דוד ברבי, שמונה שירים מתוך ספר חדש

 

דוד ברבי, שמונה שירים מתוך ספר חדש: "ומי יהלך"

 

 

אֲנִי בְּמֶרְחַקַּי

 

כָּךְ הוּא אָמַר

וְלֹא יָסַף

עֵת נִמְצָא בַּמִּזְרָח

הָרָחוֹק

כָּךְ טָעַן אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחוֹ הַפְּרָטִי

הָאִישִׁי

שׁוֹמֵר עַל רוּחוֹ שֶׁלּוֹ  מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי

הֵיכָן שֶׁהַחֹפֶשׁ מְחֻלָּק בָּרְחוֹב

כָּךְ אָמַר

מַסְתִּיר אֶת הֲוָיָתוֹ

וְשׁוֹלֵחַ לָנוּ אֶת חִידָתוֹ

וְאוּלַי מַבְטִיחַ הַבְטָחָתוֹ

בְּמִקְלַדְתּוֹ

הַמִּתְנוֹעַעַת בְּקֶצֶב חַיָּיו

כָּךְ הוּא אָמַר רַק

מִלָּה אַחַת

מְשֻׁיֶּכֶת

וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ שִׁיר

וְלָתֵת לוֹ לָלֶכֶת

 

 

 

וּמִי יְהַלֵּךְ

 

מִי יְהַלֵּךְ עַל הַדְּשָׁאִים

וּמִי בֵּין הַשְּׁבִילִים

וַעֲרוּגוֹת הַפְּרָחִים?

הַאִם יִהְיֶה בּוֹ מִתּוֹכִי

כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּי מֵאָבִי?

אוֹמֵר אֲנִי לְעַצְמִי:                           

אֵין לְכָךְ חֲשִׁיבוּת,

אֶלָּא לְחַיַּי עַכְשָׁו,

כָּל עוֹד אֲנִי מְהַלֵּךְ

בֵּינֵיהֶם

 

 

 

לְחַפֵּשׂ אֶת הַגּוּף

 

וּכְמוֹ הֻשַּׁל עוֹרוֹ מֵעָלָיו

וְדָמוֹ טָעַם אֶת הַחֲשֵׁכָה

כָּךְ עָף לוֹ בֵּין הָרְקִיעִים

מְחַפֵּשׂ לוֹ גּוּף לַחֲבֹק.

 

 

רֵיקוּת זֶה לֹא שֶׁאֵין כְּלוּם

 

הַכֹּל נִמְצָא בִּמְקוֹמוֹ. הַכֹּל נִרְאֶה אוֹתוֹ הַדָּבָר

וְזֶה כְּבָר לֹא שֶׁלִּי.

בִּן לַיְלָה הָפַכְתִּי לִהְיוֹת זָר בַּמִּטְבָּח שֶׁלִּי.

שָׁם הִיא פָּרְטָה עַל תָּוֵי הַטַּעַם,

כִּשְּׁפָה בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ.

הַסָּלוֹן,  שָׁם יָשַׁבְנוּ, שָׁם אָהַבְנוּ דּוֹר שָׁלֵם,

כְּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי.

הַבַּיִת עַל תְּכוּלָתוֹ כְּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי.

עוֹד שָׁבוּעַ נַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ

וְעַכְשָׁו אָנוּ גָּרִים בַּבַּיִת שֶׁהָיָה שֶׁלָּנוּ.

מוּזָר, נוֹפֶלֶת עָלַי רֵיקָנוּת מְצַמְרֶרֶת,

לַמְרוֹת שֶׁהַכֹּל מֻנָּח עֲדַיִן בִּמְקוֹמוֹ,

 

וְשָׁם יִהְיֶה הַכֹּל, וְשׁוּב תִּהְיֶה רֵיקָנוּת.

לֹא נִשְׁאֲרָה לִי בְּרֵרָה...

אֵינִי יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר כָּאן  יוֹתֵר.

אֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה,

מִסְתַּכֵּל עַל הַשְּׁבִילִים בָּהֶם הִלְּכוּ רַגְלַי הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

עֲצֵי הַתַּפּוּז, הַלִּימוֹן, הַשֶּׁסֶק וְהַגּוּיָבָה,

אוֹתָם טִפְּחוּ יָדַי – וְהֵם סִדְּרוּ לִי אֶת עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

מַבִּיט בָּהֶם בְּהִתְרַגְּשׁוּת לֹא מוּבֶנֶת

וְהֵם כְּבָר לֹא שֶׁלִּי.

בְּעוֹד שָׁבוּעַ יָבוֹא אַחֵר

וְהֵם יַהַפְכוּ לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ...    

