יוסי גרנובסקי
הכל התחיל במקרה. ישבתי בחוף הים בתל-אביב, בבית הקפה שהשולחנות שלו יורדים ממש אל החוף, שתיתי לי קפה, וכשהעברתי את מבטי, במקרה לגמרי, ראיתי אותו מתחת לסירה. הסירה נשענה הפוכה על רגליות עץ נמוכות והיה צל תחתיה גם כעת, כשהשמש נטתה קצת מערבה וקרניה גיששו באלכסון. הוא כרע על ברכיו מתחת לסירה, כפות ידיו הגדולות נחו על ירכיו ופניו לכיווני, לכיוון יפו, כלומר - למכה, לדרום.
חשבתי: שיתפלל! למי הוא מפריע? אם היה מתפלל בחוץ, זה סיפור אחר. אבל לא נראה שמישהו מלבדי הבחין בו. ונזכרתי בשיחה ששמעתי מאחרי גבי: צריך לגרש אותם!
לגרש? אני לא יודע. אבל בטח צריך לאסור עליהם לישון בתל-אביב!
והמלצר הערבי ששירת אותם? הוא לא הפריע להם. הוא שיעבוד, רק שלא ירגישו בו. נשארתי לשבת בבית הקפה. אני אוהב להקשיב לשיחות של אנשים, וגם לפטפט קצת עם שושי, בעלת הבית שהיא ידידה ותיקה שלי. שכחתי מהערבי שמתפלל. רק בערב נזכרתי בו שוב והסתכלתי על הסירה. הוא עוד היה שם. אז נצנצה בי המחשבה...
זאת הייתה סירה ישנה מאד. הצבע הכחול נמחק מהלווחים ואזוב ירקרק טיפס על הסיבים הגסים שנגלו לעין. הרגליות היו שקועות עמוק בחול ובצד מערב נותר רק פס צר בין החול הזהוב, שנערם מהרוח, והעץ האפרפר. משוטים לא ראיתי. הנחתי את המרפקים על השולחן והשענתי על כפות ידיי את הסנטר. החושך הבריח את האנשים מבית הקפה ורק אני נשארתי, יושב ומתעסק בחידתי החדשה כשנער כחוש, מלצר, ירד אל החול ובידו צלחת קטנה ועליה שתי פיתות. הוא כרע ברך ליד הסירה, הושיט את הצלחת למטה ויד ארוכה ומגוידת נשלחה מבפנים, והצלחת נבלעה באפלולית. הנער נשאר שפוף ליד הסירה עוד רגע ארוך ונראה ששוחח עם האיש שנמצא שם. אחר כך הוא קם, ובאותם צעדים איטיים וראש מורכן חזר לבית הקפה.
ירדתי בין השולחנות אל החול. הקשתי על העץ.
מבפנים - דממה.
הקשתי שוב, והצצתי פנימה. שתי עיניים צהובות ניבטו אליי מהחשיכה.
אהלין...
אהלין.
מן ווין אנת?
מן ע'זה.
איש ביתסאווי הון?
אנא? בחיאת אללה, וולא אשי... - שתק.
שתקתי גם.
תפדל, הזמין אותי בידו הארוכה שאכנס.
בפנים הייתה לו מנורת לוכס קטנה, והוא הבעיר בה אש לכבודי. אור צהבהב התחיל למלא את המקום הקטן. בהתחלה צר היה לי, והתנועעתי לפה ולשם עד שמצאתי מקום. אחר כך ראיתי שיש לו גם פרימוס קטן ופינג'אן.
"בידכ תישרב קהווה?", שאל אותי. הציץ בי, ולא חיכה הרבה, הבעיר בפרימוס אש, יצא החוצה, וכעבור רגע חזר עם מים בפינג'אן.
לאט לאט התרגלתי למקום החדש. מהנעשה בחוץ לא ראיתי כלום, חושך היה בחוץ, והמקום הקטן המואר מבפנים באור צהבהב מהבהב, כבר נראה לי קצת יותר מרווח. הערבי מכוער. יש לו פנים כהות מוארכות, שיניים צהובות, ואף אחד, אבל ארוך. ישב מולי בשיכול רגליים, ואני חיקיתי אותו. בינינו מנורת הלוכס, הפרימוס, הפינג'אן. בלי קוקו ובלי סרפאן. רק ערבי ושפם. ישבנו על מחצלת קש קטנה. ראשינו לא נגעו בקרקעית הסירה, שהייתה עמוקה, והדפנות מרוחקות מכתפינו. הרוח הקרירה שנשבה בחוץ לא חדרה פנימה אלא מעט, עד כדי נעימות בלבד, והתחלתי להרגיש כמעט כמו בבית. הצגתי את עצמי. והציג הוא את עצמו. כאמל.
