נחמה נבון, החיים יש להם את זה, סיפור

נחמה נבון

 

 

 

עֻבְדָּה מַתְמִיהָה: אֲנַחְנוּ.

הַשְׁעָרָה: פַּחַד. פַּחַד.

מִלִּים: דַּוְקָא? דַּוְקָא

נִגְזָרוֹת: אֵד. קוֹד. וְגַם דּוֹק (שֶׁל עֲרָפֶל) קָשׁוּר לָעִנְיָן. 

וְגַם דַּק.

הַכֹּל דַּק מְאֹד.

 

 

 

                        החיים, יש להם את זה

 

 

 

                 אין ירח, גם כוכבים אין. ערפל כבד מפוזר בתוך האפלה, סמיך ומחשיד, שמא נרקמה מזימה חסרת שחר של חושך מול אור. שמא נגדנו.

    שוטר עובר ברחוב וצועק לתוך רמקול ידני, צאו מהבית ולכו מהר למתנ"ס. אני לוקחת בגד להחלפה לילדים, חיתולים ושמיכה דקה ואנחנו יוצאים לדרך. ללכת אמרו, לקום וללכת.

    אלון דוחף את העגלה ובתוכה שני הילדים שלנו. הם דחוקים זה לזה, ישנים. מהמורות הכביש מכתיבות תזוזות, דופנות העגלה מתנועעות כספינה.

    קול זר וסמכותי ממשיך לחורר את החושך כמו כרטיסן ברכבת. משהו מתחיל להתברר: משאית עם חומר מסוכן התהפכה בכביש החוף, בקצה החצרות, מאחורי הבתים. האוויר דליק. אסור לעשן ושאף אחד לא יעז להתניע את המכונית שלו.

 

    מה באמת קרה? מה קורה ברגעים אלה? אנחנו ממשיכים ללכת בשולי הכביש. אנשים שגרים ברחוב שלנו מתקרבים אלינו, שואלים,  מה קרה. אין לנו מה לומר להם אלא לנוע איתם בתנועה מתמדת. הרי גם להם אמרו ללכת. לקום וללכת.

    אנחנו נעים כיחידה אחת שקובצה לה באמצע לילה אפל: ריקי עם הקעקוע על הבטן ואמא שלה, בעל המכולת מהפינה מופיע בלי המשקפיים שלו עם העדשות העבות, השכנה מהבית ששופץ לקראת פסח, נגררת מדשדשת בנעלי בית אחרי בעלה. גב' רוזנבאום השכנה ממול לבושה בחלוק הכחול שמלווה אותה מאז ימיה בברלין. שיירה של אנשים שהוצאו מהבית הזויי-לילה, נבוכים, ממלמלים, ממהרים להסתלק. למרות הכול, אנחנו באמצע דרך של שום מקום כמו בסרט של פֶלִינִי.

    רק החול שגלגלי העגלה שלנו נתקעים בו ושוקעים, מחזירים אותי למקום המדויק, אנחנו בדרך למתנ"ס, למה לא סוללים פה מדרכות סוף-סוף. 

    כמתוך חלום פתאום מגיחה תודעה: החיים, יש להם את זה,  לחיים שלנו, יש להם את הבגידה הפתאומית. לחיים הברורים שלנו יש את ההפרה. זה עוד לא ממש שם, אבל כבר יש את הרחש הזה באוויר. משהו התרקם נגד השִׁגרה ואנחנו קלועים בתוכו. מרגע לרגע זה הולך ומתברר, מכווץ את הבטן, הילדים שלנו, אנחנו, החיים שנולדנו לתוכם. 

  

     ועד שמשהו באמת יתברר, אנחנו עולים במעלה הרחוב, ממשיכים למלא את ההוראה, מאמינים שמי שאמר כנראה יודע. רגע האמת מכתיב לך את ההכרח להאמין. אבל פתאום זיכרון: בערוץ 8 ראיתי תוכנית על גזים שלא מרגישים בהם עד שפתאום מאבדים את ההכרה. אין לי מושג בחומרים ואני לא זוכרת מה היה בתוכנית, שמא זה מה שהמכלית הזו מכילה? שמא אלה הגזים. פתאום הכול אפשרי.

 

    אנחנו משתרכים קדימה, מאוחר מדי מכדי לחזור בנו. מאוחר מכדי לקחת עוד משהו שהשארנו, במקרה שלא נשוב לביתנו. מיהרנו כל כך לקום וללכת.

