פילגש, סיפור קצר מאת חנה טואג

חנה טואג

"ויבוא אל ביתו וייקח את המאכלת ויחזק

בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל"

(שופטים י"ט, כט)

פילגש

בחושך בתוך המכונית תמיד היו באים אליה הקולות כמו ממקום אחר. אוושת עלים הייתה מכה בחלונות, לפתוח! לפתוח! ידו האחת אוחזת בהגה ובאחרת הוא חופר גומות בירכה, והיא חשה איך אצבעותיו הולכות ומתארכות, עוד רגע וישתרגו בבשרה כמו שורשים של עץ רע.

"רק ככה את מבינה".

"תעצור או שאני קופצת", ניסתה לאיים כשהיא מגששת בידה אל עבר הדלת הנעולה, רואה מהחלון איך סרט האספלט חוצה לשניים את שדרת האקליפטוס הדוהרת.

"רק ככה את מבינה".

אבל קולה לא היה שם להשיב. בתוך הלילה השוטף את חלל המכונית שדה זהוב נפער וזמרת קוצרים נשמעת, והיא מביטה מרחוק, רוצה רק לגעת בחיטה המתפקעת בשדות, אבל ידו בידה אינה מרפה. לוחצת.

מעלות השחר היא עמו בדרכים, מבית לחם בואכה יבוס. והחרפה קשה. ארבעה ימים הוא קורא לה לחזור, אש בחלציו. ויש שהיה בוכה בו הקול: עזוב, יהודה, את הפילגש, והוא היה מחניקו בהולם אגרופים על דלת הבית המוגפת של בית אביה.

"שובי, שפרה, שובי!" הוא מתחנן, סל המנחה בידיו: לחם ודבש וצימוקים ורדיד משי אדום שקנה מהרוכלות אשר על אם הדרך.

ושפרה מביטה בו בהיחבא, מציצה מבין הווילונות והנה הוא מהופך: רגליו באוויר וראשו המאפיר נטוע באדמה, וכל קומתו מכווצת כשיח השדה. תבוא רוח קדים והוא ייבש וייפול... לו רק ייפול... חשבה ולבה לדרך הנפקחת כעין ולמחול הקוצרים עם ערב.

"שפרה! שפרה!" מפתים הקולות "בואי! בואי!" והיא תצא אליהם כשתאדים השמש ותלחך את השיבולים. תלך כאילו היא מלקטת בעומרים בפאת השדה. עטופה ברדיד הבד האפור, רק עיניה היוקדות בוהות מפתחי הצעיף בזהב הניצת בשדה. עוד רגע וידיים איתנות תמשוכנה אותה אל לב הקמה ותסערנה את תלתליה. והנה היא כבר נסחפת במחול. מותניה נעים תחת לפיתתו הרכה של יוסף ורגליה מטופפות באוויר: ימינה ושמאלה לכאן ולכאן. שבילי זיעה זולגים על לחייה. עוד מעט תרפינה ידי הקוצרים מאחיזתן בנערות ולאט-לאט יתרחקו הקולות. רק קול אחד עמוק וחם ילחש: בואי שפרה, בואי, ויוביל אותה אל תוך הקמה המאדימה באור ערביים. אט-אט היא נקלפת מבגדיה, והם נערמים זה על זה למצע רך תחתיה. ויוסף מחליק בלשונות אש רכות על לחייה ועל עיניה העצומות ומרפרף על שדיה הצחים, הרוטטים תחת מגעו כשדה בחריש.

"שפרה, שפרה", הוא לוחש.

"בואי עמי, שפרה, לשדות... נלינה בכפרים".

"אי אפשר, יוסף... אי אפשר... הזקן..." קולה לואט.

"ברחי ממנו... הימלטי!"

"אי אפשר יוסף... אבי", היא נושכת את שפתיה עד זוב. "את מחירי שָקַל בשני כדי שיכר ושני כדי קמח ושמן ושלושה חמורים, בן הבליעל!"

