על פרשת השבוע - צו, מירון ח. איזקסון

פרשת צו / מירון ח. איזקסון

א

בשבת שעברה ניסינו לגשת לחומש ויקרא ולעבודת הקרבנות באמצעות "הקריאה" מהקב"ה למשה. פרשתנו עוברת לניסוח אחר: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר ...". לפני שהתורה מפרטת את חיובי העבודה של בני אהרן ישנם שלושה פעלים מובילים: "וידבר", "לאמור", "צו". המילה המובילה בכל הנוגע לחובותיהם של אהרן ובניו היא הציווי ובלשונו של רש"י "אין צו אלא לשון זֵרוז מיד ולדורות".
 

הנמענים העיקריים של פרשתנו הם אכן הכוהנים ובסוף הפרשה מתייחס הכתוב לשבעת ימי "המילואים" המציינים את ההכנה הסופית לעבודת הקרבנות במשכן ומהם גם למדו חכמים עניינים הנוגעים להכנה ליום הכיפורים. "ומִפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם, כי שבעת ימים ימלא את ידכם ... ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, כי כן צוויתי".
 

הנה מתוֹך לשון הזירוז של "צו", אנו מגיעים לתודעה של הכנה הכרוכה גם בישיבה ובשמירה, ללמדנו שעבודת הקודש מתאפיינת גם בהמתנה ובהתבוננות. שבת זאת הקודמת לפורים נושאת בתוכה ממד נוסף חשוב ביותר, ממד הזיכרון. אנו מצווים לקרוא ולזכור בה את רשעותו של עמלק אשר המן האגגי הוא מזרעוֹ. "זכור את אשר עשה לךָ עמלק, בדרך בצאתכם ממצרים ... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".
 

כל האלמנטים האלה שהזכרנו כאן בקיצור באים לידי ביטוי מיוחד בפורים. אותוֹ חג הנראה לכאורה קליל, עטור בתחפושות, בשתייה ובהתרוננות. אולם נדמה שעיון מעמיק יותר באופיוֹ וברעיונותיו, מביא לתובנות שונות לגמרי. די אִם נזכיר שמסכת "מגילה" בגמרא מביאה פירוש מפורט למגילת אסתר וכבר בכך מייחדת אותה מספרים אחרים בתנ"ך.

ב

פתיחת המגילה אכֵן מחזקת את תחושת המשתה והחיצוניות. אחשורוש משתמש במשתה (ולא פעם אחת) ככלי שלטוני, של הצגת מעמדוֹ ועוצמתו. חז"ל מנפצים את הדמות הפסיבית של אחשורוש, כפי שאפשר להתרשם ממנה במגילה, ומייחסים לוֹ כוונות נפתלות הן בהשתלטותו על ארצוֹ והן ביחסוֹ ליהודים.
 

בעוד שבפרשת המשכן בתורה אנו עסוקים בכלים המשמשים בעבודת הקודש, מגילת אסתר מציגה את עושרוֹ של המלך כחלק מסגידתוֹ העצמית. "עושר כבוד מלכותו", "יקר תפארת גדולתו" הם הדברים המעסיקים אותו. ואם כבר נקראת אשתו אליו, אין זאת משום רגישות, אלא כדי "להראות העמים והשרים את יופייה כי טובת מראה היא". "הציווי" אשר פגשנו בתחילת פרשתנתו מקבל תפנית גדולה ומכיוון של זירוז לעבודת  השם, הופך למכשיר שלטוני אלִים ושרירותי. מתחילת המגילה ועד סוֹפָה מאבקי השררה והכוח הם גורם מרכזי והכול מתוך הסתכלות אגוצנטרית ביותר הן של המלך והן של המן הרשע.
 

מבחינת הדיבורים שבין גיבורי המגילה אפשר להשוות שתי שיחות מרכזיות. האחת בין המלך להמן והשנייה שבין מרדכי ואסתר. "ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ... אם על המלך טוב יִכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך ... ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך".
 

לעומת שיחת בלהות זאת, ניצבת שיחתם הנמשכת של מרדכי ואסתר. כאשר הוא פונה אליה לראשונה לפעול למען עמה היא מוסרת לוֹ באמצעות סריס המלך התך את חששותיה. "ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר, אל תדמי בנפשֵך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רֶוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
 

אסתר מקבלת על עצמה את משימת חייה ומבקשת ממרדכי ומכל יהודי שושן, כפי שאף היא לוקחת על עצמה ועל נערותיה, לצום שלוש יממות. "ויעבור מרדכי, ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר". הממד הציוויי חוֹזר מתוך אחריות לכלל ישראל ומתוֹך הפעולה הנחרצת והמורכבת למען הצלת חיים. השיח של מרדכי ואסתר כולל ממד אמוני וממד היסטורי, בעוד שהשיח של אחשורוש והמן הוא שרירותי ותועלתני עד אימה.
 

המציאות המתגלה במגילת אסתר מדהימה ומפחידה מבחינת שרירות הלב ומבחינת תוצאותיה האפשריות. אותם מרכיבים שלמדנו בפרשת "צו" באים לידי רלבנטיות מחודשת במציאות של הגלות המרה בפרס. הציווי, האמירה והדיבור כרוכים האחד בתוך השני ואין להפריד בין הפעולה לבין משמעותה האמונית והשפעתה על כלל ישראל. הזיכרוֹן ההיסטורי אינו רק למדנִי, אלא הוּא כעֵין חלופה פעילה במציאות שבה כללי המוסר והאנושיות נשברים.






מירון ח. איזקסון
צילום: ראובן קסטרו