על "לראות דרך קירות"
"לראות דרך קירות" הוא רומן תוכני אחר ומעניין הנע לסירוגין בין שתי עלילות רחוקות הנקשרות בקשר אנלוגי: לא הרחק מחופיו הצפוניים של ים המלח שכנה "כת מדבר יהודה" שחבריה האמינו שגורלו של אדם נחרץ ביום בריאת העולם. האח יונתן והאח דניאל יצאו למסע בניסיון נואש להציל את המגילות המקודשות - הצופנות סודות קדומים - מפני הלגיון הרומאי העשירי המתקרב כדי לדכא את המרידה בירושלים ולהחריב את המקדש השני.
זהו נרטיב אחד, ואילו האחר עוסק במספר חברות הייטק בינלאומיות העוסקות בפיתוח יכולת לראות דרך קירות. מי מבין החברות תהיה הראשונה שתגיע למטרה הנכספת ותזכה לשלוט בשווקים העולמיים? בין המתחרות נמצאת גם חברה ישראלית שהגיעה לפריצת דרך. אנשי החברה עושים כל שביכולתם כדי לזכות בעִסקת הענק. הם אינם מעלים כלל בדעתם שהתגלית המסעירה תפתח בפניהם עולמות נסתרים מעידן קדום.
המשותף לשני הסיפורים הרחוקים כל כך, מעבר לאותו מפגש של עלילות מקבילות, הוא הקשר האנלוגי המכיל מתחים, יצרים, מאבקי כוח אנושיים רגעיים, האודיסאה היהודית-ישראלית של שתי תקופות - המסע.
דב פוקס, שאת ספרו האפוקליפטי והמפתיע, "קץ המילניום", קראתי לפני שנים אחדות, הוא כותב היודע לבנות עלילה רב-רובדית ורב-שכבתית. ואף כי הוא סופר מתח בבסיסו, הוא אינו בן נאמן לריאליזם השגור של הסיפורת הישראלית וחורג מתחומו אל עבר מחוזות אחרים ומפתיעים. כך הוא משלב בספר זה בתחכום בין אירועים מתקופת הבית השני לבין אירועי ההווה אשר להם השפעה גורלית על העתיד. למי שמבקש לראות דרך קירות, לשנות פני עתיד קרֵב, המרוץ לחורבן זה עתה מתחיל.
אורחה קרֵבה
פרק מתוך "לראות דרך קירות", רומן מאת דב פוקס
מגדל התצפית הזדקר אל השמַים, בולט מתוך היישוב הקטן המתרפק על צלע הגבעה. האח יונתן ישב על עמוד אבן נמוך, במרכזו של חדר הצופים, סמוך לחלון הגדול הפעור בקיר האבן העבה, והביט צפונה. הוא השקיף על השביל הדקיק, המתגלה ונעלם חליפות בין הגבעות הצהבהבות, השוממות. אצבעו פלשה אל תוך שערות הזקן העבותות, שנימי כסף רבים היו שזורים בינן, וסִלסלה אותן לצמה ארוכה, מתפתלת. זיפי שער קצרים, מכסיפים אף הם, כיסו את ראשו, וניכר היה שרק ימים ספורים קודם לכך נגזז שערו. עיניו הגדולות, החומות-כהות, שכנו תחת גבינים עבותים. עור פניו, כמו גם שאר חלקי גופו הגלויים לשמש, היה שחום ומחוספס למגע, זכר לימים ארוכים של עבודה תחת שמש המדבר הקופחת. כותונת פשתן לבנה דקיקה, מהוהה, מטולאת, כיסתה את גופו. לרגליו, הארוכות, השריריות, המכוסות באבק מדבר דק, צהבהב, נעל סנדלי עור מרופטות. קרדום קטן היה מונח על רצפת החדר. מיָדית הקרדום התמשכה צמת פשתן דקה, קלועה, קשורה אל האבנט הכרוך סביב למותניו.
