אקיסיטו, ירון אביטוב, סיפור

אקיסיטו

ירון אביטוב

בספרדית CERCA זה קרוב וAQUI זה כאן, פה.

אקיסיטו זו צורת הקטנה של כאן ובמקרה זה גם במשמעות של

קרוב מאוד Aquicito

עשן המפלט של האוטובוס החבוט, שממנו נשרתי כמו זלזל, כבר התפוגג. אולי הוא התמזג עם העננים השחורים שנתלו ברהבתנות ממעל כאילו הם תקרת העולם. לא ראיתי מסביבי דבר מלבד הרים ודרך-לא-דרך, אבל עוד יכולתי לשמוע את הד קולו של הנהג המאיץ בי לרדת בעודני מהסס.

"אני לא רואה כאן שום אכסניה," התרעתי בפניו. ביקשתי ממנו לעצור במקום הכי קרוב לאכסניה שאותה חיפשתי. קראתי עליה באחד הפרסומים, אני כבר לא זוכר איזה מהם, כמקום נופש מצוין בהרים, אבל מראה פניו של הנהג העיד עליו שהוא כנראה לא שמע עליה מעולם. ובכל זאת, הוא אמר בביטחון גמור: "אקיסיטו, אקיסיטו," כאילו האכסניה מחכה לי ממש מעבר לפינה.

במקום שהגעתי אליו לא היְתה פינה, לא היה רחוב וגם לא היתה כיכר, אבל בשולי הדרך היו פזורות אבנים רבות שכל אחת מהן היתה יכולה אולי לשמש כאבן פינה לאכסניה שחיפשתי. מסביב ראיתי רק הרים, וגם נחש דרוס שהנשל שלו היה מונח על אם הדרך כמו אות אזהרה.

לא יכולתי להשיל את עורי מהר כל-כך כמו הנחש. מן העיר באתי ואל העיר אשוב, אלה החיים היחידים שהכרתי, חיים אורבאניים שעשן מפלטיהם נדבק לך לעור, חודר לתודעה וחונק את הנשמה עד שהיא מחרחרת בגסיסה איטית ואיומה. בגלל זה רציתי לנסוע לאכסניה הזו, אולי לנוח שם כמה ימים, כמה שבועות, כמה חודשים, כמה שנים, לא ידעתי כמה זמן כיוון שרציתי לאבד את תודעת הזמן. אבל עכשיו איבדתי את הדרך, לא רק את הזמן. לא ידעתי לאן לפנות, למי לצעוק שיציל אותי וממילא גם איש לא היה יכול לשמוע אותי. לא ידעתי מהיכן בכלל להתחיל את החיפוש שלי אחר האכסניה. צעדתי כבר כמה דקות והאכסניה לא נתגלתה לעיניי גם לא מעבר לעיקול הדרך השלישי או הרביעי. אולי היה עליי לפנות דווקא לכיוון ההפוך? שאחזור על עקבותיי? גם לחזור על עקבותיי כבר לא יכולתי. האוטובוס התרחק ולא ידעתי מתי, אם בכלל, יעבור שם האוטובוס הבא ולאן בעצם הוא ייקח אותי.

החל לרדת גשם. בתחילה מטר דק ואחר כך הולך ומתחזק, מהגשמים האלה בהרים שהופכים את הכול לעיסת בוץ. לא היתה לי מטרייה, וגם לא מקום להסתתר. הייתי רטוב כולי ומבוהל, ולרגע, מתוך ייאוש, רציתי להישכב על דרך העפר שעוד מעט תהפוך לבוץ, ושהאוטובוס הבא שיעבור שם ידרוס אותי כמו שדרס את הנחש שהתפתל שם לפניי על גחונו.