"איפה אתה גר?"
"גר?... הון...יעני, ביע'זה, אבל איכבר שנה, יותר, אנא הון..."
"הון?! גם בחורף?"
"אא".
"וזה שהביא לך את ה... ?"
"עלי? התחיל להתלהב, הוא אבני, הוא לומד בילאונברסיטה!"
"ביר-זית!... מישבטים!" התלהב, "אינשאללה יהיה עורך דין!"
בטח... ישחרר מחבלים!
"אבל מה", ההתלהבות שלו כבתה, "הכסף לא מסביק לו. אז אני... טייח אליף אליף! אולי אתה סריך?" הציץ בי בעיניים ערמומיות.
"לא, תודה", נרתעתי, קצת מבולבל מהכיוון שהשיחה תפסה. אצלי בבית הקירות מתקלפים, ולא איכפת לי. אני כזה טיפוס אני. רוחני. רציתי עוד לשאול אותו למה הוא גר שם, כשבטח יש לו משפחה גם בעזה, אבל אז נשמע מבחוץ רעש חזק. כמאל הרים אליי עיניים קצת מבוהלות, ואני זחלתי ויצאתי החוצה.
צריך לגרש אותם. הנמל של יפו. צילום: פליקס לופה
שתי ידיים חזקות אחזו בי בכוח עוד לפני שהתרוממתי. החשיכה התבהרה והדמות שלפניי לבשה מדים וכובע. שוטר אחז בי. בכיוון בית הקפה ראיתי את הנער מובל כבול ידיים אל הטרנזיט שחנה על הכביש עם קוז'אק כחול מהבהב.
"אתה עצור!" אמר לי השוטר.
"אתה טועה!" צעקתי...
אבל הוא, בלי לחכות להסבר שלף חפץ מבהיק מהמותן, שמעתי נקישה מתכתית, וחשתי פלדה קרה נלפתת סביב פרקי ידיי ולוכדת אותם. סובבתי, ונדחפתי מגבי לכיוון הניידת!
"אתה טועה!" שוב צעקתי, וניסיתי תוך כדי הולכה להסתובב לאחור, "זה לא אני!"
אבל השוטר, מיד דחף. קדימה. אני מסתובב, והוא דוחף. אני פותח את הפה - וטראח! מכה חזקה על העורף. מעוצמת ההלם והכאב אני משתתק ומוכנס מטושטש לניידת.
נזרקתי, ונגחתי בבטן כלשהי. ניסיתי להתיישב וזה לא קל כששתי הידיים כבולות. איבדתי את שיווי המשקל כשבדיוק הניידת התחילה לנסוע מהר, ונחתתי על כף רגל אחת, ובגבי נשענתי על רגל אחרת, השייכת אולי לאחר. חם, חשוך ודחוס היטלטלנו אחד על השני. לא היה עם מי לדבר, אפילו שהיה על מה. אורות העיר חלפו לנגד עינינו, פעם חושך פעם אור, עד שהניידת עצרה, ועפנו כולנו קדימה!
הדלתות נפתחו. "יללה, יללה, החוצה!"
נדחף באמצע שורה ארוכה, הוכנסתי לרחבה בתוך בניין משטרה, והושבתי ביחד עם כולם. בין שלושים, ארבעים, ערבים, שישבו ליד הקיר, שתקו, ונעצו מבטים כהים מלמטה. שוטר מג"ב, במדים ירוקים ורובה מוצלב לרוחב חזהו, עמד בפינה. חשבתי לרגע להסב אליי את תשומת לבו, וגיליתי עד כמה מצבי אבסורדי ומגוחך. להרים יד ולסמן לו מרחוק - לא יכולתי, כי שתי ידיי כבולות, וצפוף. ולצעוק אליו - כי אחרת איך היה שם לב אליי? - לא רציתי, או לא יכולתי... כי איך? הכל מסביבי שותקים ואני ככה פתאום אצעק מבין כולם?... שתקתי.
