגמור את זה, אני מפחדת ממנו.

בשנה שאני מתתי קרו המון דברים, בצ'כוסלובקיה התחיל האביב של פראג עם עלייתו לשלטון של אלכסנדר דובצ'אק, אביב שפלישה סובייטית ביום אוגוסט לוהט הביאה לקיצו, אפולו שבע ואפולו שמונה שוגרו לירח ובעקבותיהן החלו במסטיק של בזוקה לכתוב בעתידות שעד גיל עשרים ואחת נגיע לירח, בספרד נזכרו לבטל, באיחור של 500 שנים, את החוק לגירוש היהודים, מרטין לותר קינג נרצח, החיפושיות הוציאו את האלבום הלבן עם לונג,לונג, לונג ואובלאדי אובלאדה, רבין הציע להקים ישובים ברצועת עזה, מליון מפגינים ניצבו מול רבע מליון שוטרים בשביתה הכללית של תנועות השמאל בפאריז, הטלביזיה הישראלית החלה את שידוריה הסדירים עם ערוץ אחד, אבד הקשר עם הצוללת דקר ובערך בתאריך שמתתי, בוצעה בישראל השתלת הלב הראשונה.

ומכל הדברים האלה, מכל הלידות ומכל המיתות וכל הרציחות וכל השיאים האולימפיים וכל סרטי הפולחן וכל תקליטי הוויניל וכל הפוליטיקה וכל המהפיכות וכל האבדן וכל ההתחדשות וכל הטכנולוגיה וכל העולם, החיים, מה מה מה, מה מכל אלה נחת על גג בית החולים בשכונת הדר הכרמל, ירד בזריזות של לוליין בסולם הברזל, נעצר, הניף מעלה את חלון הזכוכית הגדול, הזדחל ברווח שבינו למשקוף העץ הפוצע, נחת על הרצפה, הביט ימינה, הביט שמאלה, חיפש את השלט שמורה על חדר הלידה, דילג במדרגות, דחף את דלת הכניסה למחלקה, דלת עץ כבדה, דו כיוונית, בעלת חלון עגול כמו עין קיקלופ, עבר בין החדרים, דחף ראשו והציץ, נדחה על ידי אחיות חמורות סבר, מופתעות מפני הנוכחות הזרה, עד שהגיע אל חדר מותי, חדר מספר עשרים ואחת, שם זיהה מיד את אמא שלי, התעלם ממבטים שאמרו אבל מה, אבל מי הרשה לך, אבל איך נכנסת הנה, התקרב במהירות לעבר המיטה המחלקתית המונמכת, הדף את הסניטר שניסה לעכבו, מפיל בדרכו מגשית נירוסטה עם כפפות גומי חד פעמיות וצמר גפן ספוג דם ושיליה, ואז נעצר, עמד בצד המיטה, סמוך לברך של אמא, וסינן, זה לא תינוק, זה שד, זה לא תינוק, זה שד.

***

בית מם פא, בית מם פא. את יודעת מה זה בית מם פא, שאלתי בלחש, בצרידות, והאישה הגדולה שעמדה ליד מיטת הטיפולים רכנה לעברי, השיער הערמוני שלה הוקף בהילה של אור הניאון העגול, תאורה מקובלת בדרך כלל בחדרי ניתוח ובמרפאות שיניים אבל לא משהו שהייתי מצפה למצוא בחדר טיפולים של קלינאית תקשורת. סליחה, היא שאלה, סליחה, בית מם פא, חזרתי בייאוש, בית מם פא, בלי ממצא פתולוגי, ככה הם כתבו בניירות שלי, אבל מי זה הם, שאלה, ואני מיד שחררתי את הגוש שלחץ בגרון ובוושט ובקיבה ובכיתי נורא, מין געייה מעוותת, מכוערת, של פרה שהמליטה ולד מת, הם, הם, גמגמתי, הם זה הרופאים, כל הגברים הגסים והגדולים והשעירים, שאת שערות ידיהם השחורות וסימני הגילוח הכהים, המפוחמים, הבליטו חלוקי הרופא הצחורים שלהם, הם הקיפו אותי וסובבו וכופפו והושיבו אותי ופלשו אליי, לאוזניים שלי הם פלשו, עם פנסים ידניים ופנסים טלסקופיים ובמקלות דקים, חיפשו מה דפוק שם, במערות האוזניים שלי, כמו ארכיאולוגים שמחפשים שרידים של האדם הקדמון, מה חולה ופגום ומת, ושום דבר הם לא מצאו, אולי קצת שעווה דוחה, מין פירורים של דבש יבש, אוזניים מושלמות, ורדרדות, חלוקות, קצת פלומתיות, של ילד חמוד, ואחר כך ריחפו במהירות על כיסא המנהלים שלהם, הסתובבו לעבר שולחנם, הרימו את משקפיהם, רכנו במגושמות על שולחן העץ ועל בלוק נייר משרדי הם רשמו בית מם פא, ואז מתחו יד לעבר סטנד החותמות, בחרו את זו עם השם שלהם ובאבחה אחת חתמו על הנייר.