קולות היום-יום של הקהילה הקטנה עלו מכל עבר בשלווה מוכרת, משדרים רוגע וביטחון. קולות הפעייה הרחוקים של עדר הכבשים הרועה במדרון המוליך אל הים התערבבו בקול נביחות הכלבים, בהלמות פטישי הסתתים ובשירתם של הבורסקאים. עמוד עשן דליל עלה מן הקצה המרוחק, במזרחו של היישוב, מן התנור הגדול שבו צרפו הקדרים את כלי החרס שלהם. ריחות הלחם הטרי, שריחפו מן התנור הגדול של המאפייה, אשר שכנה בין המטבח לחדר האוכל, התערבבו בניחוחות הנזיד שהתבשל במטבח, ריחפו באוויר המדברי היבש, טיפסו מעלה-מעלה, עד שהגיעו אל אפו של האח יונתן ומילאו את פיו ברוק. הוא חש את הרעב מכווץ את קיבתו.
השעה הייתה קרובה לחצות היום, והשמש של חודש תמוז הלוהט, שיצאה באותו בוקר, רכובה על מרכבתה, מן החמישי שבשערי השמַים, השער השני של הקיץ, עמדה גבוה ברקיע. חודשים ארוכים יחלפו עד שהשמש תצא שוב מן השערים של חודשי החורף, אך איש כבר לא יהיה שם, ביישוב הקטן, כדי לצפות בה. מדי פעם חלף ענן תועה והסתיר לרגע את השמש, נותן מרגוע קצר לאדמה המלוהטת מתחת. האדים העולים מן הקרקע המלוהטת ערפלו את המראות ושיוו להם נופך של הזיה.
עוד מעט ויחלפו להן חמש השעות של משמרת הבוקר ויגיע זמן הטהרה שלפני סעודת היחד. שפתיו של יונתן היו חרבות וגרונו יבש קמעה. קירות האבן העבים מנעו מן החום היוקד השורר בחוץ לחדור אל חדר הצופים, וקרירות נעימה שררה בחדרון הקטן. אך יונתן לא העז לשלוח ידו אל כד החרס שעמד על הרצפה. על פי הנוהג, רק שלושה ספלי מים היו מותרים לצופה במשמרת.
בתחילה היה זה רק ענן אבק קליל שהיתמר הרחק באופק והסב אליו את תשומת לבו של האח יונתן. ממרומי חדר הצופים שבמגדל האבן הגבוה נראתה נקודה המתנהלת לה לאִטה, כמעין יצור רפאים המשייט לו בעצלתיים על גלי האוויר הלוהט העולים מאדמת המדבר המיוסרת, המבוקעת. האח יונתן אימץ את עיניו וניסה להחליט אם מתעתעות הן בו ומציגות בפניו חזיון שווא. בשעה זו, בשעה ששמש צהרי היום שפכה את זעמה על המדבר, נוהגים דייריו למצוא לעצמם מפלט באחת המערות שעל צלע ההר, או להסתתר מקרניה האכזריות מתחת לאחד הסלעים. מי הוא זה המתקרב ומה חפצו? שני עיטים חגו גבוה-גבוה בשמים, כעוקבים ממעל אחרי ענן האבק המיתמר, ונישאו על כנפי הרוח שעלתה מעל לים המוות.
ענן האבק הלך והתקרב. אט אט התבהרה התמונה, וכעת היה כבר ברור כי אין זה חזיון תעתועים מדברי. בראש השיירה הקטנה צעד גבר צעיר, גבוה, שחור שיער. מאחוריו, קשור אל החבל שאותו החזיק בידו, התנהל לו בכבדות חמור משא אפור, נושא על גבו איש בא בימים. מאחור, קשור אל הראשון, השתרך לו חמור שני. ועליו רכב ילד או נער צעיר. שני השקים הגדולים שהיו תלויים משני צדדיו התנדנדו לאִטם. שני גברים נוספים צעדו, איש ליד רעהו, במאסף.
