רקפת, יעל שכנאי, סיפור קצר

יעל שכנאי

רקפת

אני יושב על שפת הבריכה והרגליים שלי במים, עד הברכיים. אני חושב אם לקפוץ כך פנימה או לעלות אל המקפצה הגבוהה. המים קרים נורא, אבל אני אוהב את זה, אוהב לראות איך השערות נעמדות כמו מחטים קטנות דרך המים הכחולים. הן עומדות גם בגלל הקור וגם בגלל המשקל הסגולי וכל ענייני הגרביטציה האלה והפיזיקה שאני לא מבין בהם כלום.
     כשאני קופץ מהמקפצה, אין זמן להתרגל למים הקרים. אני נוחת בבת אחת ועד שאני שוב עולה, הגוף כבר מסתגל לטמפרטורה. כשאני קופץ למים משפת הבריכה, אני קופא לכמה שניות וזז בלי הפסקה, כמו בהתקף פרכוס, לא שולט בגפיים שלי.

     אני שוחה כבר שלוש שנים. כמעט כל יום.

     כל התלמידים בכיתה מקטרים כשיש לנו שעת אפס, וצריך להגיע בשבע לבית-הספר במקום בשמונה. אני בשעה שש וחצי כבר אחרי עשר בריכות.

בתור ילד, הייתי תקופה מסוימת בחוג שחייה. האימהות היו מביאות אותנו פעמיים בשבוע אחר-הצהריים, יושבות ומחכות על הספסלים הלבנים, מדברות בטלפון הנייד ושותות קפה עד שהשיעור נגמר. לאחר-מכן כולן היו מנגבות את הילדים ומחליפות להם בגדים, קונות להם ארטיק שמטפטף על הבגדים הנקיים והידיים הופכות דביקות עד שמגיעים הביתה ובינתיים מלכלכים קצת גם את המושב של המכונית בדרך.

     שלוש פעמים באתי עם אמא וזה עיצבן אותי. עיצבן אותי המדריך, עיצבנו אותי הילדים שנתקעו בי במסלולים, ופעם אחת עידן נכנס לפאניקה, ומרוב לחץ הטביע אותי כשניסה להיתלות עליי כדי שאציל אותו. אז אמרתי לאמא שאני לא רוצה ללמוד יותר.

יום אחד כשהייתי בכיתה ז' וחזרתי מהספרייה, בדיוק עברתי ליד הבריכה והצצתי דרך הגדר. מהמקום שעמדתי, נשברה קרן שמש על המים, כמו שזה קורה לפעמים במשקפי שמש או בראי, ואז יש ריצוד ואפילו נראים צבעים כמו בקשת בענן. הכחול המרצד הזה עם הזהב הִפּנט אותי עד שנשארתי לעמוד במקום והבריכה הייתה כה שקטה, וחשבתי שכמו שהבריכה נראית עכשיו, אין סיכוי שמישהו ייתקל בי במסלולים וישפריץ עליי ויטביע אותי, ואולי כדאי דווקא עכשיו לחזור ללמוד לשחות.
     כשאמרתי לאמא את זה, היא שמחה ואמרה שסוף-סוף נכנס לי שכל לראש, גם אם באיחור, וניגבה את הידיים מהתערובת של הקציצות והחזיקה לי את הפנים קרוב אליה, והריח של השום והפלפל השחור שהיא שמה בקציצות דִּגדג לי באף, ולא ידעתי אם הוא עושה לי תיאבון או מגעיל אותי. ואז היא נישקה לי את הלחי ואמרה שזה מצוין בשבילי. זה גם יִפְתח לי את הריאות והזרועות ויעשה לי גוף של גבר וזה בריא וחשוב.
     לא היה אִכְפַּת לי בכלל אם זה יעשה לי גוף של גבר או לא. גם ככה הייתי היחידי בכיתה שעוד אין לו זיפים, אפילו לא בלונדינים, וגם הקול שלי עוד לא התחלף. והייתי רזה וגבוה כמו ספגטי וכולם קראו לי נודל, כי נראיתי כמו אטריית נודל וגם כי קוראים לי עומר נדלסקין. בכל מקרה, בעיקר רציתי שקט, ושם, במים, בכחול-הזהוב הזה, נראה היה לי שאמצא שקט למחשבות שלי עם עצמי.

***

שלוש שנים אני שוחה בכל בוקר. אבא ואמא לא האמינו שאתמיד בזה. בהתחלה למדתי אצל דני ארבל שמעביר שיעורי שחייה כבר מאה שנה בבריכה של המתנ"ס. יש לו גוף של אחד שחי בשמש מהיום שהוא נולד. על האף יש לו מגן-אף לבן כזה כמו משולש, כאילו שזה יגן עליו מפני השמש, כשבעצם העור שלו בכל הגוף נראה כמו של עוף שהשחים יותר מדי זמן בתנור. אין לו אף שערה על כל הגוף והציצים שלו פוזלים לכל צד, כאילו שהוא היה פעם שמן ועשה דיאטה. יש לו קרחת ומשקפי ריי-באן והוא לועס קיסם כשהוא מחוץ למים.
      כשהוא נכנס למים הוא שם כובע מצחייה, מעיף את הקיסם ומדבר בקול של קריין חדשות ברדיו. לדעתי הוא יותר מבוגר מאבא שלי, אבל נראה כמו מאצ'ו מזדקן. דני לימד אותי שישה שיעורים בלבד, זה הספיק לי כדי לדעת חזה ופרפר.