אבל עכשיו אין רופאים, עכשיו יש רק אותי, אמרה האישה הגדולה, עתליה היה שמה, גילה היה שלושים, לא יותר, ודרך תריסי העפעפים המסונוורים שוב ראיתי את השיער הערמוני שלה מואר ומפוזר, הפנים שלה היו קרובות אל פניי, ריח נעים נסע מאחרי אזנה אל אפי, בוודאות ידעתי שזה בושם של כריסטיאן דיור, גם לי היה כזה, אבל בגרסה הגברית, גם מהפה שלה עלה ריח נעים, של נס קפה, ונזכרתי שראיתי, כשעוד עמדתי מהוסס וכבד בפרוזדור שבין דלת הכניסה לדלת חדר הטיפולים, שעל הכיור במטבחון של הקליניקה עמדו צנצנות זכוכית של טייסטר צ'ויס וג'ייקובס.

עתליה מטפלת בכבדי שמיעה וחירשים בצורה שלא הכרתי, באמצעות דיקור במחטים סיניות, אבל בניגוד לשיטה הסינית המסורתית, שמאבחנת את הגוף על ידי בדיקת דופק וסקירת הלשון, עתליה מצמידה חיישנים לגוף, שמחוברים בחוטים דקים, שחורים, מין מיתרים של אינפורמציה, אל מחשב. ככה אני מנסה לאתר את מקור החירשות, הסבירה לי בפעם הראשונה שנפגשנו, בדירה של מכרה משותפת, ואני לא ממש האמנתי לה, רק לשכב איתה רציתי. רק לאתר? עקצתי, את יכולה גם לרפא את החירשות? ועתליה התקרבה אליי ואמרה בביטחון מפתה של אישה מהאגדות, בוודאי, מה אתה חושב, אחרת לא הייתי מסתכלת עליך בכלל.

אבא של עתליה מת שלושה או ארבע ימים לפני שנפגשתי איתה בקליניקה. אנחנו לא יושבים שבעה, היא כתבה לי בהודעת טקסט למכשיר הטלפון הנייד שלי, אז אם תרצה ניפגש כמו שקבענו. על מה ומי יושבים שבעה שאלתי את עצמי, נפעם מכוחן המרטיט של מילים קטנות, פונט אריאל זעיר על צג כחלחל של טלפון נייד, מישהו מת במשפחה שלה, ורק כשנפגשנו היא סיפרה לי. ומה, שאלתי בזמן שישבנו זה מול זו בחדר שלה, את לא רוצה להיות בבית, להתאושש אולי, אין ממה להתאושש השיבה מיד, חיכיתי למוות הזה, ואני רק הנהנתי בראשי, והתעקשתי שוב, את באמת לא חייבת, רק בגלל שקבענו זה לא אומר שאת חייבת, אנחנו יכולים לדחות את זה.

אבל האישה הגדולה רק אמרה, עכשיו תשכב על הגב, אני רוצה  לבדוק אותך, ומה עם המחטים, שאלתי, זה כואב, ועתליה חייכה, זה תלוי, ואם זה יכאב זה סימן טוב, זה אומר שהגוף שלך לא אדיש. מהכיסא עברתי למיטת הטיפולים, מיטת יחיד צרה עם חור מותאם לאף ולפה במצבים של שכיבה על הבטן, אבל תשכב על הגב, היא ביקשה, על הגב.

נוח, היא שאלה, ואני הנהנתי בראש, לא יכלתי לדבר, הגרון שלי היה יבש, ובזמן שניסיתי להיטיב את השכיבה על הגב היא עמדה והסתכלה עליי, אישה גדולה עם שדיים גדולים וידיים גדולות, רציתי לשכב איתה, רציתי שהיא תתפשט, תעלה על המיטה, תרים רגל אחת כדי להגיע למצב רכיבה על הזין שלי ואגב תנועת מעבר זו תחשוף את הרוך הבשרני שמסתתר מאחרי סבך השיערות השחורות והחריפות, רציתי שהיא תעלה ותרד, בהתחלה בתנועות איטיות, מנומנמות, ואחר כך בתנועות מהירות יותר, אלימות, מטלטלות, אבל במקום להתפשט ולרכוב עליי, עתליה נגעה בי ברוך ואמרה, לא שמעתי את מה שהיא אמרה, רק קראתי את תנועות השפתיים שלה, עכשיו אנחנו נקיף את הדרקון, טוב?