   עוד מעט נגיע. מימין לנו גן-שעשועים. נדנדה ריקה חורקת ברוח. קרוסלה בהמתנה. מגלשה צהובה מזמינה לגלוש בה ולהתפקע מצחוק.

    ריקי פותחת חפיסת מסטיק, מוציאה אחד ואומרת, בואו יותר מהר, אולי כבר אין בכלל חמצן. לרגע נדמה שהיא מתבדחת, מושפעת מסרטי מדע בדיוני. פתאום זה נשמע הגיוני. איפה באמת האמת.

    צריך להאיץ.

    מילים מנקרות סביבנו בחושך, חגות כמו עורבים שמנמיכים במעופם, ואם. אולי. כנראה. בבתים הסמוכים למתנ"ס אנשים ישנים כאילו כלום. מפרקים בחלומם את שאריות היום. שינה, שטח הפקר מבורך. פתאום זו זכות לחלום בשקט.

 

    אנחנו מתקרבים. פנס גדול מפיץ אור על הרחבה של המתנ"ס, מגדלור בטריטוריה בטוחה. בטוחה? פתאום לא ברור אם יש בכלל דבר כזה.

    האורות דולקים ברחבה כמו במסיבת נר ראשון של חנוכה. המולת ילדים מתחככת בדממה שבחוץ. עץ השקמים שבפינת הרחבה ממשיך להבשיל את פריו. גם הלילה הזה הוא מרכך את הפרי החום, הקשה. גם הלילה הוא מניח לעטלפים ליהנות מהשלל הרב. ככה זה דור אחר דור מאז שהערבים חיו כאן. ואחר כך נמלטו. פתאום, לאן.

 

    אלון מעלה את העגלה על הרחבה. גבר גדול ממדים עומד ליד פתח המתנ"ס, דוחף אותי פנימה ונכנס לחדר הקטן של המזכירות, מה כל העניין הזה? המזכירה מתמצתת לו. הוא לא מבין. שואל ושואל, נלחם נגד זמן של מילים קצרות, הודף אפשרות של משפטים עקרים. בכביש החוף, הוא מהמהם, ממש מאחורי הבית שלי, נו, נו, הוא ממשיך בשלו, יוצא מחדר המזכירות, משתהה ליד הכניסה.

    ילד מתקרב לחדר, מנסה להקשיב למבוגרים. מטה אוזן, הרי יש מי שיודע. המבוגרים! עדיין זו מילת קסם. תשאל את המבוגר ההוא, שעומד בפתח עם עיתון, או את אבא שלך, הוא יודע. עדיין מאמין שיש למבוגרים בעולם את היכולת לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של תיאטרון החיים, לפרש נכון האם הוא בעדנו או נגדנו. פשוט להרגיע אותנו.

    הגבר הגבוה אומר לילד, זוז, ילד, זוז. מנהלת המתנ"ס עושה סדר: יש מקום לכולם.

    תינוקות שאני לא מכירה בוכים באולם המרכזי, ממלמלים מתוך שינה. מתעוררים בבהלה. אני מתעקשת על פינה משלנו ליד הספרייה. נחושה למצוא לנו את המקום הכי טוב. אני. לנו. אנחנו. ושוב אני. משתלטת עלי אנוכיות. כל השאר נושר ממני כמו מנטרה זרה. התינוק שלנו שוב בוכה. אולי זה שיניים? שמא משהו אחר ואנחנו לא יודעים. העיתונים והטלוויזיה מלאים סיפורי אימה על חיידקים אלימים, טורפים. רק אתמול דוּוח איך תוך כמה שעות השתלט חיידק אלים על ילד, וזהו.

    אור חזק מסנוור בהחלטיות. אכן זוהי שעה של הֲפָרָה מתמשכת.

