יחזקאל נפשי, פרק מתוך: פני עצמי, חלק ב' - ספר חדש

פרק ששה-עשר

שי עוזב לתמיד והפגישה עם פרופסור פנייה.

הכל מגיע מהר מדי ולא צפוי. הבדיקות ושוב הצום. מכתב כחול שני.

הקיץ חלף ונמוג. הסתיו חלף. החורף בא עתה, מביא עמו עבים כבדים שהיו מכסים את השמים הניבטים מנגד חלוני. לעתים, מטר כבד שניתך על הארץ. לעתים, יש והכל היה פשוט מתכסה בדוק אפור ועגמומי. יופי עצוב, קודר. הדבר עורר בי נעימות, שכן אני מיטיב להתנהל בחורף, וכדומה היה במזג האוויר האפרורי הזה לשקף את הלך רוחי. שי, ידידי היחיד ובן שיחי, שותפי הקטן לחדר, צלח בהצלחה ניתוח מסובך בשלפוחית השתן, ועתה שב היה להתגורר בנצרת לצד הוריו, כך שלעת עתה, לזמן קצוב, הייתי בגפי בחדר ובקושי שהייתי סר ממנו אל עבר החוץ. חרף כל גערותיי בו, והעובדה כי לעתים הייתי מתהלך לצדו כרדוף שדים מחמת כעסי עליו ועל ילדותיותו מחוסרת הגבולות, הוא חסר לי. בעיקר חשתי בחסרונו בעתות הצהריים, לאחר הארוחות, אז הייתי מורגל לשמוע את קולו. אני מניח שאף מזאת הושפעתי, ועל אף שהייתי חזק דיי מן הבחינה הפיזית, הייתי עגום ומוטרד רוב העת. בקושי שהייתי מבלה עוד בחדר המשחקים, צופה בילדים בכסיפה נחשקת, בשמחה חרישית. בקושי שהייתי מבלה עוד בחדר התפילה, מבקש לדבר אל אלוקיי שיתנני בריאות די הצורך ויזרז את העתים. לא עוד טיילתי ופסעתי בשולי הגן לבדי, נושם את ניחוחות הפריחה העדינה. תחת זאת, יצר הכתיבה שבי הלך וגבר, ואם דבר מה בעל ערך חיובי כלשהו צמח מאי נוכחותו של שי, הרי זה שהרביתי לכתוב ביומני. הדבר אירע לי באופן שוטף ופשוט יחסית, נכון במובן מה, ורגשותיי, התחושות אשר חשתי, פילסו דרכן אל הכתב בקלות מסוימת ובלא החשש שהיה לי בתחילה. הרגשתי כה חזק וטעון בעת הכתיבה, זורם, כמו הייתי מוליך רב עוצמה של אנרגיה ערטילאית וקוסמת, כשרטט עובר בגופי בעוד אני אל מול הדפים. כמדומה, דרך הכתיבה והלימוד אשר בכתב, היטבתי להתבונן ללבה של החשיכה, אל הרצון וההבנה שהם מעבר לתשוקות והמאוויים הפיזיים, אל עבר הטוהר הצפון בם, אף אל עבר האבדן. הכתיבה היוותה בעבורי אבן בוחן להערכת מצבי המחודש, וביארה לי דברים רבים. אחדים מהם, לא נעימים כלל. במובנים רבים, חשתי כמובא בפרשת בלק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

פשוט נעלמתי מעל פני העולם ולא הרביתי לשוחח עם איש. לעתים, בעת ארוחת הצהריים, כשהייתה סרה לחדרי מי מן הפועלות הישישות במקום והשולחן הנישא לצדה, גדוש מרק צח וירקות, פוסעת ללב חדרי בעיניים לאות, אז יש והייתה מנסה לדובבני לדבר, לשוחח. אך אני מיאנתי לעשות זאת וחרצובות לשוני חתומות היו תמיד. מעבר לכך, היה בי החשש שמא מישהו (פרופסור זר, גילה, גרטה?) דובב פועלות פשוטות אלו לבוא בשיחה עמי, וכי לא מהן באה היוזמה הישירה. אך לא היה בכך כדי להטרידני במיוחד כי אני הייתי במקום אחר, וחשתי כי נפשי צפה, מצויה בגבול שבין הִבלעות בתהום לבין שמחה כלשהי על כי עודי חי. לא הייתה בי מנוחה. דבר מה חייב היה להתרחש, ובמהרה. קיום שכזה, חשבתי, אינו ראוי לאיש, אף לא לברייה העגומה, או הנאלחה ביותר ביקום. הייתה זו עת אותה אני מכנה כיום כעת הביניים, מאחר שבה, כמדומה, לא עשיתי מאום זולת להמתין. עת זו הציתה בי הרהורים שונים אודות המוות והרצון ליטול את חיי בשנית. הרהרתי על הגג, על השמים האפרוריים, הקמורים, המכסים את העולם ככיפה של קודש כהה, על המטר, והזמן... הזמן. דבר מה צריך היה להתרחש. ובמהרה!

