ורדה שפין גרוס, קטעים מתוך פואמה

ורדה שפין גרוס

 

קטעים מתוך הפואמה "ורדה ורדה"

 

 

 

מתוך הפרק "רוח ים והוד גלים" - עמ' 11

 

נוֹף גַּנִּים מוּאָר, בִּקְצֵה גִּבְעָה, עִם חֲנָיָה

אָקוֹרְדְיוֹנִיסְטִית וּבִּינְגוֹ       

עִם לוֹבִּי מְפֹאָר,                                             

יַחַס חַם, תַּעֲסוּקָה לִשְׁעוֹת הַפְּנַאי –

עַרְבֵי מוּזִיקָה,

חוּגִים, מְלֶאכֶת יָד, צִיּוּר,

מִשְׂחָקִים קְבוּצָתִיִּים,

טִיּוּלִים בַּגִּנָּה

וּמְסִבּוֹת.

 

מִ'קַפְּלָן' לְ'נוֹף גַּנִּים'

כְּבָר גּוֹנְבִים אֶת דַּעְתֵּךְ, אָמַרְנוּ                                           

"נוֹסְעִים לְבֵית הַבְרָאָה – 

תֵּל אָבִיב לְיַד הַיָּם"

הִסְכַּמְתְּ מְחַיֶּכֶת

כִּי אָהַבְתְּ לִנְסֹעַ עִם אַבָּא לְבֵית הַבְרָאָה 

וּכְשֶׁאַבָּא מֵת חָלַמְתְּ לָגוּר לְיַד הַיָּם.

 

עָקַפְנוּ אֶת בֵּיתֵךְ                                              

שֶׁלֹּא תִּרְאִי עוֹד לְעוֹלָם

כְּשֶׁנָּסַעְנוּ לְבֵית הָאָבוֹת בְּרָמַת גַּן                       

פָּחַדְנוּ שֶׁתִּרְאִי אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּךְ וְאֶת 'מֶרְכַּנְתִּיל' 

וּלְעוֹלָם לֹא תַּסְכִּימִי לִנְסֹעַ

לַבֵּית הַבְרָאָה

אָז נָסַעְנוּ אוֹטוֹסְטְרָדָה

וְכַלְבֵי אָשָׁם דּוֹלְקִים  בְּעִקְבוֹתֵינוּ

 

לֹא  הֵבֵאנוּ לָךְ רוּחַ יָם וְהוֹד גַּלִּים.

 

 

 

מתוך הפרק  "תאי עצב"- עמ' 68

                  

בְּבֹקֶר 25.6, הָיִיתָ שְׂרוּעָה בְּחַדְרֵךְ

מְקַשְׁקֶשֶׁת עִם נָטָשָׁה בְּבִגְדֵי הַטְּרִיקוֹ הַלְּבָנִים שֶׁלָּךְ

וְעִם עִגּוּלֵי עֲגִילִים מְצֻפֵּי זָהָב בְּאָזְנַיִךְ, מַתָּנָה מִנָּטָשָׁה,

הָיִית חַיְכָנִית וְנִנּוֹחָה

(מִדֵּי פַּעַם לָחַשְׁתְּ לִי "וִיפֿל קאָסְט דִי פּושׁקֶע", כַּמָּה עוֹלָה הַקֻּפְסָה)

אַחַר הַצָּהֳרַיִם עֲדַיִן הָיִית עִם הָעֲגִילִים, שְׂמֵחָה וְצוֹחֶקֶת

מוֹחֵאת כַּפַּיִם לְכָל בְּדַל מוּזִיקָה

וְנָטָשָׁה כָּל הַזְּמַן מְחַיֶּכֶת

"שֶׁיין, שֶׁיינֶע שָׂרָה, שָׂרָה לאַכט" (זֶה יפֶה, שָׂרָה הַיָּפָה,

שָׂרָה צוֹחֶקֶת)

 

הוּקַל לִי

לֹא אִכְפַּת הָיָה לִי מַה נָּתְנוּ לָךְ

הָעִקָּר שֶׁצָּחַקְתְּ, אֲפִלּוּ לְרֶגַע

אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁאֲנִי הֵבֵאתִי לָךְ - תָּמִיד הֶחְלַפְתְּ.

 

 

 

מתוך הפרק "לה קומפרסיטה שלי" - עמ' 26

 

4

 

הַשְּׁכוּנָה כְּמוֹ 'סִינְמָה פָּרָדִיסוֹ מֵייד אִין יִזְרָאֵל' –

בְּלֵילוֹת הַקַּיִץ הַחַמִּים כְּשֶׁהֵבִיאוּ סֶרֶט לַשִׁכּוּן הָעֲמָמִי

סָחַבְנוּ כִּסֵא מֵהַבַּיִת וְיָשַבְנוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם

נֹכַח פְּנֵי הַקִּיר שֶׁל הַצַּרְכָנִיָּה –

הוֹרִים תְּמִימִים וַאֲנַחְנוּ, דּוֹר הֶעָתִיד שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל,