ועכשיו תחנוניו מכים בחלונות: "פִתחי, שפרה, פִתחי!" וידי אביה, זקנות אבל קשות, מושכות בשערה אל פתח הדלת: "לכי אחר אישך!"

ומהנץ החמה היא עמו בדרכים, ידה בצבת אצבעותיו. וקול הקוצרים קרוב ועורג, ורחש החיטה כזמזום הדבורים. דבש ועוקץ.

"רק ככה את מבינה", לועגות אצבעותיו.

והיא לא מבינה איך האמינה שוב לתעתועיו. "בואי נצא לטיול קצר במכונית... ניישב את העניין... נדבר". זה חודש היא מתגוררת אצל אמה. ארזה את חפציה ושבה לשם, טעם אצבעותיו בגופה מר וכחול.

בחדר ילדותה פרקה את המעט שהצליחה לדחוס במזוודה אחת, מתביישת מהמבטים הסמויים, שהגניבו אליה החפצים המוכרים שנחו בשלווה מוזיאונית על מדפים. רק לפני חמש שנים פרקה אותם מתרמילה ממסע ארוך במזרח, ספוגים ריחות של תבלינים וקטורת. עכשיו נדמה כאילו איבדו את ניחוחם המיוחד, והם מונחים להם על הכוננית אפופים בסתמיותם. לידם קונכייה גדולה, שאספה מחוף רחוק חונקת בתוכה קולות של ים.

"את כל השוק הבאת לכאן", צחקה אז אמה. ומה תגיד עכשיו, כשתראה אותה מרפדת את הארון בחליפות הכהות שלה.

גם עכשיו הביאה את כל השוק, ועוד איזה שוק! היא צוחקת במרירות.

מראות... וניחוחות... והקולות... הם הקשים ביותר. תמיד מכים בבטן בנקודה אחת מדויקת, שהייתה הולכת ודוהה מעוצמת השפשוף. ואז היא מכווצת את עצמה לגודל של אפון... רק לא להימעך... לא להיבלע.

ולקללות שלו מסלול קבוע שהיא מכירה בעיניים עצומות. תחילה הן מחלחלות בתוך השקע הרך של הצוואר במקום שהעור בו רפה ושקוף, ואחר כך הן שוצפות בתוך הנימים הדקות של הסרעפת, מפוצצות אותה כמעט, ומהן אל כפות הרגליים הנקרשות אט-אט ברוח הארקטית הרעה שלו.

שַרְ...מוּ...טָה, איזה צליל יש למילה הזרה, הייתה בוחנת אותה מן הצד, הופכת בה וחורזת אותה עם מילים אחרות, "ממוטה". "שיבוטה", "במטותא", משתרכת אחריה לסמטאות אפלות של עיר ערבית, במבוכיו של חאן עתיק, ומתגנבת בשקט לתור ארוך ומיוזע מול דלתה של מדאם עתירת בשר.

"זה לא אני... מה שאמרת", התריסה

"את מזמינה... זה בדיוק מה שאת!" חרץ.

"תסתכלי על עצמך!"

יום אחד חזרה מעבודתה ומצאה את ארונה פרוץ וקרעי בגדיה מושלכים על רצפת החדר. צלצלה אליו לספר, אך קולו המבודח הסגיר את האמת. אספה את המעט שנותר ופרקה בחדר ילדותה. זו הייתה מנוסתה הראשונה.

אחר כך באו הצלצולים המתרפסים וסירבה לענות, והוא מצא אוזן קשבת אצל אמה. התלונן על עקשנותה ועל הילד שסירבה ללדת לו מטעמי נוחות.

"תנסי לתקן, תשתדלי יותר, שהרי בסופו של דבר הכול פשרה", שידלה האם. אחר כך באו הטיולים הליליים במכונית, כשנכנעה לפיתויו. בחושך, כשהחלונות אטומים והדלת נעולה וידיו מחליקות על הזרועות, ונשיקותיו מלחלחות את סדקי השפתיים, והבטחות שלו והבטחות שלה.

מאוחר יותר במיטתה יזכיר לה העור את טעם ידיו בבשרה ואת מסלול הספיגה המדויק של הקולות ואת מבוכי החאן העתיק ואת התור הארוך המשתרך מול דלתה של המאמה השמנה.