*

על פרופסור פנייה לא ידעתי מאומה לפני כן, טרם שניתח אותי. כל שכן לא שמעתי דבר עליו או על פועלו הרפואי. למעשה, הייתי כל כך משוקע בקדרותי ובכתיבת יומניי, כך שאילו מישהו אכן סח לי על בואו או על מפעלו של האיש, אני לבטח לא האזנתי או ייחסתי לכך חשיבות. באותם ימים השמתי לפניי מטרה אחת, והיא להאזין למצוקתו של היחיד, של האבוד והנבדל, ויש והייתי נוטל דף ועט, וכמרגל סמוי, מתהלך הייתי בכבדות במסדרונות המצטלבים בין הכתלים העבים, מאזין בשקט, רושם שברי פסוקים מאת הורי הילדים, הרופאים השונים, ולעתים, אף מאת הילדים עצמם, בשעה בה הללו עמדו לפני ניתוח מסוים או בדיקה קפדנית הכרוכה בכאב. לעתים כשהייתי מעתיק סתם שברי משפטים, עובדות שבאופן כלשהו נגעו ללבי או מצאתי בהם היגיון סמוי כלשהו (כגון: שמשקל ראשו של אדם מבוגר הוא ארבעה קילוגרמים, או שלכל אדם ממוצע בין חמישה לשישה ליטר דם בגופו, או שביכולתם של כלבים ודבורים להריח ולחוש בפחד מצד כל ברייה). היו אלה בעיקר רשמים ללא ראש וזנב, מיני עובדות סתומות שלא סברתי שיהוו לי שימוש כלשהו בעתיד, אך העתקתין למחברותיי בכל זאת. אולי לא הייתה בפעולותיי אלה מטרה ברורה, אך הייתי משוקע בכך בכל לבי בעת ההיא. אף היום, חרף כל אשר חלף, חרף כל אשר נמוג מזמן, אני איני יודע הרבה על פרופסור פנייה, מלבד הדברים הקצרים, המעורפלים, שאמר לי בעת פגישתנו הקצרה. אני אך יודע, כי אני חב לאיש העלום הזה את חיי וכי אילולא הוא, יש ולא הייתי נגאל לעולם.

*

פרופסור פנייה הגיע לארץ ישראל על מנת לנתח שמונה ילדים ובני נוער שונים במספר בתי חולים הפזורים ברחבי הארץ, כשלכולם מום מולד הדומה לשלי. אני הייתי המבוגר מכולם בעת ההיא, כך שבפגישתנו, לא נזקקנו למתורגמן ויכול הייתי להבינו ולשוחח עמו בשפת אימו, האנגלית (על אף שבעת פגישה זו עליה אספר בהרחבה בעוד רגעים מעטים, מרוב ההתרגשות שאחזה בכל חלקי בגופי, בקושי שהצלחתי לדבר משפט שלם ללא רצף של טעויות ושיבושי לשון. אני רק זוכר, מדבריו, שאמר לי בחיוך מה, כי הדבר בהחלט מקל עליו באופן מסוים). למיטב זיכרוני, מתוך דברים אותם אבי שח לי, כנראה מפי הרופאים ומפי שמועות שגונבו לאוזניו, היה הוא (אולי עודנו, שכן זמן חלף מאז...) הכירורג הטוב והידוע בעולם לטיפול בליקויי המעי, כל שכן ליקויים מולדים. מתוך דברים שנודעו לי מאוחר יותר, הרבה לאחר שניתחו אותי ועוד שני ילדים שהגיעו במיוחד לבית החולים "שניידר" ולהם מום דומה כשלי (ילד כבן שנתיים וילדה כבת שש שנים), היה הוא הכירורג היחיד בעולם שערך מחקרים נרחבים ולו ממצאים חדשניים בכל הנוגע לנושא המעי, הפיסטולה, והספינקטר. הוא למד, שקד, ויישם, ובידיו היו תגליות רפואיות אשר פעל להגשימן בעולם, בנדודיו בין בתי החולים השונים. בנוסף - וזה נודע לי לאחר איזה זמן - שאת הניתוח המקיף והמסובך שערך לי, מעבר לכך שתועד במצלמה למען שיוכלו ללמוד ממנו בעתיד מנתחי הכירורגיה השונים בישראל, מעבר לכך שביצועו ערך כשמונה שעות והיקיצה ממנו כמעט והמיתה עליי חורבן (עוד אתאר את מהלכו בהמשך) - קרוי על שמו. למעשה, השם המלא של הניתוח שערך לי קרוי - repair of anal sphincter, אך כשהתבוננתי ביומניי ובמכתבי השחרור אשר שמורים במגירותיי לפני דקות אחדות, ראיתי כי בסוגרים, בצד, בסמוך לשם שרשמתי דלעיל, כתוב במפורש, בכתב יד דהוי ומסולסל – pena operation, היינו, ניתוח פנייה. לימים נודע לי על האדם הזה שהציל את חיי - כמו הביאני לאוויר העולם בשנית - כי הוא מנהלו של בית החולים "שניידר" אשר בלונג איילנד ניו יורק, בסמוך לחוף הצפוני, לצד רצועת החוף הירוקה אשר שם, וכי הוא עומד בראשן של אי אלו קרנות המאפשרות את המימון לציוד הדרוש לניתוחים מעין אלו, מימון המאפשר לו לנסוע בעולם על מנת לבצע את הניתוחים הללו בהם התמחה לנערים שכמותי, כמו שהייתי אז, וכי בשל כך, אין הוא מצוי כמעט בבית החולים שבלונג איילנד למעט עונת הקיץ. אך כמו שכבר כתבתי, אני לא ידעתי על האדם הזה דבר בעת ההיא, וכמו לא התעניינתי גם, אלא אך שנים מאוחר יותר, כששבתי והרהרתי בעניין כתיבת פרקים אלה אודות המצוקה שחשתי בזמנים עליהם אני כותב עתה. למעשה, לא ראיתיו אלא פעמיים בלבד, כשבפעם הראשונה הוא ערך לי בדיקה קפדנית שמטרתה להכינני לניתוח, ואילו בפעם השנייה, ראיתיו כמתוך הזיה, במקוטע, כשהקיצותי ביום שלמחרת הניתוח, עדיין הזוי ומטושטש מסמי ההרדמה אשר שטפו בדמי, מחובר למיני מכשירים שונים. וזהו אפוא סיפור פגישתי הראשונה עם פרופסור פנייה.