בִּימֵי חֲמִישִׁי בְּתֵשַׁע בָּעֶרֶב, יָשַׁבְנוּ בַּ"סִיבוּב" עַל הָאֶבֶן שָׂפָה

צְפוּפִים וּדְבוּקִים לְקוֹל יִשְׂרָאֵל בַּטְּרַנְזִיסְטוֹר, פּוֹל טֶמְפֶּל,

וְשִׂחַקְנוּ 'שׁוֹטְרִים וְגַנָּבִים', 'סוּס אָרֹךְ', 'חֲמוֹר חָדָשׁ'

וְהִתְגַּנַּבְנוּ לַפִּיטַנְגוֹ שֶׁל אֶלְחָנָן הָאָדוּק

הָיְתָה לָנוּ יַלְדוּת שֶׁל זָהָב

עִם הַדְרֵי זָהָב מֵהַפַּרְדֵּס שֶׁל גְּבֶרֶת נוּטוֹב  

כְּשֶׁאִמָּא שֶׁל צִפּוֹרָה שֵׁיינְבּוֹים, שֶׁכָּל הַפָּנִים שֶׁלָּהּ הָיוּ מִשְׁקָפַיִם

וּמִסְפָּר כָּחֹל עַל הַיָּד, יָשְׁבָה בַּכִּסֵּאנוֹחַ עַל הַמִּרְפֶּסֶת         

צִחְקַקְנוּ לָה יָשָׁר לְתוֹךְ הַרַגְלַיִם הַפְּשׂוּקוֹת

וְמָמוּשׁוּ קָרָאנוּ לָאִמָּא הָנּוֹצְרִיָּה שֶׁל רוּבֶן

הַיֶּלֶד הַפּוֹלָנִי שֶׁלֹא הָיָה לוֹ אַף חָבֵר בַּשְּׁכוּנָה

חָנָן, הַשּׁוֹמֵר שֶׁל הַבָּתִּים הַנִבְנִים בְּ"אֶרֶץ מוֹלֶדֶת",

הִבְטִיחַ לְהַרְאוֹת לִי וְרַק לִי

אֶת הָעוֹלָם מִמְּרוֹמֵי קוֹמָה ב'

וְאַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד

נִצְמַד אֵלַי בְּשֶׁקֶט מֵאָחוֹר

 

– יַלְדוּת שֶׁל זָהָב

בְּפַאֲתֵי הַשָּׂדוֹת שָׁקָאלִים צָחֲקוּ בַּלַּיְלָה.

 

 

 

מתוך הפרק "תאי עצב" - עמ' 72

 

הֵבִיאוּ בִּינְגוֹ לְמוֹעֲדוֹן הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר וְלֹא מָצָאת בּוֹ עִנְיָן 

גַּם לֹא בָּאָקוֹרְדְיוֹן פַּעַם בְּשָׁבוּעַ חֲצִי שָׁעָה

אוֹ בָּאֲנָשִׁים, אוֹ בָּאֹכֶל, אוֹ בַּגַּנִּים

אֲפִלּוּ לֹא בַּבַּנְק

רַק בִּי –

אַתְּ שֶׁלֹּא הָיִית מְנַשֶּׁקֶת

שֶׁלֹּא נָתַתְּ כִּי לֹא הָיָה לָךְ מַה לָּתֵת

שֶׁלִּמַּדְתִּי אוֹתָךְ בְּגִיל חֲמִשִּׁים

לָתֵת לִי חִבּוּק קָטָן שֶׁל אִמָּא בְּבוֹאִי וּבְצֵאתִי

(וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי מִלָּה שֶׁל אַהֲבָה)                                                

עַכְשָׁו חִכִּית כָּל יוֹם לַנְּשִׁיקָה בְּלֶחְיֵךְ הַחֲרֵבָה, לֹא וִתַּרְתְּ

וְקָרָאת "וַרְדָּה וַרְדָּה" בַּלֵּילוֹת –

 

אֲבָל כְּשֶׁהֶחְלַקְתִּי בְּיָדִי עַל יָדֵךְ אָמַרְתְּ "דַּי, דַּי לְלַטֵּף".     

 

 

 

מתוך הפרק "עשרים וחמש"- עמ' 41

 

3

 

הַשּׁוֹמֵר סָגַר בַּעֲדֵךָ

 

וַאֲנִי כְּדֵי לְהַשְׁקִיט יִסּוּרִים

שָׁאַלְתִּי אוֹתָךְ אַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד

"אִמָּא אֵיפֹה אַתְּ גָּרָה?"

חִיַּכְתְּ אֵלַי, הִתְאַמַּצְתְּ וְלֹא זָכַרְתְּ

גַּם לֹא הִבְהֵב בְּעֵינַיִךְ –              

רָוַח לִי

מָה הָיִיתִי עוֹשָׂה לוּ זָכַרְתְּ

דַע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְאַתְּ לֹא יָדַעְתְּ

נֻתְּקָה לָךְ הַשַּׁלְשֶׁלֶת, הִתְפּוֹרְרָה, אֵין עוֹלָם,

אֵין בַּיִת לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו, אֵין עָבָר,

אֵין מָחָר,

אֵין עַכְשָׁו,

וְאַתְּ לֹא בּוֹכָה. 