מבלי להרגיש הורדתי את החולצה. אחריה הוצאתי את מכשירי השמיעה מהאוזניים. אתה צריך להיות ערום, עתליה אמרה, אני לא רוצה שום אביזרים על הגוף שלך. עכשיו נשארתי בג'ינס ונעליים. אנחנו נשחרר קצת את החגורה והשרוכים, טוב, אמרה ובעצם קבעה, ואני נשארתי שכוב על הגב, מרגיש כיצד שתי ידיים מתירות את שרוכי הנעליים שלי, את הגוף הגדול שלה עובר מקצה המיטה אל צידה, ידיים נחות על אבזם החגורה, משחררות אותו, פותחות כפתור עליון של המכנס, תפתחי עוד, התפללתי, תפתחי עוד, תוריד את המכנס, תפשילי את התחתונים, רציתי להגיד, תקיפי את הדרקון האמיתי שלי, להתכופף ולבלוע את הזין שלי, לשתות ולשאוב אותו, אבל התפילות נשארו ריקות, תפלות. עכשיו אתה מוכן, עתליה אמרה, עכשיו נקיף את הדרקון, ולא היה לי שום מושג מה או מי זה הדרקון שצריך להקיף, ובזמן שעתליה הסתובבה לעבר שידת העבודה שלה והכינה מחטים, מין שידת החתלה משופצת, חמש מגירות רחבות ועמוקות, משטח עליון מכוסה רקמת סאטן פרחונית, מגבונים לחים של האגיס, קופסת מפיות נייר, בקבוקונים זעירים, נרות, פסל קטן של ברנקוזי, קופסאות פלסטיק מלאות מחטים סיניות,  פתאום אמרתי, ידעת שפיטרו אותי היום, והיא הסתובבה וענתה, לא, לא ידעתי, מה קרה.

כנראה שהם פשוט לא רוצים אותי יותר, אמרתי, מרגיש את המחט הראשונה נצבטת ברום הבטן שלי, בתפר שבין הכרס לחזה. ובזמן שעתליה תקעה בבשר את המחט השנייה, קרוב ללב, אמרתי: היתה לי עבודה, היה לי שולחן, כיסא, לוח שעם עם תמונות נעוצות בסיכות צבעוניות, היתה לי תחושה של שייכות למקום, אבל עכשיו אין לי כלום, רק פירורי אבק, שאריות של חיים שהתנפצו בן רגע למשמע המילים של האישה הזו, מנהלת כוח האדם, אישה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, שזנב הסוס הבהיר והעצבני שלה הזכיר לי את שיער ראשה של הטניסאית הלסבית מרטינה נברטילובה אבל מבנה גופה הסיע את דמיוני הרחק מעבר למשטחי החימר או הדשא של וימבלדון או מלבורן, שם חבטה זנב הסוס השרירית וגדושת הסטרואידים האנאבוליים ביריבותיה, חבטות של תשוקה, קינאה, ואולי מין תערובת בלתי ספורטיבית לחלוטין של שתיהן. גוף רך ועגול היה למנהלת כוח האדם שלנו, נוגע ללב בשמנגוציות המרופדת ועם זאת הלא בלתי מושכת שלו, שדוחה בהינף יד, כמו חבטת הגשה קטלנית של מרטינה, מחשבות על מין.
 

המחט השלישית עשתה דרכה אל עצם הקסיפואיד שלי, זו העצם שממוקמת מעל או במקביל למפתח הלב, תלוי מאיזו זווית מסתכלים עליה, בצילום רנטגן עילי או בצילום לפרוסקופי פולשני. עתליה שאלה אבל גם קבעה, כאן זה ממש כואב, נכון? ואני לא עניתי, רק לקחתי נשימה עמוקה, מקבל את הדקירה באהבה, ויודע, כן, שם בדיוק, זה הדרקון, ועכשיו אני מבין מה זה להקיף את הדרקון. כל הגוף שלי בער מתקווה, נורא רציתי שיתרחש נס, ומגע המחטים יחולל את הנס, יגרום לי לשמוע, יעיר את עצבי ונימי השמיעה המתים, ויחיה אותי, אני רציתי שכל החוטים וכל המחטים שהקיפו אותי יהיו מין דפיברילטור של החייאה, אבל לא שמעתי כלום, רק דממה מעיקה, דממת מוות, ובזמן שהשדיים של עתליה נגעו בי במקרה או שלא במקרה אני חשבתי כמה דמיון יש למילים דממה ודם, גם דימיון זו מילה שדומה לדממה ודם, דממה דמומה, דם, דם, הנעתי את שפתיי, דם, דממה, דם, אבל עתליה רק נעצה בי עוד מחט, השדיים שלה התרחקו, הריח הטוב שלה כבר לא ניחם אותי, הוא רק הכאיב עוד יותר, בייאוש העצוב של השקט הנורא.

כמה מחטים עוד יהיו, שאלתי, ועתליה לא ענתה, רק חייכה כממתיקה סוד, פניה לבשו פתאום הבעה רצינית, ואני נזכרתי במיץ פטל שצועק מאחרי הדלת לאריה ולג'ירפה, זה סוד, זה סוד. אתה יכול להמשיך, לחשה, תמשיך.