עטיפת הספר בהוצאת "כרמל/עמדה"

*

לא תמיד חייו של אדם מגלים את הכל אודותיו. לעתים רבות טיבו של אדם נגלה דווקא לאחר מותו. לעתים רבות, המוות הינו בבחינת המסך האחרון לעיניהם של החיים, ולכשהוא מוסר לבסוף מעל המסכת, דווקא הנפש היא זו שנגלית לעין כל, וכמו הופכת מבוארת. לכל אדם יש נקודת שבירה. לכל אדם גבולות אשר בחצותו אותם, משהו ממנו נעלם, נאבד לבלי שוב. כל כך הרבה זמן חלף מאז אני עם הסטומות לגופי, וכל כך הרבה צער ואובדן שידעתי, עד שלעתים לא יכול הייתי עוד להבין מהו הדבר הזה, הכוח הגורם לי לשוב ולהקיץ כמדי יום לתוך ההוויה העגומה הזו. לפיכך, היה משהו מוראלי בבואו של פרופסור פנייה לבית החולים "שניידר" ביום ההוא, וכמדומה, מחוץ לחדרי, הבחנתי בהתרגשות השונה שהתגבשה אט אט עד לבואו, גואה בצוות ובאנשי הסגל של המחלקה. הייתי לבדי בחדר, כשולדימיר, המתמחה הצעיר אשר נרקמה בינינו חביבות הדדית, הופיע ובישר לי על בואו. אני משער שלא השתוממתי מכך במידה יוצאת דופן, שכן שדעתי נתונה הייתה לדברים אחרים. ובכל זאת, בראותי לראשונה את פרופסור פנייה, האדם התמיר הזה בעל החזות המרשימה, בעל העיניים שניחנו בעומק ובצבע התכול ביותר אותו ראיתי מעודי, לא יכול הייתי שלא להתרשם במידת מה מהופעתו. אמנם אני, באיזה אופן, לאחר שהייה כה ממושכת במצב זה, איכשהו החילותי להתנהל באורח חיים מסודר - עגום ואפרורי ככל שיהיה, אך עדיין מסודר - יגורתי מן הפגישה עמו, ומצאתי עצמי חושש וכל גופי רוטט כעלה נידף, אך עדיין, רגש זר צף ועלה בי, לוכד את תשומת לבי. קשה לי להניח עליו עתה את אצבעי.

על כל פנים, זכורני כי צעדנו, ולדימיר ואני, בין הכתלים העבים, תחת הקמרונים המאוירים בציורי הילדים, לעבר החדר בו המתין לי פרופסור פנייה בלוית פמלייתו, כשכל העת ולדימיר שאלני ללא הרף באשר לשתיקותיי, מבקש לדעת מה אני רושם בפנקסי כל העת. השבתי את שהשבתי, משום שהיה בכך להשתיק את יצר סקרנותו, אך בלבי ידעתי כי הוא חש בפחדיי, וכי אין הוא אלא רוצה להפחית חששות אלה במידת יכולתו על ידי שאלות ודברים בטלים שלא נגעו ללבו במיוחד. אך זה היה בסדר מאחר וחיבבתיו, וכמדומה, כל תחושותיי אלו בוטלו כאשר פסענו פנימה, לעבר החדר בו ביצעו לי את הבדיקות. 