שמעתי צעקות בשפה מוכרת, בעברית. "איפה החוקר התורן?!"
קצין אחד התחיל לחצות את הרחבה בצעדים מהירים, ורציתי לצעוק אליו: היי, קצין! רגע! יש פה טעות!... אבל הקצין עבר, חצה, יצא מהתחנה ולא הוצאתי הגה מפי. רק הצוואר שלי נמתח והסתובב אחריו.
התחלתי לדאוג שמשהו השתבש לי במוח. הקופסה התקלקלה. לרגע חשבתי שאולי אני חולם חלום. בטח נרדמתי על השולחן בבית הקפה מעייפות ומרוב מחשבות, כהרגלי, ועוד מעט שושי תעיר אותי...
אבל שושי לא באה. והחלום, לא חלום!
הצצתי בפניהם של זה שישב מימיני, וזה שמשמאלי, והם הציצו אליי בחזרה. כלום. לא ראיתי בעיניהם שום תמיהה, או מבט מוזר שיעיד כי גם הם, כמוני, הרגישו שאני לא שייך. הרי אני לא משלהם, בטח רואים את זה! אבל המבט שלהם לא אמר לי כלום. וכבר התחלתי להרגיש אחד מהחבורה שישבה שם על הריצפה. המג"בניק עבר לידי, ראיתי את הרגל שלו מול העיניים שלי ורציתי למשוך לו... אבל משהו עצר בי. פחד? זכר המכה שקיבלתי על העורף בחוף? לא יודע. זאת הייתה תחושה שמעולם לא חשתי קודם. עובדה - נשארתי יושב. אחד אחרי השני קמים האנשים שלפניי. מצאו את החוקר התורן. גררו שולחן לרחבה, הוא התיישב מאחריו, ואותנו סידרו בטור ארוך לפני השולחן.
ניגש הראשון, וראיתי שהוא שולח את ידיו הכבולות לכיס האחורי במכנסיו, ועם אצבעות מגששות בעיוורון שלף משם - תעודת זהות! סוף סוף!... עכשיו יזהו אותי! אבל מיד זחל משהו נורא בעמוד השדרה שלי. את החזה מילאה ריקנות איומה. תעודת הזהות שלי, כהרגלי הרע, לא הייתה עליי. אני מיואש. אבדתי... אבל לא, תכף ירגישו, לפי העברית הטובה! ויבינו שנפלה כאן טעות... אבל האוזן שלי קלטה את השיחה שהתנהלה בעברית לפני השולחן, ונוכחתי לדעת, לגודל האכזבה, שרבים מבין היושבים שם דיברו עברית טובה, שאפילו המבטא לא הורגש... הספק התחיל לחלחל בי. הסתכלתי לעבר השוטר בחשש. הפנים שלו צעירות, מדי צעירות. שפמפם דק לו, ומשקפי שמש בחושך! הוא התנהג בהתנשאות כמעט, והדיבור יצא מהפה שלו בהברות חותכות, קצרות. הוא יאמין לי?...
צילום עטיפת ספר הסיפורים של יוסי גרנובסקי. איור: משה סחר
טור האנשים שהפריד ביני לבינו הלך והתקצר, ודפיקות הלב שלי התגברו והלכו. נתקפתי ייאוש כשחשבתי שאתעלף פתאום לפני שאצליח להגיע אליו. ואם אצליח להגיע, בדיוק אז אני עלול לקבל התקף לב. ואז יזהו אותי, אחרי שאמות.
עמדתי לפניו. הברכיים רעדו, אבל הייתי חי ושלם.
"תעודת זהות!"
"אין לי..." מין קול מרוסק יצא לי, שנבהלתי. ככה בטח לא יזהו אותי!
נדמה היה לי גם שדיברתי קצת בהגייה מזרחית...
החוקר הרים אליי את המבט והסיר מעיניו במשיכה את משקפי השמש. הביט אליי, ונעץ בפיו את קצה קצהו של כנף המשקפיים. הוא מבחין במשהו? מזהה?...
"אני יהודי", אמרתי.
"יהודי?!..." גיחך.