    נשים וגברים משוטטים סביבי. אני מזהה פנים מוכרות מפגישות אקראיות ברחוב, בשגרת ימי השבוע בין המדפים בסופרמרקט, בתור בטיפת חלב. הם מחייכים אלינו בחביבות, חיוכים נבוכים, מחויבי מציאות, בעיקר עקרים. כל אחד לעצמו. זוהי שעה של בקשות קטנות שמתפתחות אל האפשרי מתוך ההפתעה שהופתענו: מוצאי שבת בפתח יום ראשון, נפתח שבוע. כביש החוף. מטענים טעונים בחומר מסוכן נעים בחופשיות מתחת לאף שלנו. מי ידע רגע לפנֵי. מי יודע בזמן אמת. מה עוד קרה וקורה ברגע זה מבלי שאנחנו יודעים. מה עוד עלול לקרות כשאנחנו עושים את שלנו בשלווה קיומית, הכרחית, מינימלית כדי לתפקד. המילה 'עלול' מתגלגלת מפה לפה, נמסרת כדבר ערך ואחר כך יגידו לנו, מזל שלא ידעתם. ופתאום יסתבר, בדיעבד, שהחיים שלנו, כל החיים שעוד לא חיינו, הילדים שילדנו ועוד לא גדלו, התחזיות שאנחנו חוזים לעתיד שָׁקט ומהנה, הכול היה נתון ברגע ההוא, האחד, בידי נהג מְכלית שנִרדם, או קרע בצמיג שלא נבדק כראוי, או אולי הוא בכלל דיבר עם אשתו בפלאפון, אמר לה, לכי לישון, עד ארבע אהיה בבית, ואז - .

איך זה שהכול מונח על כפות המֹאזניים הכול בין כמעט לזהו זה. סוף.

 

    אלון בטרנינג הכחול ובנעלי ספורט פורש שמיכה ומשכיב את התינוק שלנו. הוא יעיל וממוקד כאילו מישהו הכין אותו לקום באמצע הלילה ולראות שוטר חסר-סבלנות בפתח-הבית, מאיץ בנו בקוצר-רוח, קחו את הילדים ולכו מהר. מדי פעם הוא מעפעף בעל-כורחו, מסגיר אי-נחת. משתדל לתקתק את הרגשות שלו פנימה כמו באוברול המפוספס של התינוק, להדק את הלחצנים בין הרגליים השמנמנות. הוא מסיים לחתל את התינוק, נותן לו מוצץ ומתיישב לידו. הרגליים שלו ארוכות. הוא לא מוצא מקום להניח אותן. אני רוצָה לשאול אותו אם הכול בסדר. הכול בסדר, אלון? אבל שותקת. השתיקה היא מרכיב הכרחי במערך העשייה הנכונה עכשיו ואסור להבקיע אותו.

    בתי בת החמש בפיג'מה ורודה ופוּ הדוב הצהוב בידיה, מצטנפת לידו. בואי שבי, אלון אומר לי ונדחק אל הילדים. מושיט אלַי זרוע ארוכה שאתכרבל איתם. כמו תמיד אלון ממעט במילים וטוב במעשים. ברגע זה טוב לי במעשה ההתכרבלות שלו ואני מצטנפת איתם.

    אנשים מוסיפים לבוא ולמלא את הספרייה, את חדר-הג'מבורי, את הצהרון. מחפשים מקום להניח בו את עצמם. גברת רוזנבאום במבטא יֶקי כבד, חולפת לידי, נאנחת, שְׁרֶקְליש, שׁרקלישׁ, וניגשת להכין לעצמה קפה.

 

    הזמן מתנדנד בין המחוגים כמו איש שמעביר משקל מרגל לרגל. מושהה בחומרים של נראה, תכף יגידו, מושרה כדי לספוג ודאות כמו בגד בכיור, בינתיים, עד ש - . עוברת שעה ועוד שעה, אי הוודאות מצטברת לערימה של פחד. מה יהיה. מישהו כאן חייב לדעת יותר ולא אומר. האם זה המצב.  אף אחד לא באמת יודע.

    שעות הערב הנינוחות כשהשכבנו את הילדים הולכות ומתרחקות כמו רפסודה אל לבו של ים אחר. אתמול. שִׁלשום. קודם. ימים של שִׁגרה טובה מציצים אלינו כמו חתולים ערמומיים מבין הפחים, לועגים לימים שיבואו, מי אתם בכלל.

    בתי מדברת מתוך שינה, "מדוזות, מדוזות", היא ממלמלת. האם היא משחזרת את בוקר השבת ההוא, לפני הצהריים, בחוף, כשאמרתי וחזרתי ואמרתי, תיזהרי, תיזהרו. כן, אותי היא מצטטת. פתאום ראיתי להקת מדוזות במים על קו החוף. חלקן נפלטו מן המים ונותרו על החול הרטוב, כיפות ג'לי צורב בתכלת שקופה.