השעה היתה אחת עשרה בבוקר, ובחדרה של מנהלת כוח האדם לא היה שום רמז לצפוי בהמשך אותו היום. זה היה חדר לא גדול, אבל סידורו הפנימי איפשר נשימה סדירה וגם החלון הגדול בעדו נשקפה העיר העניק תחושה של מרחבים פתוחים. הסתכלתי סביבי, זו לא היתה הפעם הראשונה בחדר הזה, כבר נכנסתי אליו הרבה פעמים, בדרך כלל לברר פרטים שקשורים בתלוש המשכורת. ובכל זאת קיננה בבטן, לא רחוק מהדרקון שעכשיו מחטים סיניות מקיפות אותו כמו בטקס אינדיאני, תחושה של סוף, פרידה אולי, רק שלא ידעתי באותן דקות לשים את האצבע ולהגיד בדיוק על איזו פרידה מדובר, ממקום עבודה, מאנשים או אולי מהחיים. על שולחנה של המנהלת, שאגב שמה היה אגתה, כן כן, אגתה כמו אגתה כריסטי, ואפילו על אחד הקירות היה תלוי מין שלט מלבני ממסוגר עם כיתוב אם תרצו אין זו אגתה!, היו שני ספלי קפה, מאג פורצלן עם כיתוב אדום, אמא הכי טובה, וספל קלקר של אילנ'ס קפה, ששאריות קצף חלב חומות לבנות נותרו בדופנותיו. ואני חשבתי, נו, מצד אחד אשת משפחה ממוצעת עם ספל פורצלן חסרת טעם שקיבלה מילדיה, מן הסתם ניתנה לה ארוזה בנייר צלופן ומלאה בשוקולדים קטנים, ומצד שני, קרייריסטית שעוצרת בדרכה מהבית למשרד בדוכן אספרסו איכותי, עומדת מולו דקה או שתיים, לא יותר, ידיה ספונות בכיסי מעיל הגשם החרדלי והארוך שלה, עיניה עוקבות ברגש אשמה מבויש אחר תנועותיו של הבריסטה, גבר לא צעיר מספיק כדי להיות בנה אבל לא מבוגר דיו כדי להיות בעלה ובקיצור, בגיל המדויק כדי להיות זה שיזיין אותה בהפסקות הצהריים הארוכות שלה באחד החדרים במלונות של הרחובות שנושק אל הים, הירקון או יונה הנביא והרברט סמואל ובלפור, ואני כבר מדמיין את חבטות הגוף הגברי בפלחי העכוז הנשי, שנשמעות בהתאמה מוזיקלית מלאה, הרמונית, עם חבטות גלי הים בשוברי הגלים של תל אביב.

את מבינה, הרמתי עיניי לעבר עתליה, את מבינה, לא ככה דמיינתי את היום בו יגידו לי, אנחנו פשוט לא רוצים אותך כאן.

אבל זה ממש לא הוגן, אומרים לי לפעמים הילדים שלי, אבל זה ממש לא הוגן, ואני מתכוון, עתליה, לילדים בני שלוש וחמש שלא בטוח בכלל שיש להם מושג אמיתי בנוגע למילה הזו, הוגן או הגינות, שרק נפלטת מפיהם כמנטרה או חיקוי של דבר ששמעו פעם. אבל זה ממש לא הוגן, אני מדמיין אנשים לוחשים מאחורי קירות משרדה של אגתה, נדחקים גוף אל גוף, נצמדים זה לזו בזהירות אבל גם בגסות, הבלי פה מסתלסלים מעל נחיריהם וריחות גוף מתערבבים זה בזו של הסקרנים, החטטניים, המשועממים, עכברי משרד אפורים, חנוטים במכנסי בד עם לוגו של גולף בכיס האחורי וחולצת כפתורים ולחלקם אף עניבה שגרתית, שנצמדים אל הקירות ומתים, אבל מתים לדעת, מי יהיה המפוטר היומי.

אבל זה ממש לא הוגן, כי בפנטזיות שפעם היו לי פעם, הודעת הפיטורין הייתה מרגשת הרבה יותר, כמו בסדרות הטלביזיה או בסרטים האמריקנים, שם רוכן הגיבור על שולחנו, מקליד משהו במחשב, פורם את העניבה, מותח רגליים, מדי פעם מסתובב על כיסאו, מעביר מיד ליד כדור נייר שנוצר מעשרות פתקאות וזורק בתנועה של כדורסלן מיומן אל סל פלסטיק שמחובר אל לוח הגבס שחוצץ בינו לעובדים האחרים. בפנטזיה שלי הייתי כמו העיתונאי או הברוקר או סוכן הביטוח או הבלש במחלק הרצח שזורק כדור נייר לתוך סל מאולתר, שורק לעצמו שריקת התפעלות ואחריה מין "ישששששש" ארוך ונלהב.

וגם את זה ראיתי בתמונה ההיא, הפנטסטית: מנהל משרד או מפקד תחנה או עורך עיתון כמו לו גרנט קמים בחיפזון מכיסאם, פותחים את דלת הזכוכית של חדר הזכוכית הבלתי שביר שלהם, יד אחת מחזיקה את הדלת פתוחה, יד שנייה מחווה תנועה של בוא, היכנס, ומפיהם יוצאת קריאה, אתה, כן, אתה עם הכדורסל האידיוטי שלך, בוא הנה.

האיש שאני רציתי להיות קם, קצת מופתע, אפילו לא מיישר את העניבה, שיערו פרוע, כאילו היה לא בעיצומו של משחק כדורסל אלא בשיחת טלפון מטרידה עם עד מפתח או מאהבת, עובר ברווח הצר שבין משקוף הדלת לכרסו של המנהל, שניהם לא מצליחים להסתיר את עווית סלידתם מריחו זה של זה, מין רגע של חיכוך גברי הומופובי בין שמן ורזה, צעיר ומבוגר, מנוסה ותמים, לאחריו נסגרה הדלת בשקט, ומעתה ואילך כל מה שנאמר בין כתלי הזכוכית אינו אלא פרי ניחושים של עשרות העיניים הסקרניות שמביטות בהם.






