מלך העופות: על "לעוף עם בוב בימון"
החירשות של הסופר גונן נשר היא מוטיב חוזר בסיפורים הסלינג'ריסטים שלו בספר "לעוף כמו בוב בימון", במרכזו עומד בחור ישראלי צעיר בעל מום שמנסה להיות קשוב לעולם עם כל מגבלותיו. פייפר קאט
מו"לים ואנשי ספרות יקרים, אולי לא שמתם לב, אבל יש לו, לסיפור הקצר, עדנה מסוימת. הוכחה לדבריי תמצאו בקובץ המעולה "פיגומים" (הקיבוץ המאוחד/הכבשה השחורה) של יחזקאל רחמים, שיצא לפני כמה חודשים ובקובץ "צייר המלחמות" (טובי) של המספר הצעיר אור גראור, שיצא לפני כשנה, וכעת הווידוים הסיפוריים הללו של גונן נשר.
במרכז הסיפורים הסלינג'ריסטים הללו עומד בחור ישראלי צעיר בעל מום - הוא כבד שמיעה. החירשות היא מוטיב חוזר בספר הזה והדובר בסיפורים הופך והופך בה באופנים שונים. הוא עצמו מנסה להיות קשוב לעולם עם כל מגבלותיו לא רק ככבד שמיעה, אלא גם כאדם הנוטה להיסגרות עצמית ולבושה מסוימת מפני הבריות.
למשל בסיפור "בפעם הראשונה שרקדתי סלואו" הגיבור מפחד להתפשט מול חברתו, אף כי שכב כבר עם כמה זונות, כלומר, הוא מפחד מפני האינטימיות, כיוון שזו יוצרת רגש חשוף ופגיע. האגו העמיד שהוא טיפח לעצמו לאורך השנים, גם בשל מומו, אגו לא מבוטל הכולל תיעוב כלפי העולם ומשמש לו מעין שריון - עלול להיסדק ולהיקרע. ומה יהא אז?
אבל מה שיותר מדכא, זה שהעולם חירש כלפיו בהרבה מקרים, והמאבק הקיומי שהסיפורים שמים עליו דגש באופן כל כך מפורט וחזק, הוא הכרחי כדי לשרוד. כך למשל בסיפור הראשון "לעוף כמו בוב בימון" - בוב בימון היה הקופץ לרוחק שאיש לא שבר את שיאו במשך 23 שנה באולימפיאדת מקסיקו ב-1968, שנת הולדתו של הגיבור הדובר אלינו בסיפור, שגם עף - הוא עף מן העבודה.
הפיטורים פוצעים את האגו שלו בצורה אנושה וקיצונית, כי אלה מצטרפים לתחושת המאבק והכישלון בשל מומו ומעצימים את התסכול האישי והכן הזה עד כדי כך שהוא רואה בלידתו באותה שנה מוות. הוא ממש כותב בשורה הראשונה של הספר: "אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה", ואחר כך בא תיאור מפורט של לידתו. כלומר הוא חי בתחושה שהוא מת מהלך בינינו. עניין לענות בו.
לגונן נשר יכולת התבוננות מעמיקה מזווית היחיד על הסביבה. אולי בגלל השקט השורר מסביב בשל החירשות, הראייה התחדדה, והוא מבחין בניואנסים של סביבה ובני אדם שאדם רגיל, בשל הרעש הסובב, היה מתעלם מהם. כך למשל - קשה להאמין עד שקוראים - הוא מתאר בצורה מקורית את העיר הרועשת והמנוכרת ניו יורק כשהוא עובר בה רכוב על סקייטבורד, בסיפור "בפעם הראשונה שרקדתי סלואו" כמקום שיש בו מרחב היוצר אינטימיות, וזה מאוד אותנטי ומקורי.
כך למשל הוא מצליח לפתח ממש יחסי שנאה ואהבה לחפצים המשמיעים קול, ובעיקר כלי נגינה: הוא שונא את התופים והקונטרבס, אולי כי הוא יכול לשמוע אותם במעומעם כשהתוף דופק חזק ומזכיר לו את היותו חירש, והאצבעות ממש נפצעות על פני המיתרים העבים של הקונטרבס כדי לשמוע משהו עמום ונמוך; אבל אוהב את החליל הנשי המזכיר לו את שפתי קרובת משפחתו ואת הסקסופון כמובן, המזכיר לו גוף אישה, אלא מה. כלי נשיפה הם הקרובים ביותר לקולות האנוש החמים שנמנעו מגיבורו של גונן נשר.
מוטיב התעופה
"אתמול בלילה חלמתי שאני עושה בנג'י, ושאחר כך אני משתחרר מן הכבלים והמהרצועה המקצועית המיוחדת הזאת ונופל למים הכחולים והעמוקים של הים ואז אני שוחה. שוחה וחותר ונוהם ויורק מים מלוחים ובולע מים מלוחים, אבל לפעמים גם רק צולל מתחת למים, מותח את קצה גבול יכולת הנשימה שלי, עד שהריאות מתחילות לכאוב".
אתם מבינים, הוא רוצה להיות דג כי רק בעולם המים שבו שולטת הדממה והקול נעדר, הוא באמת מושלם כפי שהיה רוצה להיות. קוראים רגישים, גונן נשר בסיפוריו יודע לשים את הלב הרוטט על שולחן הניתוחים, למה שלא תקשיבו לו בשבלולי השמע שלכם?
הברקה או החמצה? הברקה.
"לעוף כמו בוב בימון", גונן נשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "אות הזמן" בעריכת דן שביט, 208 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם