המלחמה וסרטי המלחמה, סיפור מאת צדוק עלון ביקוד

סרטי מלחמה רבים היו מוצגים במועדון השכונתי שלנו. ילדים מתבגרים היינו, ולבד ממשחקי מלחמה היתוליים שבהם שיחקנו לא ידענו בדיוק מהי מלחמה. רתוקים היינו אל המסך ואל המתרחש בו אף על פי שלא הבנו מילה מן המדובר. גם אחר התרגום התקשינו לעקוב, שכן באותם ימים לא היה מופיע בגוף הסרט אלא מתגלגל בצדו על גבי פילם נפרד, ונער – עושה מצוותו של המסריט – היה מופקד על גלגולו הידני. אלא שנער זה, ששפת הסרט (אנגלית בדרך כלל) לא היתה מוכרת לו, התקשה לעקוב אחר המתרחש בסרט, ועל כן לא הצליח להתאים בין הנאמר בסרט לבין התרגום המתגלגל. לעתים תכופות היה הקהל ממלא פיו שריקות בוז וצעקות, המסריט היה גוער בנער, וזה היה מגלגל את התרגום קדימה ואחורה עד שחש שדעתו של הקהל נחה.

אני נמשך הייתי אחרי בני דורי אל המועדון השכונתי, שתמיד היה מלא מפה לפה וצפוף. בדרך כלל לא נמצא לי מקום נוח לצפייה, והייתי משתרע אפרקדן על המרצפות הקרות והקשות, ומדי פעם בפעם היה עלי לשנות את תנוחתי. אני זוכר כיצד בסרטים הרומנטיים הייתי מתיישר וצופה בגיבורים, שאז ספק היה בעינַי אם לקוחים הם מן המציאות היומיומית או שמא מן הנצח עצמו. הסיגריה נראתה לי חלק מהותי מהם, כמו היתה איבר מאיבריהם, וחש הייתי כי עשן הסיגריה שמיתמר מפיהם הוא ביטוי לתשוקה פנימית להשמדת הרוע. גם הפשטות של בד הכותנה הגס־למחצה של חולצתם והפשטות שבה היתה מונחת על גופם (או נכון יותר על חזם) כשהיא מוכנסת במכנסיהם וגם הליכתם ברחובות עירם – כל אלה נראו לי הכרחיים, כאילו כך צריכים להיות הדברים ולא אחרת, כאילו הנצח הובא אל תשומת לבנו. ואפילו היום, כשגילי מבוגר מגילם אז, נראה לי כאילו הפער בין גילי עכשיו לגילם לא נשתנה, וכי התבגרותי לא השפיעה על התבוננותי בהם – מנקודת מבט של ילד המתבונן במבוגרים.

סרטי המלחמה היו ארוכים ומשעממים, אך אף אחד לא היה מוכן לוותר עליהם. הכול היו מפטפטים וצועקים וצוחקים, ושקט היה משתרר רק משהיה הגיבור פוגש את אהובתו ומבשר לה כי עליהם להיפרד, או משהיה שב בתום הקרבות לבשר לה כי ניצח את הרע. משום מה התחושה הרווחת היתה שהשתתפות הקהל יכולה לשנות את המציאות, ועל כן בסצנות המלחמה המרובות, שבהן הקהל היה צועק וצוהל ומעיר אינספור הערות על הדרך שבה על הטוב לנהוג על מנת להביס את הרע, הייתי גם אני לעתים עולה ממקומי ומשתתף בהמולה המתמשכת, אף אם לא בחשק רב. ואולם היו שלא הסתפקו בשריקות ובצעקות והיו משליכים חפצים כגון אצטרובלים שהובאו מן השדה מבעוד מועד או קליפות תפוז מאותם תפוזי ילדותי עתירי עסיסיות המרווים את הנפש ולאו דווקא את הגוף (שהיום נראה לי כי מידת־מה מכוחי לקוחה מהם). אני סבור שאכן האמנו כי בהתערבותנו הקולנית נוכל לסייע בידי הטובים במלחמתם ברעים. ומדוע שלא נאמין בכך אם הרושם שהותירו בנו הכוכבים המסודרים בשמים, כל אימת שהיינו מתבוננים בהם בהשתאות, היה שכל מה שנברא לא נברא אלא למעננו? אחווה גדולה היתה אוחזת בכול כאשר הטוב ניצח את הרע, וגוף ונפש נתאחדו עד שקורת רוח שאין גדול ממנה היתה לנפש על כך שהגוף ברשותה, ואנו, הילדים, שמחנו שמחה גדולה על כך שקיימים הדברים ועל כך שאין זה כך שאינם קיימים.

אני מתוודה כאן שלא נטלתי חלק פעיל בצעקות ובהשלכת קליפות לעבר הרעים. ועם זאת, היתה פעם אחת שבה נגררתי גם אני אחר יתר הנערים, כמבקש לשמח את עצמי ולשייך את עצמי לקבוצה הקולנית. קליפות התפוז, שאת פלחיו אכלתי זמן קצר קודם לכן והעשירו את עתידי, נותרו בידי, וכשהרע, חמוש ברובה וחובש קסדה, ירה על הטוב, השלכתי לעברו קליפת תפוז. הקליפה פגעה בקסדה של הרע וזו נפלה מיד מעל ראשו, והאיש הטוב ירה ירייה אחת בראש החשוף של הרע ושיתקוֹ. המולה גדולה פרצה באולם. כולם שיבחוני על המעשה האמיץ ומחאו כפיים דקות ארוכות. שמחתי מאוד על שהצלחתי לעזור לטובים לנצח. ובאותו לילה פקדה אותי התרגשות, והיא פוקדת אותי עד עצם היום הזה משנזכר אני באותו רגע...

לסיפור המלא באתר "יקוד"

למאמר על הסיפורים מאת חן קלינמן

עורכת הספר: גל קוסטוריצה

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"

ציור העטיפה: רונית עלון

הסיפור בדפוס פורסם בעבר ב"עתון 77"