עטיפת ספר הסיפורים ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד"
עורך: דן שביט

לאחר דקות ספורות‏ של שיחה, קם לפתע הגבר הצעיר, המבוגר היטיב את אחיזתו בכורסא, מביט בו, הצעיר מחווה בגופו תנועות ידיים, מדי פעם מעביר יד על מצחו ושיער ראשו, רק קוראי שפתיים ושפת סימנים יוכלו לפענח במדויק את הנאמר, למרות שהדברים די ברורים, המבוגר רגוע, ונשאר, והצעיר נסער, ועוזב.

מכאן ואילך מתרחש שיא הפנטזיה: הצעיר יוצא מהמשרד, ניגש לאחד הדלפקים, מקבל מהאישה המבוגרת שיושבת מאחוריו קופסת קרטון, חוזר אל שולחנו, אוסף את מעט החפצים שצבר במהלך עבודתו במשרד, ספל עם ציור של ספיידרמן, אבן קריסטל ורדרדה, שני חטיפי שוקולד ישנים, מסטיקים מאובנים, כלי כתיבה, שני גביעים קטנים, מצופים זהב, עם כיתוב "אליפות בתי הספר המחוזיים בריצות בינוניות", ואז מזדקף, תולה את ז'קט הזמש שלו על הכתף, אוחז בקופסה בשתי ידיו, ומתחיל לצעוד, בגאווה הוא צועד, לעבר היציאה מהמשרד, העובדים עומדים משני צידיו, מלווים אותו כמו בכניסת כלה עם אביה לטקס החתונה בכנסייה.

אני חייבת להזכיר לך, אני שומע פתאום את אגתה כריסטי ומרטינה נברטילובה דחוסות בתוך אישה שמנמנה עם זנב סוס שבוגדת בבעלה עם ברמן של קפה בצהריים חורפיים, אני חייבת להזכיר לך שאין מה לדאוג, ואני מביט בה מופתע, משתומם, אבל מה זאת אומרת שאין לי מה לדאוג, מה זאת אומרת אין לי מה לדאוג.

ובדיוק ברגע הזה, של מפגש הקולות בין הבלונדינית שמתוקף תפקידה חייבת להזכיר שאין לו מה לדאוג לבין הגבר שעמד מולה ולא הבין על מה הוא צריך לדאוג, בדיוק ברגע הזה קלטתי שפיטרו אותי.
 

לא שמעתי או לא רציתי לשמוע את המשפטים הראשונים שהיא ירתה לעברי בטון מונוטוני, יבש, שבוודאי חזר על עצמו עשרות פעמים בשנים האחרונות. אתה מבין בשביל מה הזמנתי אותך אליי? היא שאלה אז, אנחנו מודיעים כאן על הפסקת עבודתך החל מהיום. אבל דבר ממה שהיא אמרה לא נשמע באוזניי, מבטי נדד אל החלון הגדול והלאה ממנו, אל העיר, עשרות גושי בטון בגבהים שונים, מאות ואלפי חלונות מרובעים, ואני חשבתי על אהרון והעיפרון הסגול, שכל מה שהוא רצה היה לחזור הביתה בשלום, אל חדר השינה שלו, שמחלונו ניבט ירח, אבל עד שמצא את החלון שלו, הספציפי, הוא צייר בית ורחוב ולבסוף עיר שלמה של בתים עם חלונות, ואף אחד מהם לא היה החלון שלו. ככה גם אני הרגשתי באותו הרגע, שאף חלון מכל אלפי החלונות שנמצאים מעבר לחלון הגדול של מנהלת כוח האדם אינו שלי, לא החלונות ולא הבתים ולא הרחוב ולא העיר ולא העולם, אף אחד מהם לא שייך לי ואני לא שייך לאף אחד, ואפילו עיפרון סגול אין לי כמו לאהרון, אפילו לקחת נייר ולצייר לא יכולתי, להמציא לעצמי חלון או חדר ובית, לברוא לעצמי חיים.

ברגע המדויק הזה, של ההתבהרות, ארעה גם ההתפכחות הגדולה והמכאיבה. לא, זו לא אגתה כריסטי יושבת מולי, לא סופרת בריטית שרוקחת עלילות בלשיות על רציחות במורד נהר הנילוס, וגם לא טניסאית צ'כית גולה שחיה בארצות הברית עם אישה אמריקנית ואף לא אשת קריירה ישראלית שמנמונת וסקסית, זו היתה אישה אפורה שנשאה עימה בשורה יבשה, לא מרגשת, מצמיתה, ממיתה, בשורה של פיטורין, ואני המשכתי לעמוד, לא ממש ידעתי מה לעשות, האם להמשיך לעמוד או לשבת או פשוט לצאת מהמשרד, שפתאום נראה לי צר ודחוק מכפי מידותיו.
 