      ומאז נדבקתי לבריכה.

אני אוהב את הרגע שאני נכנס אליה, ככה, כמו שאני יושב עכשיו, על אבן השפה, רואה כמה חרקי מים ששטים לאורך תעלת הניקוז. משקפי השחייה כבר על העיניים שלי ועל חלק הגוף התחתון, בגד-ים בוקסר עם הדפסים של גולש גלים.

     לפעמים, גם כשאני חוזר הביתה מבית-הספר, אני מת לרכוב על האופניים לבריכה כדי לשחות עוד קצת. אבל אמא אמרה שאני מגזים ושבסוף לא יישאר ממני כלום ואני אהיה רזה ומכור לאנדורפינים.

     מה אִכְפַּת לי.

     אני אוהב את השקט.

    במים, כשאני עושה קילומטרים של בריכות, אני יכול לזמזם את כל השירים שאני אוהב בעולם. אני רואה הכול דרך משקפי השחייה. למדתי להכיר את האנשים ששוחים לידי דרך הרגליים שלהם ודרך קווי המפשעות, דרך בגדי-הים שמתחת למים, דרך תנועות שהם עושים כשהם חושבים שאיש לא רואה אותם ולא עסוק בהם.

     אבל אני רואה הכול.

     אני שר לי בראש את סיימון וגרפונקל. הלו דארקנס מיי אולד פרינד, אייב  קאמ טו טוק ווית' יו אגיין, ואף אחד לא שומע ואף אחד לא חושב שאני מזייף ולא אומר שאני מפריע. יש שקט של מוות מתחת למים. אני רואה את ההוא עם בגד-הים הישן שהגומי תמיד חלש בצד שמאל, ולפעמים בורחת לו ביצה. כשהוא מסיים את הבריכות שלו, הוא מסדר את כל האיברים במקום ורק אז יוצא מהמים כדי שבחוץ אף אחד לא יראה. במים הוא לא מסדר כלום. הוא שוחה חמישים בריכות עם ביצה בפנים וביצה בחוץ.
     יש את בלה עם ורידים בירכיים והרגל רופסת למעלה כמו רגל קרושה. כשהיא שוחה לידי עם בגד-הים הפרחוני שלה, כמו תמונה של אישה מהציורים של גוגן, אני רואה את הירכיים שלה נפתחות והררי בשר נעים סביב הירך כאילו היו להם חיים משל עצמם. סביב המפשעות אין לה כלום. הכול חלק אבל הצבע כהה. זה כי הפיגמנטים שלה דפוקים.
     אם היא שוחה לפניי, השיער של הרגליים הנפתחות שלה נראה כמו לבה שנעה בסלואו-מושן מהר געש אפל, כמו שלמדנו בגיאוגרפיה וראיתי תמונות כאלה גם בוויקיפדיה. זה נראה ככה בגלל כל הרטט הזה בבשר של הירכיים והוורידים המכחילים. כנראה שזה גם בגלל המאמץ של השחייה וגם בגלל הקור של המים.

     כשאני שוחה, אני בטוח שמי שמסתכל מהצד חושב שאני אטרייה ארוכה שנעה במים, כמו שלשול אחרי גשם, כמו השיר "שיעור מולדת" של אפרים שמיר ועלי מוהר. אני שר גם את השיר הזה כשהעיניים שלי בולעות את המסלול. פעם מדדתי לעצמי כמה בריכות אני עושה בשיר של עלי מוהר וכמה בשיר של שלום חנוך. שלום מהיר יותר. הלחנים למילים של עלי איטיים.

ויש את רקפת.

עטיפת האנתולוגיה הדיגיטאלית

"שולחן לאחד" בהוצאת "בוקסילה"

עכשיו אני רואה את רקפת מרחוק, ומחליט לרדת למים משפת הבריכה. אני אוהב לראות את רקפת מתחת למים או מתוך הבריכה, לא כשאני יוצא ממנה. רקפת מגיעה בימי שני ורביעי, תמיד עם חברה ג'ינג'ית שמנה. לרקפת יש בגד-ים שלם למרות שהיא יכולה ללבוש גם ביקיני כי היא רזה ונורא יפה, ועל בגד-הים שלה מצוירים גורים של דובי פנדה על עצים גבוהים.
     אני תמיד מתיישב במסלול שצמוד לרקפת. אני חייב לראות אותה מתחת למים. יש לכפות הרגליים שלה קשת של רקדנית בפְּלִיֶיה, ועל הקרסול יש צמיד זהב עם דולפינים. אין ספק, רקפת אוהבת חיות. חיות חכמות ומתוקות. כשהיא מדברת עם הג'ינג'ית, תמיד נדמה לי שהיא מגבירה קצת את הקול כדי שגם אני אשמע, ולפני שהיא אוספת את השיער כדי להכניס אותו לכובע-הים שלה, היא מלכסנת מבט לכיוון שלי כאילו לתת לי להרגיש שהיא יודעת שאני בוחן אותה או מקשיב לה מהצד.   
     לא אִכְפַּת לי. אני בטוח שרקפת אוהבת אותי. אני בטוח שהיא באה לבריכה בגללי ורק מתחפשת לאחת שאִכְפַּת לה מהחברה שלה, ושהיא מעודדת אותה לשחות כי זה בריא ויכול לחטב אותה.