חיוך קל עלה על שפתיו של האח יונתן. הנה פעם נוספת התממשו חלומות הלילה שלו במלואם. לא לחינם כינו אותו האחים, ומי יודע אם היה זה בלעג או כסימן השתאות מכוחותיו המופלאים, בעל החלומות. הוא קם ממקומו ופסע באִטיות לעבר גרם המדרגות. הליכתו הייתה מסורבלת קמעה, תנועותיו גולמניות וראשו היה שלוח קמעה לפנים, כמנסה להגיע לכל מקום לפני גופו. סנדלי העור המרופטים שלו טופפו בקול רך על מדרגות האבן השחוקות. דורות רבים של רגליים נעולות-סנדלים, אשר טיפסו אל חדר התצפית וירדו ממנו, שחקו את המדרגות ויצרו שקערורית במרכזה של כל מדרגה. הוא נסמך בידיו על הקירות המחוספסים, וראשו היה כפוף על מנת שלא יפגע בתקרת גרם המעלות המוביל אל הקומה השנייה של המבנה. הקרדום הקטן, הקשור אל אבנטו, התנדנד על ירכו, מאיים להשתרבב בין רגליו ולהכשילו. כאשר הגיע אל הקומה השנייה מיהר אל עבר חדרו של הפקיד בראש הרבים, או הראש, כפי שקראו כולם לאב יהודה, הסמוך לחדר הסופרים.
הוא עמד בפתחו של החדר המוארך. קירות החדר היו מכוסים במדפי עץ ארוכים. על כל מדף ניצבו שורות ארוכות של כדי חרס גדולים. בקצה המרוחק של החדר ישב, על מחצלת נצרים דקיקה ומרופטת, האב יהודה, כשהוא אוחז בידו קולמוס. הוא טבל את הקנה המחודד בקסת הדיו השחורה, שניצבה על הרצפה, לימינו, וכתב על טבלת החרס. אוסטרקונים רבים היו פזורים מסביב. האח יונתן כחכח בגרונו, מנסה להסב את תשומת לבו של ראש הרבים לנוכחותו.
ראש הרבים נשא את ראשו והביט ביונתן, מבטו חמור. היה זה אותו מבט ממנו חשש יונתן כל העת. המבט שאותו כינה יונתן, בינו לבין עצמו, מבט הכוהנים-לבית-צדוק. מבט קשה, יורד חדרי בטן.
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
עיצוב העטיפה יגאל ארקין
תודות רבות למשורר והסופר צדוק עלון
"אורחה קרבה," לחש האח יונתן. ראש הרבים הניח את קולמוסו על המשטח העליון של השולחן, העשוי חמר, והזדקף אך בקושי ממקום מושבו. יונתן נחפז אליו והושיט לו זרוע תומכת. ראש הרבים היה בצעירותו גבר גבוה, אך עם השנים שחה קומתו וכיום הוא מהלך כשהוא נתמך במקלו. שערו הכסוף השתלשל עד לכתפיו, מתלכד עם הזקן העבות שכיסה את פניו. גבות עבותות, לבנות, השתרגו מעל לעיניו. מצחו היה חרוש קמטים עמוקים, פניו היו חרוכות מימים ארוכים של חשיפה לשמש המדבר. אף נשרי רב-רושם התנוסס במרכז פניו. כותונת הפשתן הלבנה שלבש הייתה בלויה ומטולאת, כמו כותונותיהם של שאר דיירי המקום. עוד מעט ימלאו לו שבעים שנה, ואז יפרוש מהנהגת הקהילה הקטנה, ידעו האחים.
האב יהודה והאח יונתן ירדו במורד השביל ועצרו על שפת המצוק. מאחוריהם הזדנבה חבורה קטנה של אנשי יחד עוטי לבן. השיירה הקטנה עלתה באִטיות במעלה המוביל אל סככה ועצרה במקום שבו הסתיים השביל העולה מן המישור, על הישורת המובילה אל שער הכניסה לסככה, במרחק קטן מקבוצת הגברים הממתינים לה. הגבר הצעיר הסתובב, פסע אחורה וסימן בידו. שני הגברים צעדו קדימה, אחזו בזרועותיו של האיש הזקן וסייעו לו להניח את כפות רגליו הרוטטות על קרקע המדבר. חיוך רחב נשפך על פניו של ראש הרבים.