הדלת היתה סגורה, כמוהו גם החלון הגדול, מערכת החימום פעלה וטיפות גדולות של זיעה ירדו לי מהמצח והאוזניים וגם בבית השחי הרגשתי את ההצטברות המעיקה, הכבדה, של הלחות. אנחנו נדאג שתקבל את כל מה שמגיע לך, היא שבה והזכירה, ואני המשכתי בעמידה המבולבלת שלי, החלשה, ורק דפיקות בדלת הפרו את הסצנה הזו, מין דפיקות שנועדו, כמו במחזה של הרולד פינטר, לשבור את השתיקה והמינימליזם העלילתי והתפאורתי, להכניס ממד דרמטי, מישהי נכנסה מבלי להמתין לתשובה, אבל המנהלת מיד החוותה בידה סימן עצור כמו של שוטר תנועה, ומה שנשאר מבחינתי מאותה דופקת בדלת היה ריח טוב ותו לא, לא מראה ולא קול ולא עירום מופשט בדמיוני, רק ריח של בושם נשי איכותי שפעם רכשתי דומה לו, אבל בגירסה הגברית, לא, לא כריסטיאן דיור, ניחוח של פלפל שחור ואדמה רטובה וקפה עם הל ובשום אופן לא מסוג הבשמים הלימוניים הרעננים האלה, שתמיד הזכירו לי צחנת מטהרי אוויר בבתי שימוש או בתי זונות ומכוניות.

מכאן ואילך הדברים התנהלו במכאניות בלתי ניתנת לעצירה, כתובה מראש אולי. ניגבתי את הזיעה מהמצח, העיניים הרעבות שלי התמקדו בחזה של מנהלת כוח האדם, לראשונה מאז הגעתי לעבוד בחברה שמתי לב לפרט הבלתי סימטרי הזה,  שד שמאל צר יותר משד ימין, אולי תוצאה של ניתוח כריתת שד ושיחזור בלתי מוצלח, או תסריט אחר לגמרי, נטול דרמות, של אישה שקוללה בצמד שדיים לא זהים, כמו אשכי גבר, שתלויים כמו קישואים בשוק, אחד קצת יותר ארוך מהשני. אגתה השיבה לי במבט קפוא, לאחריו הסתובבתי, פתחתי את דלת משרדה, ריחפתי במסדרון על פני פתחי משרדים וזוגות עיניים סקרניות, הגעתי למעלית. עמדתי מולה דקה או שתיים, לא יותר, מסתחרר ממשחקי האור של חיצי היורד והעולה של המעלית, מאבד סבלנות, פונה ליציאת החירום, יורד במדרגות שמונה קומות של סחרחורת ומחנק, מגיע ללובי, נתקל בגבר גבוה, רחב ומעט שמן, כבן חמישים אולי, ששיערו משוח לאחור ומלחייו עלה ריח של בושם בריטי קריר ומאופק בדיוק מהסוג שאני אוהב, אלפרד דנהיל, אפילו לא מתנצל בפניו, דוחה בתנועת ביטול את חיזורו של נער עם סלסלת סנדביצ'ים מלחם כפרי, פונה לעבר דלת היציאה המסתובבת, מתחמק ממבטו של השומר, ומכוח התנופה של הדלת המסתובבת אני נזרק, נהדף אולי, לכיוון המדרכה, נתקל בשפת הכביש, מועד ואז, בהפתעה אבל אולי גם בהקלה, עיניי נפערות, והדבר האחרון שאני רואה זה את פניו המבועתות של נהג אוטובוס דן.

***

כל מה שסיפרתי לך, לחשתי לעתליה, קרה הבוקר, ומפני ששום אישור או דחייה לא התפרשו ממבעי פניה היפים, המשכתי לדבר. זה קרה הבוקר, בערך בין השעות תשע וחצי לעשר, הספקתי גם להיות בתחנת משטרה אחרי הסיפור עם האוטובוס, שוטר שעבר במקום עזר לי לקום, האנשים שהיו באוטובוס הקיפו אותי, ראיתי תנועות שפתיים והינהונים, רובם היו שליליים, כלומר ימינה ושמאלה, ומהמיקום שלי על שפת המדרכה ראיתי את הנהג, הוא לבש מכנסי בד שחורים, חולצת כותנה ייצוגית בצבע כחול בהיר, עניבה בצבע כחול כהה, מעל לוח הלב שלו הבריק מלבן נחושת עם לוגו של דן.

עכשיו זה מתחיל להיות מעניין, ראיתי את השפתיים של עתליה אומרות, ובזמן שהיא תקעה מחט נוספת, העשירית או האחד העשרה, היא אמרה שוב, בשפתיים הבשרניות והברורות שלה, המונגשות לחירשים, עכשיו זה מתחיל להיות מעניין, מה עשו איתך במשטרה? אה, זה שטויות, הפטרתי בלחש, מנסה להניף יד בתנועת ביטול אבל מיד נבלם בעדינות, לא לזוז, היא מסמנת לי בשפתיה, לא לזוז, הם רק בדקו שאני בסדר, שלא נפצעתי ובכלל, שאני לא מעורער או משהו כזה.
 

