מאמר ותרגום שיר מאת יחזקאל נפשי

אני תוהה כמה אנשים מצויים בעיר הזו

לאונרד כהן

אני תוהה, כמה אנשים מצויים בעיר הזו.

חיים בחדריהם המרוהטים.

לעתים, באישון לילה, אני משקיף מבעד חלוני

על הבניינים אשר מנגד...

אני יכול להישבע כי מבעד לכל חלון אני רואה, אני רואה

פנים אשר מתבוננות בי בחזרה...

אך כשאני פונה ושב לחדרי, אינני יכול שלא לתהות

כמה מכל אותם דיוקנאות, כמותי, שבים וסרים לשולחן הכתיבה

ומעלים תחושות אלו על הכתב.

 תרגום: יחזקאל נפשי

א

לפני שנים אחדות, בנוסעי לבודפשט אשר בהונגריה לבקר אהובה אשר הייתה ואבדה לי, מצאתי עצמי מהלך בדירתה אנה ואנה בשעת לילה מאוחרת בלא היכולת להירדם. היה זה רגע מסמר שיער ואני איני רוצה לשוב אליו כאן. אני מתיירא מזאת. ואולם, באותה העת, שמעתי כמו קול רם, כביר במידה רבה אשר לי טרם אינה בחיי עוד לחוות, דובר אליי מתוך ראשי, אומר מה לך בנאדם. מה לך לחוש בצער או אשמה על עצם היותך ניצב כאן... התבונן על כל היופי אשר סביב, על הנערה אשר לנה במיטתה למולך. התייחס לנוף הרליגיוזי, למבנים האירופיים הכבירים. רק כסילים אינם מיטיבים להתבונן. מבלי משים עלה אז בדעתי הפסוק מתוך ספר המידות אשר לרבי נחמן - "סגולה למי שהולך על הים, יישא עמו סיד וינצל..."  אך אינני יודע לשם מה העתקתיו לכאן. אין לו - ולו יחס זעיר - לדברים אותם אני בא להגיד עתה.

אני זוכר כי צעדתי בתוך הבית הדומם, וניגשתי להביט אל מעבר לחלון, לחזות בקסם המושלג שזו לי הפעם הראשונה שאני רואה בעיניי. מחזה קסום, יפהפה. כמו רבידים דקים, עדינים, שאלוהים השליך מן השמים. ושם, מעבר לצינה, מבעד לתחושת העייפות, יכול הייתי, מנגד החלון, לצפות בדנובה החוצה בין שתי הערים. מפוארת, בעלת יופי שחור כהה מרהיב. המים, מעורבים היו בגוני ירוק עז. מן הבתים האחדים אשר למולי הבחנתי באנשים בודדים. משפחות החיות יחדיו. דמויות זעות ונבלעות בתוך האפלה. פרצופים אחדים מתגודדים בחפשם אחר מחסה מן הקור, או שמא אולי, משתאים כמותי, מתבוננים על הרחוב השמם. מתפלאים.

ברגע זה, היה מן המובן הדתי בעיניי, המיסטי, ואט אט התפשטה בגופי התחושה הנדירה שאין בידיי המילים לתאר כאן, וצצו, כמו עלו מתוכי, שורות אחדות משירו של לאונרד כהן דלעיל.

לאונרד כהן בארצנו הקטנטונת. צילום: אריק סולטן

ב

מקרה דומה קרה לי לפני כשנה, כשהוזמנתי לשאת דברים על אודות ההקשרים התיאולוגיים של שירתי בבית המועצה של בית שמש. הדברים התארכו, ובדרכי הביתה לאור הלבנה, בעוד אני יושב ספון במונית אשר הזמינו לי האחראים על הכנס לעבר פתח-תקווה, ביקשתי את הנהג לסטות מן הדרך ולהסיעני לקיבוץ צרעה דווקא, מקום קטן של חמד וירוק בסמוך לבית שמש. וכך הגעתי לידידתי מאיה אשר מתגוררת שם מזה שנים ארוכות.

 שוב, שעת הלילה הלכה והתארכה. ובקומה השנייה של הצימר, לוגם תה חם מכוס מהבילה, מצאתי עצמי מתבונן מבעד לחלון החדר ביופי ובנוף זר, ולפניי דמויות אחדות נעות כצללים בחדרים אשר מנגד. נשרכות בחשכה. אני זוכר שחשבתי בלבי, כי איש מעולם לא תרגם משיריו של לאונרד כהן לעברית עד כה, על-אף שהלה פרסם שלושה ספרי שירה טרם החל לשיר אותם ולהלחינם בעצמו ( עתה אני שם לב, לאחר שהעמקתי מעט בנושא וחקרתי על אודותיו, כי למעשה, אז תורגם רק ספר שירה אחד משלו הנקרא "כציפור על התיל", שתרגומו בעבורי לוקה בחסר, זאת הואיל ואין אלו הם משיריו הליריים נרטיביים דווקא, שמהם אולי ראוי היה יותר לתרגם לעברית, אלא בעיקר משיריו המולחנים, אותם ליקט ובחר יוסי גמזו, בלוויית איוריו המקסימים של דוד משולם, בהוצאת רשפים בשלהי שנת 1973 { ומה עוד שעולה בדעתי עתה, כי ארבע שנים מאז צאת ספר זה בעברית נולדתי אני, ואולם ארבע שנים חלפו מאז היותי על שפת החלון ההוא בהונגריה מתבונן בלב החשכה לעבר הדנובה.} ).