"ברוך הבא לסככה. ברוך הבא בצל קורתנו, האב אוריאל," אמר האב יהודה. הוא צעד קדימה וקרב אל הזקן המתקשה לעמוד איתן על רגליו, כרע על ברכו האחת ונטל בידו את כף ידו הימנית של האב אוריאל וקירבה לפיו. שפתיו רפרפו מעל העור הלבן המכסה את כף היד הצפודה, הגרמית. העור השקוף-למחצה היה מעוטר בוורידים כחולים, בולטים, וכתמי זקנה חומים. האב אוריאל עמד במקומו, ראשו זקוף, עיניו העיוורות הביטו קדימה. כל הנוכחים ראו היטב את העכירות הלבנה שכיסתה את עדשות עיניו של האב אוריאל ומנעה ממנו את ראיית אורה המקודש של השמש. האב יהודה הזדקף, כרך את ידו מסביב למותניו של הישיש ותמך בו, תוך שהם עולים באִטיות מרובה במעלה הגבעה, בדרך אל מבנה האבן הגדול. אחד האחים נטל את הרסן של החמור הראשון ומשך אותו אל עבר האורוות. החמור השני צעד בעקבותיו. "האב אוריאל היה ראש הרבים הקודם של סככה," לחש האח יונתן באוזנו של האח דניאל, שניצב בסמוך אליו. האח דניאל היה אחד האחים הצעירים שזכה למעמד של חבר זה לא כבר, ויונתן פרש עליו את חסותו, "ופרש מהנהגת הרבים, מאז התעוור, לפני חמש שנים. מאז הוא מתגורר בירושלים."
את דבר הקשר המיוחד בינו ובן האב אוריאל הוא שמר לעצמו. האח יונתן היה בן טיפוחיו של האב אוריאל בתקופה שבה שימש כראש הרבים. תלמידו החביב. יוצק המים על ידיו. אך כאשר פרש האב אוריאל מהנהגת הקהילה ועזב לירושלים קיבל את מקומו האח יהודה, ומאז סר חִנו של האח יונתן, ומיקומו ברשימת האחים צנח עד קרוב לתחתיתה, רק מעט מעל למיקומם של המצטרפים החדשים. בכל עימות שהיה לו, ליונתן, עם אחד האחים שמיקומו היה גבוה משלו ברשימת היחד, נענש על דיבור בקְשי עורף. כך הוטלו עליו, דווקא עליו, חביבו של האב אוריאל, המשימות שכולם מאסו בהן. לעתים נענש בקיצוץ של מנת המזון שלו. בפעמים אחרות נשללה ממנו הזכות לטבול, הזכות הבסיסית שבלעדיה אין איש יכול לסעוד את סעודת היחד.
קבוצת הגברים עקבה אחרי ההולכים בראש, שומרת מהם מרחק של כבוד ויראה. הגבר הצעיר והנער שפלומה דקיקה כיסתה את פניו ונראה כמי שהגיע למצוות זה לא כבר הלכו במאסף. הם פסעו בחצרות, בינות למבני האבן, עד שהגיעו לפתחו של המקווה הגדול, הסמוך לחדר האוכל. מדרגות אבן רחבות הובילו אל עבר מקווה הטהרה, שהיה מלא מי גשמים טהורים שירדו מן ההרים ונאספו בקפידה רבה אל ברכות איגום תת-קרקעיות גדולות באמצעות רשת מסועפת של תעלות ומרזבים. קירות המקווה היו מכוסים בטיח אטום למים ומסוידים לבן. מחיצה של אבן חצתה את המדרגות, מפרידה בין היורדים אל הטבילה לטהורים העולים ממנה. אדוות קלילות ריצדו על פני המים ונראה היה כאילו אור השמש המקודשת מברך לשלום את האב אוריאל, ששב אל המקום לאחר שנים ארוכות של היעדרות. האב יהודה סייע לאב אוריאל להתיר את אבנטו ולהפשיל את כתונת הפשתן הלבנה מעל לראשו ואחר כך פשט גם הוא את כותונתו המטולאת.