אילו עליי לתאר עתה את מראהו של פרופסור פנייה, אז יהא עליי לכתוב כך: כי במראהו היה משהו רליגיוזי, שובה לב, דתי במובן הכמוס ביותר. גופו היה מיתמר לגובה, ואילו משקל גופו מועט היה. שערו היה בצבע הכסף, נמשך לאחור ומתרחק ממצחו. עיניו התכולות עששות היו ופניו מחושלים, כמו ידועי סבל רב ואיזה ידע מעמיק אצור בהם. עמידתו יציבה הייתה, איתנה וללא רפיון, ועם זאת, לא הייתה בדמותו הירואיות מסוימת אלא אך ענווה ופשטות, אף חולשה אולי. לגופו הדקיק עטה חלוק לבן, צח ומשתפל מטה, וכשראיתיו כך לראשונה, לרגע נצטיירה בדעתי דמותו של אורפיוס, החלילן מן המיתולוגיה היוונית, זה אשר ירד שאולה להשיב את אהובתו ללא הועיל. אמנם היה זה רגע אשר יגורתי מפניו, אך משום מה, לנוכח מראה דמותו יוצאת הדופן, השונה כל כך בהופעתה וזרותה הניכרת, חשתי כי חששותיי בוטלו במידת מה, וריגשה ערטילאית היא שהחלה גואה בי, מתנשאת מקרבי. חשתי נרגש למולו, חשתי כי עצמותיי רוטטות ושיניי נוקשות, ותחושה זו הלכה וגאתה בי ככל שהיו מוסיפים להתקבץ סביבו הרופאים בחדר. עוד אני זוכר, כי היה משהו במראהו שגרם לי לחשוב על חסד. בכל מאודי ניסיתי להבדיל עצמי מן הסובב. מן החדר הזעיר והאפלולי, מן מיטת המתכת אשר ניצבה במרכזו, הארונית גדושת התרופות ושלל התשמישים, חפצי המתכת השונים, אף מן הדיוקנאות האחדים אשר היו מוכרים לי מן המחלקה (היו עוד אי אלו רופאים בחדר אשר לא הכרתים. לימים, הבינותי כי הללו הגיעו מבית חולים שונים בארץ בכדי לחזות וללמוד מפעולותיו של פנייה). הדבר לא הועיל להתרגשות שאחזה בי. אולם בכל זאת, ניסיתי להתרכז אך בפרופסור פנייה ובפרופסור זר שניצבו זה בסמוך לזה, משוחחים קמעא. זכורני כי פרופסור זר חייך לעומתי והציג בפני את פרופסור פנייה, באומרו כי אדם זה הגיע במיוחד מחו"ל על מנת לרפא אותי, וכי עליי לשמוח על כך. לאחר מכן פנה בדברים לפרופסור פנייה, ואני מניח כי ככל הנראה הציג בפניו את הדיאגנוזה השלמה של מצבי הרפואי בהרחבה, מעבר למה שכנראה כבר ידע טרם פגישתנו. אני הייתי במקום אחר. דבר מה שמובנו אינו נהיר לי התרחש בחדר, שלי קשה עתה להביעו במילים. בעוד שד"ר ולדימיר, המתמחה הצעיר, ניצב מאחוריי, טופח על שכמי כמתוך שמחה משותפת או עידוד, אני חשתי כאילו אני מתפצל לשניים בהווייתי, כמו הפכתי לשתי הוויות בעלות הכרה נגדית, וכל אחת מהן מושכת לכיוונה שלה, והללו היו קורעות אותי בייסורים. חשתי כמו שתי ישויות יש ביחזקאל נפשי, בעוד האחת, מבקשת את הרפיון וההשמטות לעבר התהום משום חששה מהתמודדות עם עוד ניתוח, חששה משום כישלון חרוץ. למראה סיעת הרופאים אשר למולי, אני חשתי קטן כחיה פצועה משוללת כוחות, בעוד הגיליון הרפואי של כל חיי, החל מיום היוולדי ועד לרגעים אלה, היה חולף בין ידיהם הפעלתניות והם מלחשים איש אל רעהו מילים אשר מובנן אינו מובהר לי, מעלעלים בדפים בחופזה, מנידים בראשיהם אחד לשני. די היה לי להתבונן במיטת המתכת וצינה עברה בגבי, כי אני ידעתי, אני ידעתי כי בעוד דקות אחדות, יהיה עליי לשכב בה, לעשות את אשר נאמר לי כמו הייתי יצור באיזה ניסוי מעבדתי. שני משפטים לפתע חלפו בתודעתי, אינני יודע מדוע – אולי משום שנטרתי חששות לעצמי, אולי משום שחשתי לרגעים ככסיל מאחר ששמתי את כל מבטחי באדם - אך לפתע שמעתים בבירור, מזדעקים בראשי בבהירות; "אל תבטחו בנדיבים, בבן האדם שאין לו תשועה...". "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו...". הללו עלו שוב ושוב במוחי, מצטלצלים באוזניי. חשתי כי מאום לא ישנה עוד. לא לי ולא לאל, באשר הוא עתה. לרגעים באמת חשבתי כי אסור לי לבטוח באדם, שכן לו אין תשועה. ואולם מאידך גיסא, סבור הייתי שאולי קיים צידוק כלשהו, סיבה ומסובב להיותי ניצב פה משולל כוחות, בהפתעה גמורה. חשתי קרוע יותר ויותר. בהווייתי השנייה (שהיא זו המשוללת כל טיעון תיאולוגי הגיוני ולכן אולי בשל כך הייתה דווקא ההגיונית יותר), סברתי כי אני ניצב כאן משום שזרם החיים ומנהג העולם הוא שהביאני ניצב בחדר זה, ניצב למול בני אנוש זרים לי. איכשהו חשבתי, אולי ללא הכוונה כלל, נשלח לכאן פרופסור פנייה והוא יסייע לי במידת מה, באופן הפראקטי ביותר. לפיכך אולי גם אל לי לחשוש כלל. ייתכן שכל זאת אינו אלא