 באותו הלילה, נח בתיקי ספר שיריו: The Spice-Box Of Earth, אותו ספר דהוי וזהוב מחמת הזמן שרכשתי פעם בלכתי ברחוב המלך ג'ורג' בחנות הקמעונאית לספרי יד-שנייה, והתחלתי מעלעל בו, וכמו מבלי משים החילותי משרבט לעצמי את התרגום על דף מחברת ללא כל מחשבה שיבוא בדפוס אי פעם. עבר איזה זמן מאז, והנה עד עתה, לא שבתי להתבונן בתרגום זה... ואני מעתיקו לכאן ללא שינויים כמעט. כשאני מתבונן בו ברגעים אלה, אני רואה שערכתי אי אלו שינויים במילות החיבור של השיר האנגלי המקורי. ברם אלו הם שינויים הכרחיים בעיניי, והיה עליי להמיר טעמן של מילות קישור אחדות, למען יתאימו יותר לשפה העברית ולרוח הזמן והמצב בו אני שרוי בימים אלה.

ג

בעוד ימים אחדים, יהיה עלי להתאשפז בבית-החולים בילינסון. כנראה לצורך בדיקות מהירות וניתוח שאני חושש מפניו מאד. אך גם בזאת אינני רוצה לדבר עתה...  אני אך אכתוב כאן, טרם אפרוש לשינה, משהו בשם האדרת הפחד והגרעין החבוי בו. בלבו.

 לפני יומיים, כשהגיע לתיבת הדואר שלי מכתב הזימון לבדיקה, חשתי כי עולמי חרב עליי והשמים קורסים. היה זה רגע נורא, מחריד, מטיל אימה ממש. הנה אני, אשר ידעתי בעברי תקופה מייגעת של קרוב לשנתיים בבית-החולים, מוצא כי יהיה עליי לשוב לשם. ודי היה בכך על-מנת להעכיר את היום. החיים חשבתי בלבי, הינם עסק גחמני. החיים ערמומיים וחלקים כצלופח, ובדיוק בשעה בה הכול כמדומה נע לעבר מגמה מסוימת, הם נשמטים מבעד לידיי בלא היכולת לאחוז בדבר מה שהוא ממשי. בדומה לחלום.

 ואז סברתי, כי החשש שאפף אותי, מקורו בעצם באי הידיעה. במה שמסתתר מאחוריה. שבעצם, המקור העמוק של הפחד, זה שמסתתר מאחורי הפחד עצמו, טמון באי ידיעתי לגבי הסובב אותי בחיי ובאי יכולתי המשוועת לעצבם כרצוני וכאוות נפשי. באותו הרגע הרהרתי בלבי על שני הערבים הללו בם נשענתי על אדן החלון, שגם בהם היה בי משום שמץ של הפחד ואי הידיעה לגבי מהו המתרחש בתוך החלל העצום והכביר הזה אשר מפריד ביני ובין כל ברייה אחרת ביקום האינסופי.

יחזקאל נפשי. משורר עם נפש גדולה.
צילום: הילית כדורי

 

חשתי בפחד כבד משום הקיום הזה, ואי הבהירות בה אני מצוי כעת לגבי החיים, המוות, האהבה. חשש מן ההמשך וממה שעלול להתרחש. מן הנורא מכול... איזו מין תחושה נוראה זו... חוסר הידיעה המשוועת. כבן אנוש בעל ידיעה כלשהי, בעל תודעה, אני תופס עתה שאינני יודע מאום ושאני עלול להיאבד בעוד ימים אחדים. בעוד שעות ספורות מהרגעים הללו בם אני יושב וכותב את הדברים הללו. כמה פעמים שכבר הייתי קרוב לשם... לספו של המוות... ואולם תחת זאת, אולי בשל כל זאת, אני מעתיק עתה דברים אלה אל הדף.

1.9.06 יחזקאל נפשי

שני שירים יפים-יפים מפרי עטו של יחזקאל נפשי:

לינק למאמר שלי על שיריו של יחזקאל נפשי