     אני מלטפת את בתי, מנשקת את לחיה. היא מתעוררת, מביטה בי בוהה, אמא, איפה אנחנו? ידי גולשת על שְׂערהּ הבהיר הארוך, עוד מעט נחזור הביתה. היא מאמינה לי.

    אמא של ריקי סוגרת פיהוק קולני, סיוט, איזה סיוט. מתי כל זה ייגמר. למה היא לא מפהקת בשקט? אנשים כועסים. גל של רטינה עולה מפינות החדר. מילים נחלצות לחופשי מתוך מחשבות כמוסות. למה היא לא מבליגה כמו כולם?! להבליג. זה עכשיו ההסכם הלא כתוב.

    תינוק בסל-קל במסדרון אינו מפסיק לצרוח. למה אמא שלו לא לוקחת אותו? הרי הילדים שלנו יכולים להתעורר. שלנו, שלנו. אני רוטנת, שוב אני מגלה את הגבולות המצומצמים של האמפתיה שלי. מתי כבר נחזור הביתה? מי יודע מה הולך שם בבית. באזור הנטוש ההוא. הייתי צריכה לקחת את אלבום התמונות של הילדים. ואת המפה הירוקה, מזכרת מסבתא. וכמה דיסקים, סונטות לפסנתר, בטהובן עם דניאל ברנבוים, יאשה חפץ, הרומנסות. ומשקפי השמש של וֶרסָצֶ'ה שהרשיתי לעצמי בקנייה ספונטנית, לא אחראית אפילו, אבל אם כבר. איך נקום בבוקר לעבודה? יש ריח מוזר באוויר. אולי כמו פעם, כשהיינו צריכים למהר ולהדביק סלוטייפ על הפתחים? אסוציאציה מטופשת.

    אבל דווקא אז, במלחמה ההיא, כשהיה צפוי וכולם התכוננו, לא קרה לנו כלום.

 

עטיפת הקובץ "לפני שהנמר יתעורר"

שבעה סיפורים ונובלה ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד"

    אנשים מתגודדים בפינת הקפה. אני ביניהם. מה אתה אומר, שואל השכן שלנו את האיש מהמכולת, נו, אז מה אתה אומר? מה קורה שם בכביש?

    מה אני יודע? עונה בעל המכולת, לועג לעצמו שפתאום דעתו נחשבת בעיני מישהו יותר מאשר מחיר גבינת קוטג' חמישה אחוז.

    מה באמת קרה קורה ויקרה, מתעקש השכן.

בעל המכולת מוציא מהכוס החד-פעמית את שקית התה, סוחט אותה בתנועות מדודות, קולט צורך דוחק לתשובות, מביט לכיוון הדלת ואומר: כנראה שהעניין מתקדם, התקרית מטופלת, ויש כמה אפשרויות ודרכים לטיפול במצב.

    כל אחד יכול למצוא את עצמו שָׁמָן אינדיאני לעת-מצוא.

    אני מוזגת לעצמי קפה. על הרצפה מכורבלים ילדים ומבוגרים כמו בשדות תעופה כשהטיסה נדחית. אני חוזרת לפינה שלנו, נזהרת לא לדרוך על מישהו. דובי מרוט מוטל פרום ליד הילדים, מביט בי בעיניים קרועות, כמצטער למעני על השעה, על המהומה, בוהה בתמימות מתוך שני כדורי הזכוכית שבולטים החוצה משני חורים פעורים.

    אמא של ריקי צועקת ריקי! שלא תעיזי להתרחק! נוקשת בעצבנות בקבקבים הדהויים לכיוון שלה. די כבר איתך! ריקי צועקת ויוצאת.

    האיש מהמכולת נרדם על הרצפה, רפוי כמו הבובה הבלונדינית שליד הקוביות. חולצת הפיג'מה שלו חושפת בטן חיוורת, נשפכת. הוא פוקח עיניים. זוהי הפעם הראשונה שאני רואה אותו לידי ולא מעבר לדלפק, בלי המשקפיים העבים כשהוא שואל אותי, נו, מה בשבילך? הן דווקא יפות העיניים שלו, כחולות שהוטבלו בירוק. שוב הוא שוקע בשינה. מדי פעם הוא מתעורר מהנחירות של עצמו. גב' רוזנבאום מתקרבת אלַי: תשמעי מה קרה לאוסף הבובות שלי מברלין בגלל השיפוצניק הזה שסיפרתי לך. לא תאמיני.

    אינטימיות מאולצת נכפתה עלַי, צורבת קִרבה מוזרה.