"יהודי יהודי", אמרתי לו בנשימה אחת, "קוראים לי יעקב, אני גר ברחוב התכלת, בנווה-שרת, מספר שש..."
הוא לא האמין לי.
"תבדוק..." אמרתי. הקול שלי נעשה מעט יותר בטוח, וגם דפיקות הלב קצת נרגעו.
השוטר הצעיר קצת היסס. הבחנתי אצלו ברעד קל בקצות השפתיים... וחשתי בשמחת הנצחון... אבל לא, עוד מוקדם מדי...
הוא לקח דף נייר חלק, אחר מזה שרשם עליו את פרטי האחרים, ואמר: "תחזור בבקשה שוב על הפרטים..."
למה לא. חזרתי.
הוא קרא למג"בניק, לחש לו משהו באוזן, ונתן לו את הדף. המג"בניק הקשיב בפה קצת פעור, הזדקף, העיף בי מבט חטוף, ומיהר להיבלע בתוך איזה חדר.
כל התור התעכב. השוטר נשען לאחור, הניח מרפק על מסעד הכיסא, הוציא מהפה את קצה כנף המשקפיים, הביט פעם בי פעם בשולחן, תופף עם אצבעות היד השנייה על השולחן. מחכים...
ואז המג"בניק הגיח מפתח החדר. הוא צעק מרחוק: "שמע זה נכון גבי! זה נכון!"
הוא צעק, ואני חשתי בתוכי את השמחה מתפרצת. רציתי להגיד לשוטר: אמרתי לך! אמרתי לך!... כמעט בכיתי, התפרצתי בצחוק מקוטע, התקשיתי לדבר...
"אני, יכול... ללכת?..." גימגמתי בין קטעי הצחוק ההיסטרי שהפך לשיהוקים.
"כן, כן... בטח... אתה משוחרר", אמר לי השוטר, נבוך, ומלמל לעצמו: "אני לא מבין איך זה קרה..."
הוא והמג"בניק הסתכלו בגבי בזמן שאני התרחקתי.
לא רציתי לראות אף קצין. לא רציתי אפילו לברר למה עצרו אותי סתם כך. רציתי רק ללכת משם, וכמה שיותר מהר. עברתי ליד שורת האנשים היושבים ואפילו לא הסתכלתי עליהם. הם כולם הרימו אליי את העיניים. ידעתי והרגשתי בכך. אבל הם לא עניינו אותי כבר. מה לי ולהם! אני בצד השני בכלל, הכל טעות...
רק בחוץ, אחרי שעברתי כעשרים מטר כמעט, נתקפתי לרגע בושה על שהייתי כל כך שמח וממהר כל כך לרוץ אל הדרך. הרהורים נוגים מילאו אותי בדרכי הביתה. הסתכלתי על השמיים, והם היו מלאים כוכבים, ונזכרתי באיש שגר מתחת לסירה. הרי ברור שהם לקחו את הבן שלו וחשבו שאני האבא. והוא, הנער הזה, הוא לא הבן שלי, אבל בכל זאת התחלתי לחשוב עליו. התחלתי לחשוב עליו ועל האיש היושב שם מתחת לסירה ומחכה לו. כל הלילה התהפכתי על מיטתי וכשנרדמתי, חלמתי סיוטים. כשהתעוררתי עמדה השמש כמעט באמצע הרקיע. התברר לי שישנתי שינה כבדה שאין איתה מנוח. שטפתי את פניי מהר ורצתי לחוף. הסירה לא הייתה שם.
"מהעירייה באו ולקחו אותה", אמרה לי שושי.
"והאיש?" שאלתי בייאוש, "איפה האיש?!"
שושי משכה בכתפיה, העיפה בי מבט מוזר.
ישבתי לשתות קפה.
יוסי גרנובסקי. צילום: אריק סולטן
יוסי גרנובסקי כתב שני ספרי סיפורים "האיש שגר מתחת לסירה" ו"אל-אובטאן וסיפורים יפואיים אחרים". כמו כן ערך וכתב עם יוסף עספור את "פנייך ולא הירח, יפו!" (מחרוזת סיפורים מעברה של עיר). הוא עורך "מטען - לחשיבה ולפעולה", כתב עת ספרותי-פוליטי ומתגורר ביפו.
אקו"ם