חלום שיחלוף במהרה ואני אקיץ ממנו בעוד רגעים אחדים. אך לא היה זה חלום כלל ועיקר. הייתה זו מציאות מוחשית. כל ההתרחשויות הללו חלפו במוחי למשך שניות אחדות, עד אשר ניגש אליי פרופסור פנייה והיינו משוחחים. סביב לנו, דממה שררה. הכל היו מאזינים בשתיקה. תחילה הציג את עצמו ואמר לי כי בעוד ימים אחדים ינתח אותי. הוא שאלני לעיסוקי, שאל כיצד אני מתמודד עם חיי לצד הסטומות, עם כל תהליך הריפוי. בקולו הייתה עדנה. אולם לי היה קשה להשיב. מילותיי נבלעו, ועל אף שבעת ההיא כבר רחשתי בקיאות בשפה האנגלית, לא יכולתי להשיב כיאות, ואת תשובתי לו, משום מה, השבתי ראשית בעברית דווקא, ואז באנגלית משובשת וקטועה, עד אשר ד"ר ולדימיר היה ניצב לצדי, משמש כמתורגמן בין שברי משפטיי. עוד אי אלו דברים התרחשו בחדר. ומלבד להתרגשות שגאתה בי וברופאים השונים, אלו אשר את פניהם לא ראיתי מעודי, חשתי גם כי אני איני שם לגמרי, לא בכל הווייתי לפחות. ארחיב ואבהיר. ראשית, השבתי לפרופסור פנייה כי אני רושם פרקי יומן ובו שירים אחדים, פרקי זיכרונות, וכי בעבר פרסמתי רישומים שונים בנושא הפנטזיה אודות סופרים האהובים עליי. אך גם באומרי דברים פשוטים אלה שובשו מילותיי ופלטתי אנגלית שגויה, כך שד"ר ולדימיר היה מתקן אותי ללא הרף. אולם מעצם מצבי, הדבר לא שינה לי ממש. לא חשבתי על כך. להפתעתי, פרופסור פנייה הביע התעניינות כנה בדבריי, בעוד ביקש אותי להעפיל אל המיטה אשר כה יראתי מפניה. ומה שאירע לאחר מכן, אני מניח, באם ניתן, באם ישנה האפשרות להגדיר זאת כך, היה נורמאלי מן הבחינה הרפואית. פרופסור פנייה החל לערוך לי בדיקה רפואית שגרתית שאיני רוצה לתאר את כל מהלכה כאן. לא בכל פרטיה לפחות. עשיתי זאת בעבר ואיני מוצא טעם כלשהו לחזור על דבריי. אני רק אכתוב כי היה בי איזה חשש, פחד, מורא אולי, בעוד כל אותם דיוקנאות בלתי מזוהים היו רוכנים וגוחנים מעליי, תוך שפנייה, באצבעותיו המגששות, בדק את עומק הסטומות שבבטני ואת שרירי הספינקטר שסביב פי הטבעת. הייתי שם עירום כמעט כביום היוולדי. מעורטל לגמרי. זה לא הפריע לי. לא עוד. הייתי כבר מאחורי זה וזה התרחש לי בעבר. זה כבר לא יכול היה לזעזע אותי. כך שבעוד הוא ערך לי את הבדיקות, בעוד הזרים הללו ועיניהם הצופיות מעליי, לצדו, הבינותי לראשונה עד כמה פיתחתי את יכולת ההתעלמות וההפרדה ביני ובין שאר העולם. כוונתי היא, כי אני הייתי שם רק במובני הפיזי, אך בראשי, נסתי והשתדלתי לחשוב על כל דבר אחר, לבד שלא אהגה על הסיטואציה עצמה, על הכאב הכרוך בבדיקה זו (מה שלמעשה היה מגביר את עוצמתה), על הכלימה שבמעמד זה. אני חושב שלא הייתי בחדרון הקטן ההוא אלא כמחצית השעה טרם שילחוני לחדרי, אולי אף פחות מכך. אני זוכר כאב. לא כאב חד, כמו בבדיקות אחרות שערכו לי, אלא כאב עמום, פולשני ומתיש, שהותירני משולל כוחות ובלא היכולת להמשיך ולכתוב ביומניי לאחר מכן. בשלבים אלו עליהם אני מספר כאן, כבר הייתי מורגל בזאת, וזה לא השפיע עליי במידה ניכרת. ידעתי כי יהיה עליי לנוח מעט, אולי לישון למשך שעה קצרה, ואז, אשוב להתנהל כהרגלי, בחיים הללו ובקיום הזה בו התקיימתי בחודשים האחרונים. כמה שטעיתי. כמדומה, חרף ההרהורים אודות המרפא, אודות המוות והשקט הצפון בו, אני חששתי. אולי חששתי מפני הייסורים עצמם. אולי חששתי מפני הסתגלותי להם. אולי אף מצאתי בייסורים סוג של שחרור, ריפוי, חרף יראתי מפניהם. ברם אני איני יודע להשיב על כך. פרופסור פנייה, טרם לכתי מן החדר, אמר לי כי ההליך הרפואי שלשמו עברתי את כל אותן בדיקות בחודשים האחרונים, שלשמו עשו לי ניתוח קולוסטומיה ובו הוציאו לי שתי סטומות ממרכז בטני, מתקדם בהצלחה ולפי התכנון. "מאחר שחלפה כמעט שנה מאז הניתוח, אמר, קיבתך כמעט הצטמצמה עתה למְמדים של אדם נורמאלי". אחרי כן, משום מקום, אמר כי בעוד ימים אחדים יערוך לי את הניתוח השני, זה שלשמו למעשה הוא נמצא כאן עתה. חצי מדבריו לא הבנתי, ואת חציים השני, הפנמתי. הייתי נרגש מאוד, והתיישבתי למולו שם כשראשי מושפל וידיי אוחזות בבטני. למזלי, ד"ר ולדימיר, שעוד היה אחוז באותה להיטות אשר לשמה נעשים בני אדם רופאים, ואשר לצערי ראיתי כה הרבה אשר זו אבדה להם, סייע בעדי מאוחר יותר והסביר לי את כל אשר עתיד להתרחש.