עכשיו עתליה נעצה את המחט האחרונה, הדרקון שלי היה מוקף בשתים עשרה מחטים, עיגול בקוטר עשרה סנטימטרים הקיף רקמות שומניות, שרירים קטנים, קצת שיערות, את הכאב והמצוקה והגעגוע והתשוקה, את החירשות, שנמצאת במרכז הגוף שלי, בתפר שבין הכרס לחזה, קרוב ללב שמרגיש לריאות שנושמות לוושט שבולעת למעיים שמעכלים. אני מוקף, לחשתי לעתליה, אני מוקף, זה לא אתה, היא רכנה לעברי, זה הדרקון שבך, מפלצת גדולה שלכודה בתוכך, אנחנו מקיפים אותה עכשיו, אתה מבין? ומה, נאנחתי, חושש לנשום או להזיז את המחטים, ומה, מקיפים ואחר כך צדים? ועתליה הנהנה, כן, כן, כמו בסרטים, המחטים הם הציידים של הדרקון, הם לוכדים אותו, מעמיסים על משאית ספארי ומעבירים למקום אחר, רחוק, אתה מוגן עכשיו, ואני בכלל לא רציתי להיות מוגן, אני רציתי להתרומם, לעוף כמו רוברט בימון,  אני רציתי לשמוע.

אחרי שעתליה סיימה להוציא את כל המחטים היא החזירה לי את מכשירי השמיעה. הם נחו, יצורים טכנולוגיים מופלאים, פלסטיק מטאלי דמוי בננה מחובר בצינורית שקופה לאוזניית סיליקון, בתוך כפות ידיה. זה היה מראה נוגע ללב. שוב בכיתי, ואני לא יודע אם בכי של הקלה זה היה, של מי ששוחרר מנוכחותו המאיימת של דרקון סמוך לביתו, שחרור פיזיולוגי מקץ דקות ארוכות של מחטים שצובטות את הבשר, או בכי של תחינה, בקשה, שימי את אשכיי בכפות ידייך, עטפי אותם, רפדי אותם, אהבי אותם, החיי אותם, תני להם את החסד לו הם כל כך זקוקים, נואשים, אבל עתליה, כמו הרופאים בחדר של בדיקות האוזניים, הסתובבה עם גבה אליי, חיפשה את החולצה שלי, מצאה אותה, ואמרה בטון שלראשונה שמעתיו, חד וקצר כמו המחטים שלה, אתה יכול להתלבש, אנחנו סיימנו כאן.

אתה רוצה שנקבע עכשיו, שאלה, ואני לא כל כך הבנתי, אבל מה נקבע, למה נקבע, שאלתי בלי מילים, רק במבט שאמר, את הרי מבינה שלא נוכל להיפגש יותר, את מבינה שאחרי שתסגרי עלי את הדלת אני לא אחזור לכאן, ועתליה לא ענתה, פתחה את דלת הקליניקה שלה, ליוותה אותי בפרוזדור הצר והנעים שבין חדרה ליציאה מהדירה, מהפה שלה עדיין עלה ריח של נס קפה וגם הבושם עמד והתדפק על שעריי נחיריי, עקשן, מתגרה. רציתי לחבק אותה, להיאחז בה ולהגיד, אל תיתני לי לצאת, אל תיתני לי לצאת, אבל את תוכנית ההצלה שלי קטעה בבת אחת כניסתה של אישה זקנה, נמוכה ובשרנית, קצת מקומטת, אולי הלקוחה הבאה של עתליה, מין גירסה בהירה ומנומשת של גולדה מאיר, וכמו בדלתות מסתובבות שבפתחי בניינים גדולים, ברגע שהיא נכנסה אני כבר הייתי בחוץ.

עכשיו עמדתי בפרוזדור החשוך שבין שתי דירות. חיפשתי את הכפתור האדום שמדליק אור בחדרי מדרגות, מישהו או מישהי כבר הקדימו אותי, חלל הפרוזדור הואר באור כתום, עמום, שמעתי צעדים מהירים במדרגות, ולפני שפניתי לרדת בדקתי שלא נשארו חיישני שמיעה או מחטים סיניות מסביב לדרקון שלי.

דלת הכניסה לבניין סירבה להיפתח, דחפתי אותה שוב, בכוח, נלחץ מהסיטואציה הזו, הקלסטרופובית, מהגורל שנגזר עליי, להישאר כלוא בחלל הכניסה לבניין, אבל הקלסטרופוביה לא ארכה זמן רב, מישהו הגיח מאחוריי, גבר כבן ארבעים וחמש עם בגדי רכיבה צמודים, מבריקים, בשתי ידיו אחז אופני הרים, ואני חשבתי, איפה הוא מתכוון בכלל לרכב עליהם, רציתי להגיד לו, היי, אתה שוכח שזאת עיר? אבל הגבר עם הישבן והזין והכרס ושרירי הידיים הבולטים ביקש סליחה, נדחק ברווח הצר שביני לדלת הזכוכית, משך את הדלת פנימה, בלם אותה באמצעות רגלו, דחף את אופניו מעבר לסף ואז עבר גם הוא, מאפשר לי פתח הצלה. כעבור רגע עמדתי ברחוב יונה הנביא, שבהק בלובן באוהאוסי מסמא עיניים. משמאלי שקקו החיים בצומת הרחובות אלנבי ובן יהודה, קונטיינרים ירוקים של אשפה, אוטובוסים של דן, ומימיני הים הכחול, הפתוח, הממגנט. בהתחלה הלכתי בצעדים איטיים, ככל שקרבתי אל הים האצתי, את הכביש שבין הרחוב לים חציתי בריצה, מתעלם מצפירה של נהג, גם טיילת הלבנים האדמדמות נחצתה בריצה.