אינני יודע כמה זמן חלף עליי ככה, כשאני קופא על מקומי ולא יודע בעצם מה לעשות, ואם יש בכלל מה לעשות, עד שצץ לפתע מולי אינדיאני קשיש שפניו כמו עלו מאוב. אין לי מושג מאיפה הוא צץ, אם מימין הדרך או משמאלה, ואולי הוא ירד אליי מן ההרים או שעלה אליי מן העמק. אולי הוא שמע את הצעקה שלא צעקתי, אולי עוף השמיִם הוליך אליו את אֵלֶם קולי, אולי הוא נשלח להציל אותי מעולמות אחרים המסתתרים בדומייה מאחורי ההרים.

קפצתי עליו כעל מושיע וכמעט שחיבקתי אותו. שאלתי אותו מיד אם הוא יודע היכן האכסניה ואם היא קרובה אל אם הדרך.

"אקיסיטו," השיב האינדיאני הקשיש, כפי שהשיב לי נהג האוטובוס שכמעט ודחף אותי בגסות החוצה מן האוטובוס שלו. האינדיאני סימן לי לצעוד אחריו בפיתולי האנדים.

הקשיש האינדיאני היה לבטח כפול ממני בגילו, אבל צעדו היה נמרץ ורב-און, זקן שיישאר כבר צעיר לנצח, ג'יימס דין של האנדים. המשכנו עוד כמה פיתולים ועוד כמה הרים, וה"אקיסיטו" שלו, הכאן והעכשיו שלו, נראה עדיין רחוק. אף אכסניה ואף בית לא נראו באופק. משאו של התרמיל הכביד על גבי המרוט, ויותר מכול הכביד עליי האקיסיטו של הקשישון מלא העלומים הזה, שהמשיך לצעוד לצִדי, כאילו כלום, כשהחיוך הדלוק על פניו רק הולך ומתרחב יחד עם צעדיו.

"זה כאן או זה שם?" שאלתי בזהירות.

האינדיאני הבזיק לעברי חיוך קשישוני המביע פליאה על עצם השאלה. בינתיים התחזק הגשם. אם השמים לא יכולים לסכור את פיהם, מי אני לעומתם.

"עוד רחוק?" שאלתי שוב בעיצומו של הגשם השוטף, בעיצומה של דרך העפר לשום מקום שהיתה צבועה בבוץ חום-אדמדם, הטבע בירוק, השמים באפור-שחור.

אלמלא הגשם, אולי הייתי יוכל ליהנות מהנוף המרהיב, מהנחל השוצף, מההרים השגיאים שפסגותיהם נעלמו מבעד לעננים, מהאיגואנות והלטאות החומקות בסבך, מהציפורים הרטובות המצייצות לאלוהי הגשם, מכלב עזוב שנובח במרחקים כמו סימן למקום יישוב שלעולם לא מתגלה.

"אקיסיטו, אקיסיטו", המשיך האינדיאני למלמל מוכנית, הפעם גם מבלי ששאלתי אותו דבר, כאילו זו המילה היחידה במילון שהוא מכיר.

האם הוא כה מנומס, שאינו מסוגל לומר לי את האמת, שהאכסניה רחוקה מכאן מרחק כמה ימי הליכה? או שאין בכלל אכסניה באזור הזה? בעזרת המָצֶ'טָה שאחז בידו, הוא יכול היה לא רק לכרות עצים אלא גם לשדוד אותי ולבתר אותי לחתיכות, אבל מזלי שאין לו פרצוף של שודד ורוצח, והוא מעדיף להיות בעל-ברית.

"אקיסיטו, אקיסיטו", חייך אליי האינדיאני בטוב לב ופוגג את חששותיי האחרונים. החיוך שלו כמו אמר לי: תמשיך, פשוט תמשיך ללכת, ואז תגיע מתי שתגיע. לא צריך לשאול כל-כך הרבה שאלות, לא צריך למדוד מרחקים, לא צריך למדוד זמנים. פשוט ללכת וללכת.