אחר כך באו המנוסות האחרות. היא כבר הפסיקה לספור, ורק הייתה תוהה על אותו כוח טמיר הכובל אותה כל פעם מחדש לחרפה הזאת כמו לעמוד קלון.

"תפתח את החלונות!" היא מתחננת, ידה נתקלת שוב בפתחים הנעולים ומסתרבלת בלחצנים של המנגנון האוטומטי.

"תפתחי את!" הוא לועג.

"אישה מודרנית ולא מתמצאת במכניקה פשוטה", קולו מצקצק בחושך, לוחץ ומשחרר לסירוגין את הכפתורים.

"אתה משחק".

"ומה חשבת, שאתן לך ללכת בקלות?!" הוא מתגרה.

"לטובת שנינו, ככה תנוח".

"את מתכוונת לככה תניח". הוא אינו מרפה, נאחז במילים.

והיא יודעת שלא כך ולא כך. שם בחדר ילדותה הִכתה בה הידיעה כמו להב של סכין. כשמדדה שמלה חדשה מול המראה חשה לפתע בשתי עיניים החותכות את גבה מאחור.

ובעורף, מתחת לפלומת השיער הרכה, שמעה את נשימותיו קשות ורושפות. מיד הניחה את הבגד ולבשה אחר. איפה שמעה ששליטתו של המת קשה משליטתו של החי?

אישה אחת, שבתיק הגירושים שלה היא מטפלת, סיפרה לה שגבהה בכמה סנטימטרים מאז פתחה בהליכים. גם הנשימות שלה קלות עכשיו ועמוקות. "תראי", היא אומרת... "הן משתהות תחילה בחלל הבטן וזורמות בקלילות של נוצה בערוצי החזה, מדגדגות בפטמות ומזקיפות אותן מעט, ומהן אל השקע הרך בצוואר, איפה שהעור שקוף, ואחר כך מרגיעות את הפה הקפוץ ואת בעירת השפתיים, וננשפות החוצה לבסוף כמו קטר של רכבת הרים".

"תנסי", היא אומרת ומדגימה לפניה תרגילי נשימה חדשים.

עכשיו כבר ערב. הזקן מרפה מידה של שפרה. "נשב!" הוא מצווה. בגבעה הצופה על נחלת בנימין נטו ללון. תחת עץ התאנה. הוא פורש עכשיו שמיכה, והיא מניחה שתי אבנים למראשותיו. השמש נבלעת באופק שותתת אדום, ואור נזרע בבקתות שבעמק כמו עיניים. אט-אט מכסים רסיסי לילה את עין השמים בכתמי דיו רכים, ושפרה מתאווה להיבלע בתוך העץ ולראות את הצבעים מגבוה. והיא מטפסת, נועצת רגליים יחפות בסיקוסים המקועקעים על גזעו העתיק, צעד אחר צעד נכרכת ונפתלת כמו נחש. שם למעלה, מבעד למניפת עלים, היא רואה אותו מכווץ בקונכיית גופו.

די בענף אחד והוא איננו, חולפת מחשבה זדונית במוחה. או בשני ענפים, הימלטי, שפרה, הימלטי! לואט קולו של יוסף באוזנה... די בענף אחד איתן, שינחת כמו להב החרב המתהפכת היישר על הגולגולת ואיננו! אבל ידיה ממאנות.

עכשיו הוא מתהפך על השמיכה כמהּ למגעה החם. "שִפרה!" הוא קורא, עיניו נפקחות לאט-לאט, תרות אחר, קולה.

"אני כאן, למעלה!" קול אחר משיב במקומה.

"תרדי!"

והיא מחליקה למטה, נשרטת בדרך מסבך עלים הנכרכים סביב גופה כחבלים ועוקדים אותה למרגלות העץ. שם חיכה לה, לוכד אותה בשתי ידיו.

"תפסתי אותך!"

"אז מה, את חושבת להיפטר ממני בקלות כזאת?!"