 עכשיו עמדתי נוכח הים, מאחוריי רחשה תרבות של פיתוח הגוף, אנשים שיחקו מטקות, קשישים שזופים ומוצקים עשו תרגילי מתח על קורת ברזל, כדור מטקות מגומי נחת על רגלי, הרמתי אותו, נהנה מריח הגומי ומגע החול האבקתי, התכופפתי, שטפתי אותו במים הצלולים, המלוחים, והסתובבתי לחפש את בעליו. זו היתה אישה צעירה, כהה, ביקיני הטורקיז שלה לא הסתיר הרבה, יכלתי לראות את פטמותיה גדולות הקוטר תלויות על פיסת טורקיז, קווים מדוייקים בעור, מכוערים, של אישה שילדה או רזתה, נמתחו בקו ישר מהטבור העמוק שלה לעבר המשולש, וגם זאת אני ראיתי, קעקוע של דרקון מצויר על מותנה הימנית. זה היה הדבר האחרון שראיתי על היבשה. בפין שלי החלה התקשות, אבל נפרדתי מהר מכדור הגומי ומחזיון הדרקון, מהעיינים שלי החלו ליפול טיפות כבדות, מלוחות, האישה עם הפטמות והדרקון עוד הספיקה להביט בי בדאגה ולשאול, אבל מה קרה, אבל למה, ובדיוק ברגע הזה, של האמפתיה הנשית האחרונה בחיים היבשתיים שלי, נכנסתי אל מי הים. נורא התאמצתי בהתחלה, הג'ינס התמלא מים וחול ואצות, זה היה כבד, אבל כעבור מטרים נוספים כבר שחיתי, מכשירי השמיעה התמלאו אף הם במי ים, עצרתי, צפתי במצב עמידה, בעטתי את הנעליים, גירדתי מעליי את הגרביים, המכנסיים, התחתונים, החולצה, ז'קט העור שאהבתי ולבסוף את מכשירי השמיעה. מליוני דגיגי כסף הקיפו אותי, שואלים את עצמם מי זו הנוכחות הזו, הערומה, אחר כך ראיתי אצות סבוכות, ירקרקות, נעות לקצב הגלים, כמו בתנועות כף יד של מנצח תזמורת סימפונית, טעם של מלח וצריבה התפשט בנחיריים ובוושט ובחלל הפה, מה שהיה צלול ונקי ברגעים הראשונים הפך לעכור, חולי, ירוק עם נגיעות של מכחול שחור, נקודות צהובות של חול ברזולוציה ירודה, כתמים בודדים, כתמים מחוברים, ולפתע כתם שחור גדול, מין מסך בד שחור שהורד ברעש מתקרת אולם הקונצרטים, אחריו הבזק לבן, מסנוור, ואז חשיכה מוחלטת.

***

הקומה השנייה של בית החולים רוטשילד שעל הר הכרמל. פרוזדור רחב וארוך, בסופו שתי דלתות כבדות, צבועות בירוק חיוור, לכל דלת חלון עגול. ספסלי עץ מתקלפים, פחי אשפה בהירים, גבוהים, מאפרות נירוסטה עומדות על רגל כמו חסידה, איש לא צעיר יושב על ספסל וישן. תלתלי כסף היו לאיש, פאות ארוכות, מסוגננות, חולצת משבצות, מטפחת בד מציצה מכיס מכנסיו, סנדלים תנכיים. על ברכיו שקית ניילון לבנה, מרשרשת, לשמאלו, על הספסל, סנדויץ עטוף בעמודי חדשות מוכתמים של עיתון דבר, חפיסת מרלבורו פתוחה, ריח טבק נישא בחלל הפרוזדור, מנטרל ריחות דוחים של מטבח בית חולים. אדון, אדון, בבקשה, אדון, הקול של האחות התגבר, אבל האיש ממשיך לישון, היא מתמתחת, מיטיבה את מדי האחות הצחורים, קו התחתונים שלה בולט, האיש מתעורר, מופתע, מתיישר, עושה רושם שאינו מבין כיצד נקלע למקום, בודק את חפציו, הכל כאן, ממלמל לעצמו, מתאפס, ואז שומע שוב את האחות, אדון, אדוני, והאיש שבמעמד הזה הפך לאדון מביט באחות, מנסה לפתוח את פיו אבל רוק דביק נועל את שפתיו, והאישה בלבן ממשיכה, שואלת אבל גם פוסקת, אדון, אתה איתי, מזל טוב, נולד לך בן, נולד לך בן.



לסיפור נוסף של גונן נשר

ביקורת שלי על ספרו