פתאום הבנתי את כל הפילוסופיה האינדיאנית על רגל אחת: "אקיסיטו", כאן, זה רחוק, ו-lejos (*מספרדית, רחוק) זה קרוב. הכול הפוך ומהופך, "כאן" זה "שם" ו"שם" זה כאן, ואם אני רוצה להתאים את עצמי לקרוב, עליי להגיע רחוק, ואם אני רוצה להגיע רחוק, עליי להרגיש קרוב אל הקשיש הזה, שצועד לידי כבר שעה ארוכה כאילו שני הלבבות שלנו פועמים בצוותא. הוא לא ניסה כלל לפנות אליי בדברים, אבל הרגשתי שהוא חכם יותר מחכם הזן הכי חכם בעולם, והוא קרוב אליי יותר מכל אדם אחר על פני הפלנטה, ואני יכול לא רק לבטוח בו וללכת יחד איתו אלא גם לפעום יחד איתו, לנשום יחד איתו, לחשוב יחד איתו, ובעיקר לשתוק יחד איתו, ולהרגיש מה שפנחס שדה כינה ב"החיים כמשל" כ"שתיקת האדמה".

התובנה הזו סייעה לי ליהנות מהטבע במקום לחשוב על המרחק שעליי עוד לעבור כדי להגיע ליעדי. הדאגה שלי שמא לא אגיע בזמן לאכסניה, נבעה בעצם מחוסר ההבנה הבסיסית שלי, שגם אם אגיע אליה בסופו של דבר, יהיה זה רק כמו להגיע לשום-מקום, שבו שום-זמן הוא לא זמן, ואולי כשאגיע אליה אתגעגע כל-כך לדרך עד שארצה לשוב על עקבותיי.

הבטתי סביב. מעולם קודם לכן לא העליתי בדעתי, שיש גוונים ובני גוונים רבים כל-כך של צבעי הירוק בטבע, ושל הכחול בשמים ושל החום באדמה. במקום לחשב לוחות זמנים, ניסיתי לספר לעצמי את הסיפור של ההרים ושל הטבע. תמיד לימדו אותי לקרוא ספרים, ועכשיו החיוך של הקשיש ניסה ללמד אותי לקרוא את הטבע, לקרוא את ההר, כפי שאני קורא בספר.

כמה דחיסות וכמה עוצמה יש בשמים: כחול כהה של הגשם, וכחול בהיר של קרני השמש הראשונות שבצבצו מחדש מבין ההרים. הגשם העניק חיים לירוק שמתחת, שגם לו היו גוונים משלו. הירוק הכהה סימל את היער ואת החיות השורצות בתוכו, הירוק הבהיר את הנטיעות, ושילוב של ירוק כהה וירוק בהיר את האנשים שאולי חיים שם, ושאת האכסניה שלהם חיפשתי. עצי המטעים נראו מרחוק אחידים, אבל יש מאות סוגי עצים וכל אחד ופריו, כפי שנדמה שיש רק ציפור אחת, אבל יש מאות ציפורים וכל אחת מצייצת מנגינה אחרת.

ניסיתי לתת סימנים בעצים. זהו עץ המנגו וזהו עץ התפוז והלימון והגויאבה והמנדרינה. שאלתי את עצמי כיצד ייתכן שבדרך לשום מקום צומחים כל-כך הרבה עצים, ואם איש אינו נראה באופק מי בעצם מטפל בהם ומי קוטף את פריים? אולי הקשיש הזה שצועד לצדי?

גם הנחל הזורם, כמו כל דבר אחר שנקרה בדרכי, ניחן בגוונים רבים. צבעו היה כחול ולבן וחום וירוק, ממש קשת של צבעים, והוא התחרה בצבעי הדרך החומים-כהים והחומים-בהירים והחומים-ירקרקים. הדרך שבה צעדנו, הקשיש ואני, למעשה יותר הוא מאשר אני, נראתה כמו התפר שמחבר בין הכול: בין הצבעים ובין ההרים, בין האדמה ובין כל המקומות שמהם אני מגיע והמקומות שאליהם עוד אגיע. הדרך נראתה כמו חוט תפירה לבן, וחוט התפירה הזה השתלב היטב בקונטקסט הצבעים של הטבע והתחרה בנחל. שניהם אצו-רצו הלאה, איש אינו יודע לאן, אבל באותה עת הם ניהלו ביניהם תחרות סמויה. נדמה היה שהדרך מתחרה בנחל לא רק בצבע אלא גם במיאוץ המקביל, וכמו שני קווים מקבילים הם לעולם לא ייפגשו. שמעתי את הדרך מזמזמת "אקיסיטו אקיסיטו", וגם את הנחל הומה כמו שיר ערש "אקיסיטו אקיסיטו". המייתו הזכירה לי סיפור ששמעתי פעם מפי כפרייה אחת שגרה כבר שנים רבות ליד נחל הזורם בינות להרים. "בלילה הראשון, כשעברתי לגור כאן," היא אמרה, "לא יכולתי לישון בגלל הנחל, אבל אחרי שבוע כבר לא יכולתי לישון בלי הנחל."