 

 

עטיפת "ומי יהלך", הוצאת "עמדה"

עיצוב העטיפה וציורי פנים: צופית ברבי 

 

אֲנִי זוֹכֵר כָּחֹל

 

יָם כָּחֹל וַולְדִי (יַלְדִּי) יָם כָּחֹל לֹא עָמֹק           

חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֶטֶר וַעֲדַיִן רֹאשְׁךָ מֵעָל

אֲנִי נִזְכָּר בְּדִבְרֵי אָבִי

שָׁקוּעַ כֻּלִּי בְּתוֹךְ הַמַּיִם

חֲמֵשׁ מֵאוֹת מֶטֶר רָחוֹק מֵהַחוֹף

הַשּׁוֹקֵק בָּתִּים צְבוּעֵי לָבָן וְחַלּוֹנוֹת כָּחֹל

עַל גְּוָנָיו תְּכֵלֶת וְטוּרְקִיז

וְעֶגְלוֹנִים מוֹבִילִים אַנְשֵׁי פְּנַאי

שֶׁבָּאוּ לְהַעֲבִיר אֶת הַווֹקוֹנְס (חֻפְשָׁה)          

מַדְהִים עַד כַּמָּה אַהֲבָתִי לְכָחֹל

עָבְרָה

מֵהֵיכָן שֶׁיּוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה דּוֹרוֹת שֶׁל

אֲבוֹתַי

חָיוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַשְּׁלֵוִים

מַדְהִים עַד כַּמָּה הַכָּחֹל

שֶׁל הַמַּיִם

צָבַע אֶת בָּתֵּיהֶם

 

 

אֹדֶם הַלֶּחִי

 

דַּוְקָא עָלָיו אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַחֲזִיק מַעֲמָד

הוּא לֹא עָמִיד לְקֹר אָמְרוּ...... כֻּלָּם

 וְאִם תָּבוֹא עָלָיו הִיא  הוּא... יָמוּת

וַאֲנִי שַׂמְתִּי עָלָיו אֶת גֶּלְלֵי הַיּוֹנִים

וְאֶת שַׂקֵּי הַחֹם לְהָגֵן עַל תּוֹכוֹ

וְגִזְעוֹ הַסָּב רוֹשֵׁם אֶת הַיָּמִים

נוֹטֶה לְצַד הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת

טוֹעֵם אֶת קַרְנֶיהָ וּלְאוֹרָהּ

יִצְחַק לָנוּ יַרְאֶה לְכֻלָּם

שֶׁעֲדַיִן כֹּחוֹ  בְּעָלָיו

וַאֲנִי מִסְתַּכֵּל עָלָיו

מְחַכֶּה לַפְּרִיחָה

לְרֶגַע  הַיֹּפִי

שֶׁל הַלֵּדָה

וּלְאֹדֶם

הַלֶּחִי

 

 

הַכְּפָר  יִרְתַאח   

 

 

נַחַל תְּאֵנִים זוֹרֵם

מִתּוֹךְ נִקְבֵי הֶהָרִים

עֲלֵיהֶם מֻנָּח  הַכְּפָר 

בַּתָּוֶךְ שְׂדֵה הַחִטָּה

שֶׁהֵחֵל לְהַבְשִׁיל

וְרַק בַּחִ טָּ ה

אֲנִי יָכוֹל לָגַעַת

 

 

כָּכָה אֲנִי כּוֹתֵב

 

בִּשְׂדוֹת הַפְּרָחִים הַלְּבָנִים

בֵּינוֹת לִשְׂדוֹת קַיִץ יָבֵשׁ

בֵּינוֹת לִשְׁבִילִים דּוֹלְפֵי גַּעְגּוּעִים

לְמַמְטֵרוֹת מְנַגְּנוֹת שִׁיר

וְלַיַּלְדוּת שֶׁהָיְתָה אִתָּן

 

מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו

וְאֶל סִדְרֵי עוֹלַם קְדוּמִים

לְיָמִים שֶׁל הִשְׁתּוֹקְקוּת

מִתְגַּעְגֵּעַ לְעָצְמוֹת הַגּוּף  

שֶׁדִּבֵּר

כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַקְשִׁיב

מִתְגַּעְגֵּעַ לַקְּרִירוּת שֶׁל סֶפְּטֶמְבֶּר

כִּי עַכְשָׁו אוֹגוּסְט

מִתְגַּעְגֵּעַ וְכוֹתֵב

וְלִפְעָמִים מַבִּיט עַל קְצָת הַיָּרֹק

שֶׁגַּם אוֹתוֹ רוֹצִים לִצְבֹּעַ

וְלִפְעָמִים לֹא רוֹאֶה דָּבָר

סְתָם כּוֹתֵב

 

 

לא פשוט לכתוב שירי נוף שיחרגו מקורטוב של קיטש הנוגע בציפורים ופרפרים רומנטיים. יש כאלה המשתמשים במידועַ (לשון מדע) בשירה כדי לתאר נוף: הגדרות ביולוגיות ובוטניות, ויוצרים שירה טובה; אך לעִתים קרה ומרוחקת. דוד ברבי, בדומה ליעקב פיכמן הנפלא בשעתו, בוחר דווקא בדרך הרגש. עם זאת, שיריו אינם גולשים אל הקיטש, כי הוא יוצק לתוך שירי הנוף את המגע האישי שלו עם הסביבה כחקלאי אוהב טבע ומגדל פרחים.

 

אבל ברבי לא מסתפק רק במבט בצומח ובדומֵם, אנשים מעניינים אותו, מסקרנים אותו, דרכם בעולם כיחידים וכקבוצה, ובשל כך הוא גם משורר חברתי כואב, עדין ולירי, כמו בשיר "הכפר ירתאח". בספר שיריו הרביעי ממנו לקוחים השירים הללו "ומי יהלך", הוא מגיע לאיזון נדיר בין אהבתו לשיר המולחן, לשיר החופשי הלירי.