המשורר והסופר יחזקאל נפשי, מחבר הטרילוגיה "פני עצמי"

*

בלילה במיטתי, חשבתי על דברים רבים. כיצד שהזמן חולף חשבתי, כיצד שהוא אץ. כיצד שהכל נס... רגשות מעורבים הציפו את לבי והדירו את מנוחתי. תשעה חודשים בקירוב חלפו מאז הגעתי למקום הזה, כשכל יום מהם חלף עליי כנצח. ואולם עתה, נדמה היה כי הללו אינם אלא רגעים אחדים. שניות שנמסו בין כפות ידיי. מה מוזר הוא הקיום. מה תמוה. ואמנם, מי לבטח יוכל לאשש לנו כי זהו אכן הקיום בלבדו. אולי זהו אינו הקיום כלל? אולי אנו, בכלל האבולוציה בהתפתחותה, בעלי הכנף והחיות הכבירות, כל אלו אשר התהלכו על הארץ מראשית הזמנים, כל אלו המהלכים כאן עדיין, אינם אלא חלום של האלוהים? ניצוץ מן הגותו. אולי האלוהים אינו אלא אלכימאי מטורף אשר צופה בנו ממעל ואנו איננו אלא תאים זעירים הרוחשים תחת עין המיקרוסקופ מבעד לעדשתו הכבירה? נמלים קטנות האוחזות בגרגירי חול כמו בן הישועה, נעות על פני המישורים לכל עבר באי ידיעה, כשכל העת הקרקע עלולה לקרוס תחתן, תחת העקבות. אולי הוא צופה בנו כל העת, כבתהליך מסוים, שעלה יפה - או לא, ובקרוב יפנה מעלינו מחוסר עניין. אולי כבר פנה? הרי במובנים רבים, זהו עידן פרימיטיבי למדי. איננו פראי אדם משולחי רסן עוד, אך גם טרם הגענו לנאורות האנושית. דוגמאות לכך ניתן לראות בכל יום, בכל חלק בעולם. עדיין לא נגאלנו! במובנים רבים זה הנורא מכל, כי זהו עידן בינוני. ובכן לאן כל זה נושא אותנו? מה כל זה אומר, ומה היא המגמה של כל זה? האם הכל לחינם, ואין ממשות מעבר לקיום הנוכחי? אילו זה אכן כך, הרי שזוהי מחשבה עגומה ביותר, אולי גם, בה איזה גינוי סמוי לקיום הנוכחי. חשבתי כי כל תשעת החודשים הללו. כל אשר חלף עליי והתרחש בהם, נמוג באחת. כמו נמס והתמוסס תחת התרחשויות בלתי צפויות. אילו אכן כך הוא הדבר, ואילו אכן הכל אינו אלא "הבל הבלים" והכל הבל, ואין כל גמול למעשיו של האדם על הארץ, אז גם אין להם כל צידוק. ואולם אילו אין להם כל צידוק, אז לשם מה לטרוח כלל? לשם מה לי לטרוח?! אילו כל הכמיהות, האהבה, היופי והעצב, הקסם הפועם בלבנו, הטהרה, הרצונות והשאיפות, אף מפחי הנפש, אינם אלא חלום, הזיה החולפת כהרף עין בהוויית האלוהים, שבריר רעיון בתוך מוחו, אז לשם מה לעמול? לשם מה להתרוצץ בניסיון שלא לטבוע בשבר גלי החיים? לשם מה להתרומם מדי יום מעל פני החורבן, לאזור אומץ, ולהישיר מבט קדימה, לבנות עצמנו מן היסוד? אלה השאלות שחלפו בראשי אלא שלי לא היה עליהן כל מענה. אני איני יודע מהי המגמה של כל זאת ומה יוותר לי לאחר כל זאת. מה יוותר ממני. אני משער, בעוד אני יושב כאן וכותב זאת, כי הללו מחשבות שהגרעין העומד מאחוריהן הוא ייאוש פשוט. ריקני ופשטני. מחשבות מתוך פחד מהותי לחיים ואי ידיעה על העתיד לבוא עם מה שעתה עמד בפתח וכמו התדפק על דלתי. כל האירועים שהתרחשו ביום ההוא, כמו כל שעתיד להתרחש, היו כה בלתי צפויים, והללו ניחתו עליי כמהלומה לה לא ציפיתי ולה לא הייתי ערוך כלל. אילו רק היו מתריעים בפניי על בואו של פרופסור פנייה, אילו רק היו אומרים דבר מה... משהו... אז יש ואולי הייתי מתקין עצמי ועורך את נפשי לכך. מחד, רציתי לברוח. לנוס, להיעלם, הכל ובלבד שלא יהיה עליי להתמודד עם השיקום בשנית. מאידך, כשהתבוננתי על גופי בעגמומיות, בצער מטורף, כשראיתי את הסטומות הבוהקות והערכה המונחת על גופי, את הזווית המשונה שתפסה בטני משום החתך והצלקות, ידעתי כי אסור לי לנוס, כי אני מצפה לתקופה זו ימים ושנים ארוכות, נצח ממש. איפשהו, הבינותי כי אני מצפה לימים אלה עוד מיום היוולדי. אולי אף טרם יום היוולדי. היה איזה רגע בו לחשתי בחשכת החדר: "יחזקאל, אינך יכול... אינך יכול לעבור כל זאת מחדש, ובמיוחד עתה, כשמקום זה הפך ביתך... כשהתרגלת במעט והתחזקת. אינך יכול!". זוהי בת קול שיצאה ממוחי וקול ההיגיון אשר בו, אך במקום הכמוס, ברזים של נפשי פנימה, ידעתי כי האיני יכול הוא אינו אפשרות בעבורי. אין איני יכול. יש איני רוצה. ואני רוצה! אני רציתי להיגאל, להיחלץ, לכבוש את יצר הפחד והמורא. אני ביקשתי רחמים וכוח... גם כוח! אני יודע שעל פי היהדות, ככל שאדם חודר ומעמיק לסוגיית הטוב, למהותו, כך גם גובר בו כוחו של הרע, של אותה ישות ערפילית של קנטור וקטרוג בחיים, זו אשר שמחה לאיד כאשר דבר מה שהוא רחוק מטהרה מתרחש, שהוא נוראי, שהוא כל כולו כאב ועצבות. תמיד סברתי שכל הרשויות יונקות זו מזו בחיים, שדבר קשור בדבר, בכל מובן אפשרי. החל מאורות הניאון מחוץ לחדרי ועד לטריסטן ואיזולדה ומשם להרי ההימלאיה ובחזרה אליי, אל פני הכל, וכן הלאה. אני סבור, שאי רצוני, שחששותיי ואותה לאות שאפפה את כולי, מעבר לכל אותן בדיקות מתישות, הייתה בעיקרה רוחנית. פשוט הייתי משולל כוחות. אולי הדבר כרוך גם בהוויה של קדושה. כן, קדושה. אולי, ככל שאדם הופך להיות אפוף בקדושה, כך גם הוא מתעטף באותה הוויה אשר מבקשת לגרור אותו מטה. כך אני מאמין!

