בן- האלמוות, חורחה לואיס בורחס, תרגום: דלית להב

Salomon saith. There is no new thing upon the earth. So that as Plato had and imagination, that all knowledge was but remembrance; so Salomon giveth his sentence, that all novelty is but oblivion.

FRANCIS BACON: Essays LVIII

ב-1929, בלונדון של ראשית חודש יוני, הציע ג?וזף קַרְטָפִילוֹס, סוחר עתיקות מאיזמיר, לנסיכה דה לוסינז', את ששת הכרכים של ?האיליאדה והאודיסאה? של פופ (1720-1715) במהדורת קוארטו. היא רכשה אותם והחליפה עם הסוחר מספר מילים. לדבריה הוא היה איש תשוש ועפרורי, עיניו אפורות, זקנו אפור, ותווי פניו סתמיים במיוחד. האיש דיבר בשטף בשפות שונות, ובלי שייתן על כך את דעתו. תוך דקות ספורות עבר מצרפתית לאנגלית ומאנגלית לצירוף תחבירי סתום של ספרדית סלוניקאית ופורטוגלית ממקאו. באוקטובר, הנסיכה שמעה מאחד הנוסעים שהיו על ה"זאוס" שקרטפילוס מת בדרכו חזרה לאיזמיר, ונקבר באי איוס.

הנסיכה מצאה את כתב היד שמובא להלן בכרך האחרון של ?האיליאדה?. המקור כתוב בשפה האנגלית והוא שופע ניבים לטיניים. הגרסה שמובאת כאן מילולית.

1.

עד כמה שזכור לי, תלאותיי החלו בגן בתבּיי הֶקָטוֹמְפִּילוּס, בתקופתו של דיוקלטיאנוס קיסר. לא מכבר נטלתי חלק (ללא תהילה יתרה) במערכות מצרים, כטריבון בלגיון שהוצב בבֶּרֶנִיס, אל מול הים האדום; קדחת וכישופים כילו רבים מהגברים שרוחם האצילה חמדה את הפלדה.

המאורים הובסו. הקרקע עליה ישבו קודם לכן הערים המוֹרְדוֹת, הוקדשה לאלי-השאול לנצח נצחים. אלכסנדריה הכנועה התחננה לשווא לרחמי קיסר. לא חלפה שנה והלגיונות נחלו ניצחון, אולם אני, בקושי הספקתי להבחין בפניו של מארס. האכזבה ייסרה אותי, ואולי בשל כך גמרתי אומר לאתר, במדבריות ערפיליים ונוראים, את עירם הנעלמה של בני-האלמוות.

תלאותיי החלו, כפי שהזכרתי, בגן בתביי. כל אותו לילה לא ישנתי, משהו התחבט והתלבט בלבי. קמתי קצת לפני עלות השחר, בזמן שהעבדים שלי עוד ישנו. צבעו של הירח היה כגוון החול האינסופי. ממזרח הגיע פרש תשוש וזב-דם. במרחק של צעדים ספורים ממני גלש מסוסו, ובקול רפה ומלא ערגה שאל בלטינית לשם הנהר שזרם למרגלות חומות-העיר. עניתי שזהו נהר מצרים שניזון ממי-הגשמים. ?אני מבקש נהר אחר? ענה בעצב, ?הנהר העלום שמטהר את בני-האנוש ממוות?. דם כהה ניגר מחזהו. הוא סיפר שבארץ מולדתו, השוכנת בהר שמעברו השני של הגנגס, רווחת השמועה שמי שיפנה עד למערב הרחוק, שם קצה העולם, יגיע לנהר שמימיו מקנים חיי-נצח. עוד הוסיף שעל הגדה שמעבר לאותו נהר מתנשאת עירם של בני-האלמוות – עיר המשופעת בשדרות, באמפיתיאטראות ובמקדשים לרוב. הפרש מת לפני עלות השחר, ואני גמרתי אומר לגלות את אותה העיר שעל גדות הנהר.

מספר שבויים מאורים, שעונו ונחקרו בידי התליין, אשררו את דבריו של הפרש הנודד. אחד מהם נזכר בערבות האליזאום, בסוף העולם, שתושביהן חיים לנצח; אחר נזכר בפסגות שם נובע נהר הפַּקְטוֹלוֹ שעל גדותיו חיים מאה שנים. ברומא, שוחחתי עם פילוסופים שסברו שהארכת חיי-אדם משולה להארכת סבלותיהם והכפלת מותם פי כמה. אין לי מושג אם האמנתי אי-פעם בקיומה של העיר; דומני שבאותו זמן די היה לי בעצם המשימה לתור אחריה. פלאוויוס, הפרוקונסול של ג?טוליה, הפקיד בידיי מאתיים חיילים. כמו-כן גייסתי שכירי-חרב שהתיימרו להכיר את הנתיבות שלפנינו והיו גם הראשונים שערקו משורותיי לאחר מכן.

האירועים הקודמים עיוותו עד סבך בלתי ניתן לפיענוח את זכרם של ימי המסע הראשונים. יצאנו לדרך מארסינואֶ וחדרנו למדבר הלוהט. עברנו בארצם של שוכני-המערות בולעי-הנחשים שהדיבור אינו שגור בפיהם; חצינו את ארץ הגָרָמַנְטִים שנשותיהם הן נחלת-הכלל והם ניזונים מבשרם של אריות, ואת ארץ האאוג?ילים הסוגדים לשאול ולו בלבד. גמאנו מדבריות נוספים, שם החול שחור, והנווד, מפאת החום הלוהט והבלתי נסבל בשעות היום, אנוס לחמוס את שעות הלילה. מרחוק הבחנתי בהר שעל שמו קרוי האוקיינוס ושעל פסגותיו צומח החלבלוב שמנטרל השפעתם של רעלים. בפסגתו דרים הסאטירים, עם של זכרים פראיים וגסים הנוטים לתאוות-בשרים. כולנו היינו סבורים שאין זה מתקבל על הדעת שעיר כה מהוללת תשכון באזורי-פרא אלה שאדמתם משריצה מפלצות. המשכנו הלאה, שכן לחזור על עקבותינו פירושו היה עלבון לכבודנו. נועזים אחדים נרדמו כשפניהם חשופות אל הירח, הם להטו מקדחת. אחרים לגמו טירוף וכיליון ממי-בורות קלוקלים. אז גם החל גל העריקות וזמן קצר לאחר מכן פרצו המרידות. כדי לדכא אותן לא היססתי לנהוג בחומרה; אך למרות שנהגתי בהגינות, אחד הסֶנטוריונים התרה בי שהמסיתים (בלהיטותם לנקום את צליבתו של אחד מחבריהם) זוממים להרגני. נמלטתי מהמחנה עם מספר מצומצם של חיילים שעדיין נשארו נאמנים לי. הם אבדו לי במדבר, בין מערבולות החול לבין הלילה העצום. חץ כְּרֵתִי פילח את בשרי. ימים אחדים תעיתי ללא מים, או שמא היה זה יום ענק אחד שהשמש, הצימאון, והאימה מפני הצמא, הכפילוהו בעיניי. הנחתי לסוסי לבחור בנתיב בו יפסע. עם שחר נזדקרו במרחק פירמידות ומגדלים. חלמתי מראה בלתי-נסבל: מבוך קטן וברור קווים, אותו ראיתי לפרטי-פרטים ובמרכזו כד חרס. עיניי חזו בו, ידיי כמעט נגעו בו; אולם המעברים המפותלים היו כה סבוכים, כה מעוררי-תמיהות, שידעתי: אמות בטרם אמצא את דרכי אל הכד.

לסיפור המלא באתר "בננות"