    כמה פעמים ראיתי אותה עומדת בצד ומחכה לג'ינג'ית. היא שיחקה עם הרגל באיזו אבן שנשברה במרצפת ונשענה על השמשייה. כשהג'ינג'ית הגיעה, היא שמחה כל כך וכמעט רצה לקראתה וחיבקה אותה. יכול להיות שהג'ינג'ית היא החברה היחידה שלה?

     לפני איזה חודשיים, כשיצאתי מהבריכה, שאלתי אותה, "רקפת, את רוצה ללכת איתי לסרט?" והיא הסתכלה עליי בתמיהה, כאילו להראות לחברה שלה שאין לה מושג מי אני ומה אני רוצה ממנה, ואז היא שאלה איך אני יודע שקוראים לה רקפת.

אמרתי לה ששמעתי כשהן דיברו ביניהן, ואז היא אמרה לי שהיא לא הולכת לסרט עם אנשים שהיא לא מכירה וגם שזה לא יפה להקשיב לשיחות של אחרים.

     בת-זונה.

     היא חושבת שאני לא יודע שהיא יודעת שהיא בכוונה מדברת בקול רם וגם מסתכלת עליי מהצד? היא רק רוצה להרשים את הג'ינגי'ת שהיא לא מתמסרת בקלות ולא מדברת עם כל אחד. יום אחד אני אתפוס אותה לשיחה כשהיא לבד, ואז היא בטח לא תתבייש מהג'ינג'ית ותחבק ותנשק אותי ותגיד לי שהיא אוהבת אותי.

     עברו בערך חודשיים וכל לילה חלמתי על רקפת. והג'ינג'ית תמיד הייתה צמודה אליה כמו מסטיק בזוקה לנעל. כמו חרא של כלב לסולייה. ובלילה העיניים שלי האדימו מזעם ולא ידעתי איך להציל את רקפת מהבדידות שלה.

***

עכשיו רקפת יושבת לבד על שפת הבריכה. המציל נכנס לשירותים, איזו הזדמנות פז נפלה לידי, הנה, עכשיו רקפת תהיה רק שלי. נוכל סוף-סוף לדבר מבלי שאף אחד יפריע וגם לשחות אחד ליד השני. אני מתקרב למסלול הצמוד שלידה ומתיישב על שפת הבריכה. היא מרימה עיניים ומחייכת לשנייה. זה במקום להגיד לי שהיא אוהבת אותי. אחרת לא הייתה מחייכת.
     שנינו נכנסים למים. אני חובש את משקפי הצלילה שלי והיא את שלה, ואני רוצה להוריד לה את הפנדה מהעצים שעל בגדי-הים, אבל הם נדבקו אליה. היא מתחילה לשחות.

     אני שוחה לצִדה, שומע את דפיקות הלב שלה במים והם מתערבבות בשלי, וסיימון וגרפונקל מנגנים לי בראש אבל עם זיופים. אני רוצה לצאת מהמים ולהפסיק את המוזיקה בראש, אבל הסאונדס אופ סיילנט הזה צועק שם ולא מאפשר לי להפסיק לשחות בצלילה ממוקדת ליד רקפת.   
     לקראת סוף הבריכה, המים נעשים כבר שחורים בגלל הלילה והחושך, ושם אני מטביע את רקפת. העיניים שלה יוצאות מהחורים בתוך המשקפת, ואני מחייך אליה ואומר לה במים בקול שנשמע כמו מתוך צינור, שעכשיו אני רק שלה והיא רק שלי.
      העיניים שלה נשארות בולטות ופעורות וכחולות. כמה נימים מתפוצצים לה, אבל נהיה שקט. ואני צריך שקט. סוף-סוף רקפת שותקת. עכשיו היא גם לא תוכל לדבר בלי סוף עם הג'ינג'ית.
     אני יוצא  מהמים ונכנס לשירותים. אומר למציל שעומד ומשתין שם, שמתחת לסלע צומחת לפלא, רקפת נחמדת מאוד. ושכדאי להשקות אותה, במים קרים עם קוביות קרח. הוא מסתכל עליי ואומר לי שעכשיו קיץ, ורקפות לא פורחות עכשיו. ואז הוא מוריד את המים.

 הסופרת יעל שכנאי

לרכישת האנתולוגיה "שולחן לאחד"

לפרק מתוך רומן של יעל שכנאי