שמנאן בחייהן, צדוק עלון, סיפור

השבוע קראנו את פרשת "שמות" הפותחת את ספר "שמות". מתוך הפירוש של רש"י על הפסוק הראשון "ואלה שמות בני ישראל" – שמנאן בחייהן ומנאן במיתתן (שמנה אותם בחייהם ומנה אותם במותם).

סיפורו של צדוק עלון "שמנאן בחייהן" לקוח מתוך קובץ סיפורים חדש "האילם ומפוחית הפה". את הספר ערכה גל קוסטוריצה והוא יראה אור בקרוב בהוצאת "עמדה".

צדוק עלון

שמנאן בחייהן

לפני עשרות שנים, עם תחילת לימודַי בבית הספר התיכון, נהרגה בתו של מנהל בית הספר. היא וחבריה, כולם בשנת שירות טרם הגיוס לצבא, עלו על מוקש ברמת הגולן. איש מהם לא נותר בחיים. מאז הטרגדיה נעשה המנהל שפוף עוד יותר, שכן שנתיים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, נפל בנו הטייס. כשפגשתיו לראשונה הוא כבר היה אפוא אב שכול.

המנהל היה ד"ר למקרא ולימדנו תנ"ך. אני זוכר כי מדי יום שישי נהג לשאת דרשות לפני כל תלמידי בית הספר ובהן היה משלב ממאורעות הימים בפרשת השבוע. דבריו היו מהולים בציונות ובאהבה למולדת, לעם ולשם, ותמיד כללו אזהרה לבל ננהג בחיפזון כדי שנוכל להישמר לנפשותינו למען יאריכו ימינו. עמידתו היתה כפופה, אבל ניצוץ בהיר היה מקיף את פניו.

בדרשותיו הרבה מנהל בית הספר להזכיר את דברי הנביאים, והיה שב ומזכיר את האילנות. פעמים אחדות בשנה היה מצטט את דברי הנביא ישעיהו: "כימי העץ – ימי עמי, ישעיהו ס"ה, י"ב," (תמיד טרח לציין את המקור). "עם ישראל משול לאילן," היה מסביר, "בימי חורף וסערה עומד הוא עירום ולכאורה נראה מצבו פגיע ושברירי, אלא שהעץ שואב כוח משורשיו הנעוצים עמוק באדמה, ולכן מצליח לשרוד את הסערות ופורח שוב באביב. וכך גם בני ישראל," היה ממשיך בקולו המוקדש כולו לכוונותיו לנטוע בנו את האמונה. "זכרו תמיד – בני ישראל הם כאילנות – אף שהם נתונים למשִׁיסָה ללא הרף ואויביהם מניפים קורנס על ראשם ולא נראית קרן אור באופק, דווקא אז במעמקים ובשורשים נרקמת לה הגאולה. ואנו, שהיינו בחשֵכה והצורר הנאצי איים להשמידנו, הנה בנינו כאן את מדינתנו וחידשנו בה את ריבונותנו, שריבונו של עולם לעולם יעמוד לימיננו, ואף משלמים אנו מחיר יקר – משלמים בדם בנינו ובנותינו, וכוח עמידתנו הוא ככוחו של האילן. כי עם ישראל, כל עוד יסתמך על שורשיו – חיֹה יחיה".

מדי פעם בפעם היה המנהל מוסיף, "כשתראו את האילנות פורחים באביב ברכו את ברכת האילנות: ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, שלא חִסר בעולמו דבר, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם."

תמיד נהג לסיים את דבריו באומרו שיודע הוא שעול גדול הוא קיום אותן מצוות שטיבן לא נהיר, "אלא שכדאי לכם, שצעירים אתם, לזכור את דברי רבי חנניה בן עקשיא שהיה אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר."

היו אלה שנות השבעים, ואנו התייחסנו לדרשותיו של המנהל בשוויון נפש. אף שכיפות היו לראשינו – כפי שחייבה הנהלת בית הספר הדתי שבו למדנו – גידלנו שֹער והחבאנו בתוכו את הכיפה, התחלנו להכיר את נפלאות הגיטרה ולמדנו לנגן בה את שיריהם של "סיימון וגרפונקל", של "פיטר פול ומרי" ושל "החיפושיות". כל אותה עת נדמה היה לי כי לפוחזים נחשבנו בעיני המנהל וכי אינו מאמין שלאחר סיום בית הספר התיכון נמשיך רעַי ואנוכי בלימודים. ואף על פי כן היתה לי תחושה עמומה כי בינו לביני נרקמים יחסים מיוחדים. אולי זיהה את אהבתי לתנ"ך ואת יכולתי להיות משתתף פעיל בשיעוריו. כי אכן אהבתי את התנ"ך, ואהבתי את המנהל מלמד אותנו תנ"ך, אף שבאותם ימים לא ההנתי להודות בשני דברים אלה.

זכור לי כי פעם ראני ללא הכיפה על ראשי אך השים עצמו מתעלם מהפרה ברורה זו של חוקי בית הספר, ואני ידעתי כי נתכוון הוא שאדע כי במפגיע אינו מעיר לי. ופעם חמקנו רעַי ואנוכי משיעורו, ובמגרש הכדורעף של בית הספר שרנו בקולי קולות שירי מחאה. אני ניגנתי בגיטרה, שאותה הייתי מביא לעתים לבית הספר, והמנהל, אפילו שלימד באותה שעה את כיתתנו, עזב את הכיתה במהלכו של השיעור, הגיע עדינו, נעמד מן הצד והתבונן בנו בסבלנות. זמן ממושך עמד מן הצד והתבונן בנו בשקט. ראינו אותו עומד שם אך תחת להפסיק המשכנו במעשינו. כעבור רגעים ארוכים, כשסיימנו כהרגלנו בשיר "צלילי השקט", הוא ניגש אלינו, ובניגוד גמור לחששנו כי יוכיחנו על פריקת העול, אמר, "אתם שרים יפה מאוד, ואתה מנגן יפה מאוד בגיטרה."