"קודם תשלמי, ותשלמי ביוקר!" הוא מאיים בקול מלא חושך. "אני מוותרת... קח הכול!" היא עונה, ובתנועת יד מוכנית ממהרת להגן על פניה. "כל הידע שלך בחוקים לא יעזור לך הפעם, את תשלמי!"

ידיה מגששות שוב אל הכפתורים, מנסות לפתוח את החלון ולהזרים מעט אוויר לתוך החשיכה הצמיגה. החלונות מסרבים להיפתח, והיא רואה איך נהפך הנוף לעיסת צללים דוהרת.

"על מה עוד אני צריכה לשלם?" היא מעִזה.

הוא סוחט את הבלמים, והמכונית נעצרת בחריקה.

"על הנעורים!" הוא מתקרב אליה, לסתותיו מהודקות ושרירי פניו וצווארו דרוכים.

הלוואי שיתפוצץ עכשיו, היא מתפללת.

ידו המונפת קופאת לרגע באוויר וצונחת. בכוח על רגלה.

"את מבינה? את מבינה?" הוא ממשיך לקדוח בירכה.

"על שחיית כפול שתיים!"

"אני לא מבינה", היא אומרת, מכווצת את גופה בשולי המושב ונדחקת אל תוך החלונות.

"חיית במקומי! שודדת!"

הוא מתקרב אליה שוב, ומבעד להבל פיו החם הרושף על פניה היא רואה שהוא מאבד פתאום את פניו: העיניים נבלעות בבת אחת בתוך ארובותיהן, לאט-לאט מתפוגגים גם קמטי המצח ונמחקים שרירי הפנים. נעלם גם העורק התפוח בצוואר.

"יום נקם ושילם... זה מהתורה!" נוהמת לעברה עיסת פניו.

רחמים שוטפים בה לפתע. כמעט לא שלטה בדחף להחליק על ראשו ולהשיב לו את אבדת פניו: קמטי המצח והעיניים הקרועות, ואפילו שריר הצוואר הפועם.

נזכרת בצלצולי הטלפון המוזרים ההם באמצע היום בבית... במשרד...

פעם ביקש הקול את סוניה:

"הלו כאן סוניה?"

"אין כאן סוניה!"

"מה אין? למה?"

"אין וזהו! טעות במספר".

רק אז הרפה.

ופעם אחרת:

"כאן משפחת פאר?"

"לא, אדוני!"

"את בטוחה, גברת?"

"טעות במספר, אדוני!"

פעם הוא זקן ופעם צעיר, פעם הוא עילג במבטא זר ופעם אפילו... אישה, ותמיד מחפש... מתחפש... מחכה... מחקה... מחוק...

שפרה שוכבת לצדו וזרועו לופתת את מותניה. היא לא נרדמת. לבה בשדות בית לחם. היא מתבוננת עכשיו בכוכבים, ריבואות-ריבואות של כוכבים, כחול אשר על שפת הים. האם גם היא בכלל ההבטחה הגדולה, וגם יוסף?

נשימותיו של הזקן צרודות ועייפות, ואחיזתו קשה. שנים הוא צר עליה. אינו מניח. הלוא גם חומות יריחו קרסו לבסוף, היא מהרהרת.

קולות הצרצרים ממלאים את הלילה בעצב מוזר, ואור גחליליות מרצד וקורץ מבין העשבים, אבל שפרה אינה הולכת. די לה באור רחוק.

אבל מישהו הולך ומתקרב, ולא אחד, אלא רבים. לפידים על הגבעה. היא מנסה להעירו. "קום! קום!" היא דוחקת, אך מאוחר. המעגל הולך ומתהדק, עשרות עיניים רושפות חגות סביבם.

"זרים!" "זרים על אדמת בנימין!" מישהו צועק ומשליך לפיד בוער על צמרת התאנה. שלושה גבוהי קומה קרבים אל הזקן ופושטים את בגדיו. ושפרה אינה מבינה מאין באו. היא רק זוכרת את בתי העמק לעת ערב שקטים ומוארים. אש לוחכת את ענפי העץ, משק כנפיים נבהלות. שלושה נוספים מצטרפים למעגל ובועטים בזקן, ושפרה אינה רואה, היא רק מכסה על פניה בשתי ידיים ושומעת את קולו: "הניחו! הניחו! קחו את הפילגש!"