    פתאום נשמע פיצוץ אדיר. משתרר חושך. המכלית! האם גג-הבית שלנו באמת עף? האם החומר הרעיל הזה באמת מתחיל להתפשט? מה לעשות? מה הכי נכון לעשות ברגע זה. חושך מצרים. מה זה היה הרעש הזה? בתי מתעוררת. אמא, אני צריכה פיפי. היא בוכה, איפה אמא שלי.

    אני כאן, אני אומרת וגוחנת אליה כמו מישהי בסרט אחר. האור נדלק לשנייה וכבה ושוב נדלק וכבה. אני עוזרת לה לקום ואנחנו מגששות דרך לשירותים.

    מה הולך פה? אני שואלת את אלון. כרגיל, הוא אמור לדעת להבין ולפרש כמו אבא שלי, פעם, כשהייתי ילדה קטנה בחושך. רעש אדיר בחוץ ושוב נדלק האור.

 

    ריקי נכנסת פנימה בסערה. הקעקוע זוהר בבטן החלקה והשזופה שלה ובחיוך של נערה שובבה בהפסקה בבית-הספר היא אומרת, זה הבֶּק-פַייר מהאגזוז באופנוע של נועם, זה הרעש ששמעתם.

    אסור לו לעשות את זה! מזדעק בעל המכולת, ניצוץ אחד מהאופנוע וכל השכונה תתרומם באוויר. 

ריקי לוקחת עוגייה, תמיד הוא ככה, היא אומרת בפה מלא שברי בצק, כמעט כל לילה. הוא עושה סיבובים ברחוב של החברה שלו. הוא רוצה שהיא תתעורר. ההורים שלה לא סובלים אותו, היא אומרת ולועסת את העוגייה, מסתכלת עלינו כמצפה שננקוט עמדה, שמישהו, אולי אני, יגיד משהו לטובתה. אין מצב שההורים שלה יסכימו, היא אומרת, אין מצב.

    אמא שלה חוזרת בהדגשה, בצדק ריקי, לא?

  

    האחראית על המתנ"ס יוצאת מחדר המזכירות, נעמדת מולנו כמו ראשג"דית בצופים ואומרת, כנראה שיש בעיה עם הפיוז, ולא יודעת לומר יותר על מה שמתרחש שם, מעבר לבתים האחרים מעבר למתנ"ס, מעבר לבהירות הסבירה ששררה בחיים שלנו עד אחת וחצי בלילה.

    הבית שלנו, לפני פחות משעתיים. החללים שמורגלים להכיל רצונות. הרצונות שמגרדים את קצה הסבלנות של סוף יום. השגרה הברוכה: מים, פיפי, עוד סיפור. קירותיו הנמוכים כפופים לְמָרוּת תקרת העץ, עדים סבלניים לסירוב, להסכמה, להבלגה, לשתיקה חותכת שנדמה שלא תסתיים לעולם. ולפיוס. האם הבית רק מעמיד פנים מולנו, מנסה להיטיב איתנו? האם זו רק אשליה של חוסן?

    מישהו שואל את האחראית למה לא פינו אותנו בשמונה בערב, כשהמכלית התהפכה. אולי את יודעת למה. אין לי מושג, היא אומרת לו ונכנסת למזכירות.

    אולי באמת אנחנו כבר מורעלים ולא יודעים? הוא אומר והעיגולים השחורים סביב העיניים שלו בולטים כמו במסֵכה בתיאטרון יווני עתיק. אנשים אחרים משוטטים בחדר הגדול כמו העטלפים שמקיפים את השקמה, מעופפים בלי הרף סביב העץ כעכברים מכונפים, סומים.

   

    שלוש לפנות בוקר. אני יוצאת לרחבה. מדליקה סיגריה. לרגע היקום נראה בכל זאת מקום שמתנהל כהלכה. השמש שנעה בשעות הערב מאיתנו והלאה, עוד מעט תשוב אלינו. השמיים עדיין משובצים כוכבים  ששומרים על השיבוץ הקדמון, העגלה הגדולה, הקטנה, הקסיוֹפֶּאָה. אני מתבוננת בהם, נזכרת  באוסקר וויילד, "כולנו רובצים בביבים, אבל אחדים מאיתנו מביטים בכוכבים". אחדים בכל זאת עושים את זה, כנראה, ובכל מצב. אבל מי הם? האם גם אני ביניהם? צריך להמשיך לחשוב על זה ולתרגל את המבט הזה, למעלה. להשתדל, לפחות, להתחיל עם העיניים ולהמשיך.