האב אוריאל נותר עומד כשאזור חלציים למותניו. למרות גילו המופלג - הבחין האח יונתן - היה הישיש צנום וגבוה. גוו היה כפוף קמעה, וקמטים עמוקים חרצו את מצחו, אך זרועותיו ושוקיו היו ארוכות ואצבעות ידיו ורגליו היו מעוצבות בקפידה, כיאה וכראוי לראש הרבים של אנשי היחד, כראוי לראשון של כת נבחרי האלוהים. תשעה חלקים של אור היו בגופו, ואף לא חלק אחד של חושך, אמר לעצמו חרש, שלא כמו אחרים מאנשי היחד שחלקים של חושך פגמו בגופם.
האב אוריאל היה ממשיך ראוי לכוהן הצדק הדגול, מייסדה של קהילת היחד, ידע האח יונתן. עם פרישתו של האב אוריאל הלכה הקהילה והצטמצמה, ורבים מן האחים ביטלו את נדריהם ועזבו. מנהגיו הקשוחים של האב יהודה הם שהבריחו אותם.
אחד האחים התקרב אל האב אוריאל, נושא כד מים בידיו. הוא יצק את המים על ראשו של האב אוריאל, לסלק את אבק המדבר. להכין את גופו לטבילה המקודשת שלפני סעודת היחד. רעד עבר בגוף הזקן. אחר כך יצק את שארית המים שבכד על ראשו של האב יהודה. השניים צעדו במורד המדרגות, אל תוך המקווה. רגליים זקנות גיששו אחרי אחיזה במורד המדרגות החלקלקות.
האב אוריאל טבל במים הקרים, כופף את ברכיו עד שהמים כיסו את שערות ראשו הלבנות, המקלישות, טבל שלוש פעמים ושפתיו לחשו את ברכת הטבילה: "ברוך אתה אל ישראל, כי ממוצא פיך נפרשה טהרת כל, להיבדל מאנשי הנידה, כאשמתם בל יטהרו במי רחץ", והאב יהודה חזר אחריו. האב אוריאל עלה באִטיות רבה במעלה המדרגות, נעזר במחיצה המפרידה בין הטמאים לטהורים, עד שהגיע לישורת העליונה.
שני אחים, שכבר טבלו במים קודם לכן וטהרו, המתינו לאב אוריאל בישורת העליונה. הם ספגו את המים מעל לגופו באמצעות מטליות בד גדולות ורחבות. האב יהודה עלה בעקבותיו, נוטף מים. שני האחים, שסיימו לנגב את האב אוריאל, התפנו לנגב את האב יהודה. לאחר שייבשו הקשישים הגיש להם האח מנחם כותונות לבנות של חג וסייע להם בלבישתן. הם התיישבו על מדרגת אבן בסמוך לשפת המקווה וכל אחד מהם סרק את שערו במסרק עץ. מלאכת הסירוק הייתה ממושכת וקפדנית. שערות ראשם של שני הזקנים הופרדו אחת לאחת, נמשכו לאחור ונקשרו בחוט דק. לסיום ניגב האח מנחם את פניהם במגבת קטנה וסילק מהם את רסיסי המים האחרונים שדבקו בהם.
השניים פסעו לאִטם אל עבר חדר האוכל, חולפים על פני שורות ארוכות של אחים דוממים, שתלו בשניהם מבטים מעריצים. קירות האבן העבים של החדר גדול הממדים, שקירותיו מכוסים טיח לבן מבחוץ ומבפנים, שמרו על קרירות נעימה בחלל הפנימי גם בימות הקיץ הלוהטים. חלונות צרים וארוכים היו קרועים בקירות החדר, לאוורור ולתאורה. כתמי אור עז בהקו על רצפת האולם במקומות שבהם פגעו קרני השמש המבורכות. על הרצפה היו מונחות מחצלות נצרים גדולות. בשבילים הצרים שבין מחצלת אחת לרעותה אפשר היה לראות את מרצפות האבן הגדולות, החלקלקות. נחשי טיט התפתלו בין המרצפות, אוחזים אותן זו לזו.