*

הימים שבאו עליי לאחר מכן היו מהירים וחלפו בחופזה. התקנתי עצמי לצום מחודש בן יומיים לפני הניתוח, ובעצתה של גרטה, השתחררתי לביתי לפרק זמן של לילה אחד. דבר לא ציפה לי שם. עתה ידעתי זאת בבירור וזה אך האפיל על לבי ומילא אותו בגודש של קדרות. אמנם יש ובמהלך כל תשעת החודשים הללו השתחררתי לביתי פעמים אחדות, בעיקר (לפי הגדרתו של פרופסור זר) לרפא את האיזון של הנפש והתמודדותה, אך לרוב כשגאתה בי תחושה של מצוקה וניכור במקום ההוא, ומשום מה מצאתי עצמי שם נעדר כל יכולת ריכוז, לא רציתי עוד להיות בבית הוריי, זה לא היה מקומי עוד, אלא אך מקום שגדלתי בו והיווה כתחנה כלשהי בחיי. בלילה בו לנתי שם, לא חשבתי על דבר, כמהתי לאור השחר ולשיבה לבית החולים, למקום בו לא הייתי יוצא דופן ובעל מום, אלא שייך. הפעם, לא ראיתי זאת כמחשבה מטופשת כלל וכלל, זה פשוט היה נכון. זו הייתה אמת פשוטה. כל אחד רוצה לשוב למקום אליו הוא שייך, לכור מחצבתו. כל ברייה וכל רמש. כך גם אני. כך שביום למחרת, השכמתי קום ובכוחות עצמי צעדתי אל בית החולים. אמנם הייתי תחת הצום (למעט שתייה, אותה התירו לי) ולכתי לשם ארכה למעלה משעה, כשאחת לאיזו כברת דרך אני מתיישב ואוזר כוחות מחודשים, אך בעיקרה הייתה זו צעידה מבורכת, והרגשתי שאני כמו צועד במסדרון ארוך לעבר עצמי, לעבר איזו המצאה מחודשת של עצמי. בלבי חשבתי כי אבי בוודאי השתומם כשניגש לחדרי היָשָׁן וביקש להעירני והבחין כי בנו אינו שם. אם תמה על כך, הרי שמעולם לא אמר לי דבר. אני רוצה לחשוב שהבין ללבי באותה העת ולצורכי להגיע למחוז חפצי בלא ליווי. על אף הצום, שהחל למעשה אמש, חשתי טוב וכוחי הפיזי עמד לצדי. אמנם היו רגעי מצוקה אחדים, בעודי מתהלך בבוקרו של היום החורפי כשדמדומי שיכרון אוחזים בתודעתי, כמו מצויים באוויר עצמו, אך לא היה קושי מיוחד בצום השני והוא כמו עבר עליי באחת, לעומת הצום הראשון שצימק את לחיי ודלדל את בשרי עד למצב עגום של חמישים ושישה קילוגרמים בלבד, מצב בו היה עליי ממש להיתמך בהליכה סדירה. עניין הצום השני היה דבר של מה בכך בעבורי, וכמדומה לא חשתי בו כלל. בדרכי לבית החולים עצרתי מספר פעמים, כשאני מתיישב על ספסל ארעי או בתחנת אוטובוס עזובה. השתדלתי בכל מאודי שלא להרהר יתר על המידה במתעתד לי, אלא שמיליון שאלות חלפו בראשי, מפוזרות ומשולחות רסן. הרהרתי בפרופסור פנייה, בשי הקטן, באבי. חשבתי שזהו הרגע לו ציפיתי כל חיי, אלא שאינני חש עתה אלא תחושת העדר משוועת, וזה כשלעצמו היה בלתי ברור לי. חשבתי על המסתוריות אשר צופנת הדרך ועל הפחד, אך בעיקר חשתי נסער. הייתי באמצע הדרך להגשמת החלום ומטרתי להיות בן תמותה נורמאלי, רגיל ככל האדם, אולם התחושה שעמדה בי היא כי צעדיי הם מזעריים, כה זעירים לעומת השביל המתארך. הוא עוד ארוך חשבתי... כה ארוך... רוח קרה נשקה על פניי, ספוגת ניחוח הדרים מן הפרדסים אשר בפתח תקווה. ממקום כלשהו, זמר ציפורים חרישי נשמע. התרוממתי והמשכתי לצעוד לעבר בית החולים, כשקולות הרחוב אופפים אותי בחום ובאושר. הפסיעה ברחובות המתעוררים היטיבה עמי מאוד, והעלתה פרץ של מחשבות מחודשות בראשי, כאלו שלהן אין כל קשר לבית החולים. למעשה, לרגעים כמעט ושכחתי את יעדי. הבחנתי באֵם האוחזת ביד בתה הקטנה כשהן חוצות את הכביש וחשתי כלפיהן אהבה. ילד קטן גרר ילקוטו על הארץ למולי בדרכו לבית הספר, חולף ממש על פניי, ואהדתי אותו וחשתי באיזו ערגה. אוטובוס, כמעט מלא אדם, בחולפו על פניי כמו גל של הד אנושי, היה מתנודד לאיטו, בעוד הנהג היה מנופף למישהו מן התחנה לשלום. הדבר גרם לי לחייך. ראיתי שבשבת דמוית תרנגול וזה לקח אותי למקומות אחרים בראשי... חשתי מלא באהבה גדולה אל הכל, לחיים הללו שמנגד לצורת חיי הנוכחית. אני יכול לכתוב שהתקנאתי באנשים הללו אשר חלפו על פניי ושיקפו את החיים, אך אני מעדיף להשתמש במילה ערגה... כמיהה נחשקת... ביתי כבר לא היה ביתי. עתה בית החולים היה ביתי, וידעתי שאני שייך לשם כעת יותר מתמיד. כפי שאני רואה את הדברים, ג'יי די סלינג'ר, הוא מן אותם אמנים המקדישים את חייהם ליצירתם כליל. סיפוריו הפשוטים (על מנת לתאר את החיים יש להיות פשוט) מדהימים ומרוממים את רוחי תמיד. בכלל, בהם איזה מימד אנושי, עגמומי כמעט, מעין לכידה של הדרמה האנושית. קראתי פעם, כי לאחר פרסום ספרו הידוע "התפסן בשדה השיפון", תוך שהוא תופס את העוולה האנושית ופורש להתבודדות, אמר כי הוא מעדיף את חברת הטבע מזו של בני אדם. כשנשאל האם הוא עדיין כותב, השיב שכן, אך למען הנאתו הפרטית בלבד. אף קראתי, כי בשעה שאביו נפטר, לא טרח כלל להגיע להלווייתו, בטענה כי הוא עסוק בכתיבה. במקום אחר, קראתי כי הסופר ג`ון אפדייק אמר כי סלינג'ר הוא זה שלימדו כיצד ליצור סיפור מאירועים אגביים. המינגוויי אמר עליו שלו כישרון אסטרונומי, ואילו הסופר היפני הרוקי מורקמי, אמר כי הושפע ממנו רבות וכי הוא האב הרוחני של כולנו. כוונתו של האחרון, כמובן, הייתה ליושבי קריית ספר, אך באשר להתמסרות טוטאלית, למצב ועמדה מסוימת לגבי מהות היצירה, אני הבנתי את כוונותיו אז יותר מתמיד. אני הבנתי את מה שחש באשר להתמסרות. בכלל אני סבור, שתנאי מותנה לאמנות, מעבר לאהבה לה, הוא בראש ובראשונה להתמסר לה כליל. גם עליי היה עתה להתמסר כליל, לא להרהר על האבדה במערבולת הזו של דיוקנות שאינם מוכרים לי, הבדיקות והממצאים, אלא להיאחז בלבד בחלום שעתה הפיכתו למציאות נראתה קרובה מתמיד. כשם שסברתי בעודי בדרך, בבית החולים כבר המתינו לבואי. במהלך היום, התחוור לי שסברותיו של פרופסור פנייה נכונות היו, וערכו לי בדיקה שנייה של חוקן בריום (אותה בדיקה נוראית אותה ערכו לי לפני הניתוח הראשון ואשר עליה כבר סיפרתי), על מנת לראות את מידת הסתגלותה וצמצומה של קיבתי, אלא שהפעם, הדבר נעשה דרך שתי הסטומות שהיו בבטני. לעולם לא אשכח זאת. שוב ניצבתי בחדר האפל, אותו חדר שניסיתי להדחיק את קיומו ממחשבותיי, כשלגופי חלוק לבן ותחתיו אני עירום כביום היוולדי. שוב נאלצתי לשכב על מיטת הברזל ולמולי מסך שחור ומאיים, כשהרופא המתמחה מגיע עם החומר הניגודי והמצלמה הזעירה בידיו, אותו חומר סידי לבן עליו כתבתי, שדרכו ניתן להעלות על המרקע את גודל הקיבה. אלא שהפעם, מהלך כל הבדיקה היה שונה ומחריד, ואני אנסה בכל מאודי לכותבו כאן בצורה ראויה. אני סבור, שמעל לכל, הדבר המחריד ביותר היה, הצורה הפשוטה בה ראיתי את הדברים, באופן קבלתי אותם, הנרצעות הזו שבה קיבלתי עליי את דין הדברים. שכבתי עירום על המיטה המתכתית, כמחצית מפלג גופי התחתון מכוסה ביריעת בד עדינה, בשעה שהרופא המתמחה החדיר לבטני דרך הסטומות את החומר הניגודי על ידי שתי שפופרות זעירות, המתין קמעא, ולאחר מכן שב והחדיר שתי שפופרות אחרות, שהיו למעשה המצלמות. הדבר לא הכאיב לי או פצע אותי בדומה לבדיקה הראשונה, בה זועזעתי עד לעמקי נשמתי, אלא אך שכבתי שם כשראשי מוטה הצדה, מתפלל שהממצאים יהיו מוצלחים, חש כיצד החומר הקר, הצמיגי והלבן הזה, חודר אט אט לגופי וממלא את בטני, מתבונן אחת לאיזה זמן במראה הגרוטסקי הזה של האדם שהפכתי להיות, שכוב על מיטה בחדר חשוך, כשהאפלה סביבי ושתי שפופרות נעוצות בבטני כחיצים. למזלי, נטו לי חסד מסוים, ולאחר סיום הבדיקה ופליטת חומר הבריום מגופי, נאמר לי שקיבתי הצטמצמה והגיעה כמעט למְמדיה של קיבת אדם מן השורה, ועל כן לא יגרום לעיכוב בהתרחשות הדברים העתידיים. אני שמחתי על כך. שש הייתי כבר לשוב לחדרי, למקום שהפך לי לבית ושהיה מוכר לי כל כך במהלך כל החודשים האחרונים. אני חושב שהיה זה אחד מן הרגעים המעטים בהם באמת שמחתי על עצם היותי בבית החולים. 