    

שלוש וחצי לפנות בוקר. אלון קם. שערו פרוע. עיניו קטנות. עייפות נפלה עליו. הוא ניגש לשאול מה קורה עם המכלית, וחוזר: יש סיכוי שכל העסק ייגמר בקרוב. מי יודע אם כל הבלגן הזה בכלל מוצדק, הוא מהמהם לעצמו ומעיף מבט לעבר המזכירות. האחראית יוצאת מהחדר שלה ומבקשת מכולם שקט.

    החומר באמת מסוכן ביותר, היא אומרת בהדגשה, הנהג פשוט נרדם על ההגה. עכשיו שואבים את החומרים הכימיים בזהירות וזה לוקח זמן. תמתינו בסבלנות. הם חייבים לבדוק אם לא דלף משהו מסוכן לסביבה.

    ל'סביבה'  זה אנחנו, אלינו, אני לוחשת לאלון כלא מאמינה.

    נחיה ונראה, הוא אומר, ספקני אבל גם במידה של אופטימיות שמספקת אותי.

    מחוגי השעון זזים לכיוון ארבע. אומרים שעדיין עובדים בכביש. מנסים לפנות את המכלית. מישהו ממלמל וממשיך, אומרים שזה ייקח עוד חצי שעה.  

    אין טעם לישון. שוב אני הולכת להכין קפה. אלון עומד לידי, אני מכינה גם לו.

    באמת אני חושב שכל הבלגן הזה הוא כיסוי תחת של מישהו שנזכר פתאום להעיר אותנו באמצע הלילה, הוא אומר ושותה.

 

    חסרת שקט אני הולכת פנימה והחוצה. חיים גולדשטיין השכן שלנו שהתאלמן לפני ארבעה חודשים יושב בחוץ על ספסל. הלכנו אז לנחם אותו. כעת הוא יושב כאן, צמוד לחברה החדשה שלו. אני נכנסת, ניגשת למשחקייה ומספרת לאלון, מוזר איך הוא יושב לו שם ומחבק את האישה החדשה שלו.

    יש הפתעות בחיים, אלון אומר ולוגם את הקפה בנינוחות. אתה זוכר את שולמן הזקן? אני שואלת אותו, אתה זוכר איך הוא הצחיק אותנו כשאמר לאשתו, "כשאחד משנינו ימות אני אלך לקיבוץ?"

 אלון אומר לי, כן, בטח, כשקיבוץ עוד היה קיבוץ.

    מה שלא יהיה, אני לקיבוץ לא הולכת, אני אומרת לו ופורצת בצחוק, כאילו זה העניין עכשיו. נשפך לי קפה על דף ציור בפינת המשחקייה. הכול נרטב, הבית, העץ, הפרפר האדום והפרח הכחול. ילד אחד יבכה עליהם מחר.

    מחר. פתאום למילה הזאת יש הֵד עמום. עד שנגיע אליו, אל המחר. ואיך נגיע?

    בִּתי מסלקת מעליה את השמיכה הדקה. אני מכסה אותה. מישהו יוצא מהמסדרון, מבטיח, עוד מעט.

    שוב אני יוצאת לרחבה. חיים גולדשטיין האלמן הטרי אוסף אליו את האישה החדשה שלו, והם מתגפפים על הספסל. אני מגניבה מבט לעברם. הוא מאמץ אותה אליו, לופת בחוזקה את מותניה כאילו מפני האפשרות שבכל רגע הבית שלו יעוף. האם זה הפחד שמוליד את הלפיתה הזאת? האפשרות שגל אבנים יכסה על התמונות של המשפחה, אבן על אבן תיפול על הצעצועים של הנכדים, על כלי האוכל האיטלקיים שירש מהוריו, על השמלות של אשתו שעדיין לא פינה אותן מן הארון. את המעילים, כך סיפרו, מסר ל'ויצו' כמו שהבנות הציעו לו אבל מה עם כל השאר. הוא מהדק אותה אליו בחוזקה מול האפשרות שהקיר יתמוטט על המיטה הזוגית, שהיא, החברה שלו, בטח כבר התחילה להתרגל לישון בה, במחיצתו.