האב יהודה התיישב על המחצלת בסמוך לקיר המזרחי, רגליו משוכלות. הוא הושיט לקשיש העיוור את ידו וסייע לו להתיישב. אחרי שהקשישים תפסו את מקומותיהם נכנסו אל החדר שלושת הכוהנים ותריסר זקני העדה. רק לאחר שהתיישבו כל נכבדי העדה במקומותיהם נכנסו שאר האחים במהירות אל חדר האוכל. אף על פי שבחדר הצטופפו קרוב למאתיים סועדים, לא נשמע באוויר אפילו הרחש הקל שבקלים. האחים ישבו איש-איש במקומו הקבוע מימים ימימה, על גבי המחצלות המרופטות, רגליהם משוכלות, גוום זקוף, ממתינים בסבלנות לחלוקת המזון.
האופה ועוזריו עברו בין היושבים, צועדים בשבילים שבין המחצלות, איש-איש נושא סל גדול קלוע מכפות תמרים בידיו, והגישו את הלחם לכל אחד מהיושבים. אחריהם עברו עוזרי הטבח, נושאים בידיהם טסים ארוכים ועליהם קערות חרס גדולות וצלוחיות קטנות. כל אחד מהאחים נטל קערה וצלוחית והניח אותה לפניו. אחר כך חולקו ליושבים צלוחיות חרס קטנות, ובהן תמרים טבולים בדבש. לבסוף עברו בין השורות כמה מצעירי העדה וקנקני תירוש גדולים בידיהם ומילאו את ספלי החרס של האחים במשקה האדמדם, התוסס. האחים הניחו את כלי האוכל לפניהם והמתינו בסבלנות לברכתו של הכוהן.
לאחר שהסתיימה ברכת המזון קרע יונתן חתיכה מן הלחם וטבל אותה במרק. הוא הביא את פיסת המאפה החמימה אל פיו ולעס אותה באטיות מרובה, מתענג על הטעם המתוק המתפשט בחִכּו ועל חמימותו של המרק. בלבו התרוננה הכרת תודה עמוקה לבורא העולם על המזון הטוב שנתן לו. כשעיניו עצומות המשיך יונתן לקרוע פיסות קטנות מן הכיכר וללעוס אותן עד שהפכו לעיסה מתוקה. פירורים זעירים התערבבו בין שערות זקנו. לאחר שסיים לאכול לגם לגימה ארוכה מקנקן התירוש שלפניו. הוא הקפיד שלא להשמיע קולות גסים של לגימה. השמעת קולות אכילה מגונים נענשה בחומרה, ומאלה שהשמיעו את הקולות נשללה מחצית ממנת הלחם היומית לחודש שלם. כשסיים נטל בשמאלו את קערת החרס הגדולה, ובה מרק העדשים הסמיך, העכור למראה, ובימינו אחז בכף עץ גמלונית. הוא החל ללגום מן המרק החם. שתה את הנוזל החמים באטיות רבה, לבל ישמיע, חלילה, קולות גסים של תאווה, שעליהם נענשים. את הארוחה קינח בתמרים טבולים בדבש. הוא כרסם ברעבתנות את בשר התמרים המתוק מן החרצן עד שנעלם הפירור האחרון מעל החרצן. יונתן הביא את החרצן אל קדמת פיו, כשהוא מחזיק בו בין שפתיו הבשרניות, ורק אז פלט אותו אל תוך כף ידו והניחו בצלוחית העץ אשר מולו. היריקה הייתה אסורה על אנשי היחד ונענשה באופן חמור בהרחקה מסעודת היחד לתקופה של ירח תמים.
בסיומה של הסעודה בירך הכוהן את ברכת המזון. האב יהודה סייע לאב אוריאל להתרומם מן המחצלת שעליה ישב, והשניים יצאו מחדר האוכל ופסעו לאִטם אל עבר חדר הסופרים. רק לאחר שיצאו זקני העדה החל הקהל הרב שהיה בחדר האוכל להתפזר.
אקו"ם