שוב נזכרתי שעדיין אין לי היכן לישון הלילה, אבל חיוכו הנצחי של הקשיש שצעד לצדי לימד שהוא שבע-רצון מכך שאני מתחיל ללמוד ולהבין מה קורה סביבי, ושאולי אני בכלל לא צריך לחפש אכסניה, ושאולי אוכל לישון ליד הנחל. מבטו אמר לי: בשביל מה לך בכלל לחפש אכסניה? תישן בחוץ, על גדות הנחל, מתחת לאיזה עץ, תקטוף את הפירות שלו ותאכל, תשתה מים מן הנחל.

נתמלאתי שמחה פנימית שעלתה על גדותיה כמו הנחל, ורציתי לשאול אותו על הנחל הזורם ועל חייו הזורמים, על עבודתו, על משפחתו, לאן הוא בכלל הולך, יותר זורם מאשר הולך, כי גם הוא זרם כמו הנחל, אבל הוא רק חייך והמשיך ללכת ולדרבן אותי: "אקיסיטו, אקיסיטו", ולרגע, רק לרגע, הייתי יכול לחזור לתודעתי הקודמת ולהרגיש שהוא כמו מ"כ במסע האלונקות המדרבן את הטירון שלא להישבר.

מי יודע כמה עשרות סיבובים וכמה עשרות הרים כבר עברנו, השמש שוב התחבאה בינות לעננים, הייתי רטוב עד לשד עצמותיי מן הגשם, נעליי הוכתמו בבוץ, וה"אקיסיטו" נראה כבר כמו מעבר להררי החושך. אבל המשכתי ללכת וללכת, עד שהרגשתי כמעט כמו עולה רגל, הרוצה להגיע למקדש נשגב מכפי יכולתו, הבנוי בראש הר הבית של ההרים האלה, שאינני יודע אפילו את שמם, אם יש להם שם בכלל. אם אמשיך ללכת ככה, אולי אקיף את העולם כולו.

מכונית מקרית חלפה על פנינו. נהג טוב-לב שרבב את ראשו מבעד לחלון ושאל במורך-לב מהול בחמלה. "גרינגו, לאן אתה רוצה להגיע במבול הזה?"

"אקיסיטו, אקיסיטו", השבתי.

"אני אקח אותך. בוא תעלה," הציע הנהג.

"אקיסיטו, אקיסיטו," הודיתי לו בניד ראש.

נשארתי עם האינדיאני הקשיש. המכונית המשיכה לנסוע הלאה, תוך שהיא מתיזה כתמי בוץ על מכנסיי.

אבל למי אכפת. ממילא הרגשתי קרוב, הכי קרוב שאפשר,

לעצמי.

דרום אמריקה, 2013

ירון אביטוב, צילום: פרנק גרסיה, מתוך הסרט "אמריקה לדינה", סרטו של ירון אביטוב על תולדות האנוסים באמריקה הלטינית

ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות ובמאי של מספר סרטי תעודה בשפה הספרדית, בהם "אמריקה לדינה" העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה. מספריו: "הומלס", "פתק מאמא", "אדון הסליחות", "הלילה של סנטיאגו", "האורות של מיאמי", "הסתכלות" ועוד.