מטעמים שאינני יודע טיבם עד היום הייתי מרבה לאחר לבית הספר, ואבי נהג לצייד אותי בפתקאות מתנצלות. רבות מהן הגיעו לידי המנהל. נדמה לי כי היו אלה כתב ידו של אבי (שלעתים היה כותב בכתב רש"י), תוכן ההתנצלות וניסוחה אשר הניעו את המנהל ליזום פגישה עם אבי. מן הפגישה הראשונה נולדו ביניהם פגישות נוספות. בפנַי דיבר המנהל בשבחו של אבי ואף כינה אותו "אוצר בלום", וכשהיו שניהם נפגשים בין כותלי בית הספר הייתי מביט בהם עומדים במסדרון או מהלכים לאִטם, מתפלפלים ומתבשמים מדבריה של תורה.

זכור לי כי אהב המנהל לשוחח עם אבי על פרשת "שמות": "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו." בהתקהלויות יום השישי היה קורא בקולו המתמסר את פירושו של רש"י לפרשה זו: "ואלה שמות בני ישראל: אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן (אחר מיתתן, היה מסביר), להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר בספר ישעיהו פרק מ' פסוק כ"ו, המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא." וקולו היה ממשיך והולך: "צריך לקרוא לאדם בשמו הן בחייו והן במיתתו, ככוכבי השמים שאלוהים מוציאם בלילה ומכניסם ביום ומחזירם ללילה הבא – אותם כוכבים הם היוצאים והבאים, וכך גם האנשים."

עטופים בטליתות, תפילין על זרוענו ועל ראשנו, באופן יוצא מן הכלל מקשיבים היינו קשב רב. ואני, ביני לביני, הייתי חש כיצד מנהל בית הספר, בצער עצור ובהתאפקות, מחנך את עצמו לקבל את הדין, וכמו מכריח את עצמו להאמין באמונה שלמה כי שני ילדיו שנהרגו ישובו לזרוח כאותם כוכבים בשמי הלילה הבא.

הפסוק ופירוש רש"י

לימים פגשתי אותו בשוק בשעת בין הערביים. כה שמחתי לראות כי אף על פי שנעשה שפוף עוד יותר, אותו ניצוץ בהיר עדיין הקיף את פניו. עצרנו מלכת ודיברנו זמן רב. הוא שמח לשמוע כי סיימתי את לימודי הדוקטורט, ואני התפתיתי לשאול אם האמין בשעתו כי חברַי ואני נמשיך בלימודינו, אך בהירות פניו והזיכרון הנטוע עמוק בנפשי על יחסינו הסגוליים מימי בית הספר התיכון מנעוני מלעשות כן.

"אביך הוא אוצר בלום," אמר כבימי קדם, "ויתרה מכך, הוא ציוני והוא אוהב את העם, המולדת והשם. דברים רבים וחכמים למדתי ממנו. הוא סיפר לי כי אביו קרא את שמו חביב כי בגימטרייה אלה עשרים ושתיים – שיהיו כל אותיות שבהן נכתבת התורה בשמו." הוא נצמד לתיק שנשא תחת זרועו, ואני חשתי כמה אהבתי אותו. שתקנו רגע ארוך, ואני הזכרתי לו כיצד היה דורש את פרשת "שמות" ומסביר לנו כי ספר שמות מלמדנו כיצד מסיפור של משפחה בודדת נתהווה סיפורו של עַם ישראל, אך בה בעת שמתי לב כי מחשבותיו מפליגות למקום אחר. הוא בהה קלות בשמים ובכוכבים שהחלו להתגלות, ולאחר רגע ממושך אמר, "אני אהבתי אתכם ואת הוריכם שעלו ארצה מארצות האסלאם. הם היו ציונים כמונו, שאנו עלינו ארצה מהולנד ומגרמניה להקים כאן מדינה ולחדש את הריבונות היהודית בארץ הקודש. גם הוריכם עלו ארצה עם חזון בלב, והיו כל כך ציונים עד כי קראו לבניהם בשמות של מנהיגים ציוניים גדולים ושל חסידי אומות עולם שצידדו בהקמת המדינה – ויצמן, בלפור, הרצל ועוד. להוריכם אף לא צרם שחלק מן השמות הם שמות משפחה." כשנשתתק עלה בזיכרוני דבר התקהלותנו בימי שישי, עטופים בטלית ובתפילין, שומעים את דרשותיו, וקולו הרם על כוכבי השמים שאלוהים מוציאם בלילה ומכניסם ביום הדהד בי והדהד. התאמצתי לזכור את שמות ילדיו שנהרגו, וכעסתי על עצמי מאוד על שלא עלה בי הזיכרון. נפרדתי ממנו לשלום, ומשפנה לדרכו עמדתי דקות ארוכות והבטתי בו מתרחק ומתרחק ונטמע בשאונו של השוק ועם התפוגגות דמותו דעך גם כעסי כי ידעתי כי ביום מן הימים יעלו בי השמות.

לפני ימים אחדים ביקרתי ברמת הגולן. עם שהשמש שוקעת וכוכבי השמים מתחילים לצאת אט-אט ממקום משכנם לפי הסדר הקבוע מששת ימי בראשית, נקלעתי למקום שבו עלתה בתו של מנהל בית הספר על מוקש. השלט הזכיר את שמה – אילנה. שם אחיה עלה בי מיד – חנניה.