    בטריקו כהה, בערב חמים של אמצע יוני, חיים גולדשטיין מקרב את ידו ליד שלה, את הירך שלו לשלה, מפריך את מה שכולם אמרו לפני ארבעה חודשים כשהתאלמן, מה יהיה עם חיים? מה יהיה איתו, ארבעים שנה! הוא כזה עדין וביישן. איך יעביר את שארית חייו בלעדיה, הרי הם היו ממש זוג יונים.

    כאן, מולם, מבוהלת מהתפכחות הרגע, אני מתרחקת, איזו יוהרה. הקיום שלנו בחיים של האחר הוא כמו מים. לא צריך למות כדי להיווכח בזה.

     

    חמש לפנות בוקר. אנשים אחדים עומדים בחוץ חסרי סבלנות. אחרים ישנים. האחראית שוב יוצאת אלינו: תקשיבו, יש הודעה מהמשטרה. הכול בסדר. תעירו את כולם. המשאית פונתה. האוויר נקי. אפשר לחזור לבתים.

    ברוך השם, אומרת האמא של התינוק שסוף-סוף נרדם ומרימה אותו בזהירות. האיש מהמכולת קם, רוכס את כפתורי הפיג'מה המפוספסת שלו. גב' רוזנבאום ממלמלת בגרמנית גוֹט-זַאי-דַאנְקְ, הלילה הזה ממש זוועה, ומסדרת את שיער השֵׂיבה.

    נכנס שוטר ומתיישב. אני מת לקפה, הוא אומר לאחראית. היא מגישה לו כוס קפה והוא מוזג מים ובוחש את הסוכר. היה מזל שהמשאית התהפכה על הצד הימני שלה. בדיעבד, איזה מזל, הוא אומר ומביט לתקרה, בדיעבד, הוא חוזר, שוקל כל מילה כמי שיודע משמעות דבר לאשורו, לו זה היה בצד שמאל, שלא נדע.

הוא לוגם מהקפה ושואל, תגידי, נשארה איזו עוגייה בשבילי?

      

    אנחנו בדרך הביתה עם העגלה ושני הילדים. אור רך של שחר מרפד את המקום שהוזעקנו ממנו באמצע החושך. גרביים מושלכים על השטיח בחדר הילדים, אוטומט דוד המים דלוק כמו תמיד עד לפנות בוקר, מוצץ רזרבי ממתין ליד המיטה של התינוק, "מיץ פטל" מונח פתוח עם הציור של הבית עם התריסים הירוקים והווילון הצהוב, מי אתה, שאלו אותו האריה והג'ירפה. אז מי אתה?

    בעיניים צרובות אני עוברת על פני הבית שלנו, כאילו סורקת פני ילד אובד שנמצא לבסוף. מלקטת פינות, אורכים, זוויות. מתבוננת בחפצים  התמימים ששמרו לנו נאמנות כל השעות: ביצת האווז המצוירת שהתעקשתי להביא מפראג, מסֵכה מוונציה. ציור של מִירוֹ מימי הרווקוּת שלי ושעון-הקיר מעץ אורן, מחוגי המתכת שלו כמעט צמודים, חמש וחצי, שעה של קו תפר זמן שבין לבין מה הכי נכון לעשות עכשיו?

        מה הכי נכון? אני עומדת באמצע הסלון, חושבת רגע וצונחת מותשת על הכורסא.

 

    קרן שמש מכפתרת מרחקים מסוף העולם העגול אל הכורסא שלי, מאירה באור חד את הסדק שנפער לא מזמן בנקודת החיבור בין הסלון למטבח. זה צפוי, אמר לנו הקבלן. האדמה פה עובדת, כדאי לעקוב אחר השינויים בקירות. הכול בשליטה, הוא אמר בטון מרגיע, אין בעיה, תיקראו לי אם הסדק יתרחב. 

   

    אני מתנתקת מהכורסא ונעמדת מול החלון. מישהו בקצה הרחוב כבר רץ ריצת בוקר. עלה נושר. הנקר קודח במרץ בגזע האזדרכת. שבבים ניתזים לכל עבר. הווילון מתעופף. הגוף שלי מצטמרר. האם זאת רק הרוח? הרי בעצם כלום לא קרה. בסוף לא קרה כלום, אז למה אני נרגשת כל כך?

 

 

 

שיריה וסיפוריה של נחמה נבון פורסמו ב"הליקון", "מאזניים", "עלי שיח", "גג", "מטעם" ו"קשת החדשה". ספר שיריה "מבט בחמישה מהלכים", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2003 בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.