הוא מתרכך לפתע, תווי פניו חוזרים, והוא מושיט את ידיו לשלות אותה מדופן המושב. היא מבחינה ברטט העובר בהן ומחטיא את גופה.

"את עוד שלי!" הוא חורץ. "זכותי החוקית!" הוא מוסיף, ידיו חובקות מעגלי אוויר.

"אני בקושי של עצמי", היא אומרת חלושות ומצטופפת במשבצת המושב.

איך הטביעה את עצמה בתיקים של אחרים. מגוננת, טוענת, נלחמת, גורלות בידיה, ונופלת שדודה לצדו בלילות. ואיך הסכימה להיות הגולם במעגל שצייר סביבה, צופה כמו ילדה נכלמת איך מתרוקנים שאר מעגלי חייה מחברים, מהנאות, ממשפחה... בגללו... בגללה.

ידיו מתמלאות פתאום באון מחודש, והן מצליחות סוף-סוף ללכוד אותה.

"רוצה את זה בכוח, הא?"

"אז קחי, זונה!" הוא נוהם ומנסה להינעץ בתוכה.

עכשיו הם באים גם אליה, צולבים במבטם. "יפה הפילגש", מישהו אומר ומקרב לפיד בוער אל פניה. להט נשימות חורך את גופה, גלים-גלים באים והולכים, לא נשברים. ידיים זרות לשות את בשרה, פורמות את שדיה וטוחנות בבטנה כאבני ריחיים. יהודה! יהודה! היא צועקת, וקולה לא נשמע.

גופו חותר בתנועה תזזיתית מעליה: ידיים, רגליים, אצבעות, שפתיים, בליל בשר מוטרף. היא מצליחה לשחרר את ידיה מלפיתתו והודפת אותו מעליה בכוחות אחרונים, מספיקה עוד להבחין באיברו המכווץ כעכבר מבויש בין רגליו.

"עכשיו את מרוצה, הא?" הוא גונח ונאסף אל תוך בגדיו, לוחץ על דוושת הדלק ומרקיד שוב את המכונית אל תוך הלילה.

"רוצה לקפוץ, מה?"

"תקפצי!" הוא מציע ופותח חלון.

"נו..."

לא מאמין שהיא מסוגלת עכשיו, ברגע זה ממש, להשחיל את גופה בפתח הצר ולהחליק החוצה. ולא משנה אם הידיים שותתות. בשארית כוחותיה היא גוררת את גופה אל השדה הפתוח, רוח על פניה ואיבריה רפים. ובתי המושב הסמוך מהבהבים מרחוק ומבטיחים שלווה.

אש מתפוצצת בתאנה ומכלה הכול. "בן פורת יוסף, יפה הפילגש", "צפיחית בדבש", מגרגרים הקולות המתרחקים. והגבעה בוערת. אם היא תעבור קרוב... למטה, לא תוכל לשמוע משק כנפיים בין פֹארות העץ, ולא תראה עוד אורות קטנים בין עשבי הבר. ומה הוא עוד רוצה?

ומה אתה רוצה עכשיו, תגיד, לחתוך? תתחיל בפנים, ליד נקודת החן בקצה הלחי השמאלית, ותמשיך משם לפֶּה, תסמן ערוץ אדום באמצע הלב החוצה את השפתיים.

העיניים עצומות עכשיו. לא כאן. אחר כך לרגליים, כפות הרגליים קודם, איפה שהלק מתקלף, ליד הבוהן התפוח, ואחר כך אצבע-אצבע בכריות הרכות, איפה שהאדמה כמו זכוכית שבורה... אז בוא קח!

מתוך קובץ הסיפורים "עלים של חסה", הוצאת כרמל, 2004

לרכישת "עלים של חסה" בבוקסילה, ספרים דיגיטאליים