 

רָוַח לִי

כִּי מַה יָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת לוּ רָצִית לַחְזֹר הַבַּיְתָה

לוּ יָדַעְתְּ שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָךְ לָצֵאת מִכָּאן לְעוֹלָם

שֶׁזֶּה מְקוֹמֵךְ כָּעֵת –

תַּחֲנָה סוֹפִית בָּעוֹלָם שֶׁבָּרָא כִּרְצוֹנוֹ                   

מָה הָיִיתִי עוֹשָׂה לוּ הַמֹּחַ שֶׁלָּךְ הֵבִין

אֶת הַמַּנְטְרָה שֶׁל הָאִשָּׁה בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִּים

בְּמֶרְחֲבֵי הַלּוֹבִּי הַמְּפֹאָר

 

 

כָּל הַיּוֹם –                       

"אֲנִי צִפּוֹרָה

זִינְגֶר

מֵרְחוֹב

הוּרְקָנוֹס 6

תֵּל אָבִיב

קוֹמַת קַרְקַע,

קְחוּ אוֹתִי לְשָׁם,

בְּבַקָּשָׁה".

וְאַף אֶחָד לֹא בָּא לְבַקֵּר.

 

אֲבָל אֶת וַרְדָּה תָּמִיד זָכַרְתְּ.

 

 

עטיפת הספר "ורדה ורדה" בהוצאת "עמדה"

עורכים: מרדכי גלדמן ויקיר בן-משה

כריכה: תמי בצלאלי

 

 

 

דברים של המשורר והעורך יקיר בן-משה על הפואמה:

 

"ורדה ורדה" הוא ספר של אנחה אחת גדולה, הדהוד של שם המקפל בתוכו רסיסים של כאב, אשמה, קלון, פצע, ניצחון, תבוסה, אך גם אושר ומחילה גדולה. בספרה השני (לאחר "ימינך" הצלול והמרגש) ורדה שפין גרוס מצליחה למוטט את כל שכבות הלשון בדרך אל האמת. בסדרה קצרה ודחוסה של שירים, המצברים לכדי פואמה רחבה, נדירה ומהפנטת, מרכיבה שפין גרוס את דיוקנה של האם, ואת דיוקנה שלה עצמה דרכהּ. כמו חוט העובר דרך חור קוּף המחט, כך חולפים רגעי ההתבוננות של המשוררת מבעד לרגעי האינטימיות של אמהּ בביתה, בחוצות העיר ובמוסד הסיעודי בו שהתה בשנותיה האחרונות.

 

עִם מִשְׁקָפַיִם וּבְלִי

מַבִּיטָה לְעַצְמֵךְ יָשָׁר בָּעֵינַיִם

מַה חִפַּשְׂתְּ בְּתוֹךְ תָּא פוֹטוֹ צַר, בַּאֲפֵלָה

מַנְצִיחָה עוֹד וָעוֹד אֶת פָּנַיִךְ

מַקְנָה לָהֶן עוֹד וְעוֹד מַמָּשׁוּת?

 

בדומה לדיוקנה של נעמי ב"קדיש" של אלן גינסבּרג, הממשות בעולמה של האם ב"ורדה ורדה" היא תמיד מדומיינת, והדמיון הוא הממשי. שוב ושוב, אוחזת שפין גרוס את התודעה החמקמקה של האם שנמצאת בין המציאות לפנטזיה – ומשם היא בוראת את השירה החזקה. הקולות של "ורדה ורדה" נעים כל הזמן במתח הבלתי אפשרי שבין חרדה לתקווה, בין האגבי לנצחי ובין האני לאחר. לא במקרה מתחיל הספר בצמד המלים "אחר כך" ("אַחַר כָּךְ פָּשָׂה נֶגַע בְּעוֹרֵךְ") ומסתיים, רגע לאחר תפילת "אל מלא רחמים" מכמירת הלב, במשפט המזעזע – "אַךְ לֹא  אוֹתָךְ". כמו לוליין המהלך על פני תהום, כך פוסעת שפין גרוס על חוט דק של זהות, בין ציר הזמן ("אחר כך") לציר השייכות ("אך לא אותך"); ואם נדמה שעוד רגע יפקע החוט וייקרע, אל דאגה: החוט ילך ויימתח עד קצה קצהו, כמו מיתר, אך לא ייקרע.

החוט הזה – המתח המצמית בין הדוברת לאֵם – הוא עשיר, מרתק, חושני עד כאב, והוא למעשה כוחו האמנותי של הספר, עליו פורטת שפין גרוס את אחד מרגעי השירה המרגשים של השנים האחרונות.