*

מאוחר יותר, תחת קלחי המים, בחדר המקלחת אשר בחדרי השומם, חשתי לראשונה מזה זמן רב בנחת מסוימת. כעין תחושת טשטוש אפפה אותי תחת הממטר החמים, אך ייתכן שהיה זה גם בשל הצום. רגשותיי היו מעורבים, כי שמחתי על הממצאים, אך מעל כל זאת, הייתה גם עגמומיות שרבצה עליי. בעיקר חשתי נינוח מעצם שיבתי למקום בו יכלו להבינני יותר מכל. המים שטפו את חלקי גופי ואני חשתי כמו אדם המיטהר תחתם, בעוד אני מקרצף את האזורים האינטימיים, עובר על פני הסטומות עם מי סבון ועל כל חלק מן העור המגולח אשר סביב להן. חשתי זקן. כאילו וממש הזדקנתי בימים האחרונים. לאחר שיצאתי את חדר המקלחת והתקנתי ערכה חדשה לגופי (חרף שהיה זה חסר תוחלת בשל צומי) ביקשתי לשכב במיטה ולנוח מעט טרם בוא הלילה. כנראה שמי מן האחיות הייתה פה בעודי במקלחת, ועל הכר, ראיתי שוב את המכתב הכחול, זה אשר מבקש את אישורי וייפוי כוחי למנתחים. נשכבתי על מיטתי וקראתיו בחופזה. לאחר מכן חתמתי בתחתית הדף והנחתיו על השידה בה נח עוד ספרו של רבי נחמן, בדיוק באותו האופן בו הותרתיו לפני כיומיים. ואז, פשוט עצמתי עיניי ונפלתי לשינה באחת. הייתה זו השינה המתוקה ביותר שחוויתי מעודי.

צילום העטיפה של הכרך הראשון

קטע מתוך "פני עצמי" חלק א'