נטשה שלקוב, שיר לזכרו של שי אריה מזרחי ומצב השירה

נטשה שלקוב

בקשה להקימו לתחייה

מוקדש לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי

מְסָרֶבֶת לְהַאֲמִין שֶׁהוּא נִפְטַר

חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָאֵל נֶעְתַּר

לְקוֹל בְּכִי הַתַּמְרוּרִים שֶׁלָּנוּ,

לְצִוְחַת יֵאוּשָׁם שֶׁל שִׁירָיו,

שֶׁטֶּרֶם הִסְפִּיק לְסַיֵּם כְּתִיבָתָם

לְקוֹל תְּנוּעָתָן

הַחֲרִישִׁית שֶׁל הַכַּלָּנִיוֹת שֶׁהִרְכִּינוּ

רֹאשָׁן

לְזֵכֶר הַמְשׁוֹרֵר,

אַךְ בְּלִבָּן הִטְמִינוּ מִשְׁאַלְתָּן

הַשְּׁבוּרָה

אוּלַי תָּחוּס עָלָיו, עַל שְׁנוֹתָיו

הַצְּעִירוֹת,

עַל הָאֲנָשִׁים לָהֶם הִגְשִׁים

חֲלוֹם

עַכְשָׁו אָסוּר לָהֶם לַחְלוֹם

כִּי עֲלֵיהֶם לָשֵׂאת עַל שִׂפְתֵיהֶם

בַּקָּשָׁה לַהֲקִימוֹ לִתְחִיָּה

מאמר מאת שי אריה מזרחי, ז"ל:

שירה כאלטרנטיבה

מספרים לנו שלפני 30, 40 שנה, משוררים צעירים לא היו צריכים לשלם עבור הוצאת ספר השירה שלהם, אפילו עבור הראשון בהם. מדוע אז זה היה אפשרי? מאז שנות ה-80, כך נראה, השירה העברית (הכתובה) נרמסת יותר ויותר תחת רגלי השירה המושרת, (והדוגמה העכשווית לכך היא תוכניות הטלוויזיה התחרותיות בתחום הזֶמֶר) ותחת רגלי הטלוויזיה, הקולנוע והווידיאו המציעים לרוב בידור נגיש, רדוד, ולא מעמיק. אך גם תחת רגלי הפרוזה, שמקבלת יותר כבוד ובמה מאשר השירה העברית, שאמורה להיות דגל תרבותי.

אך מאז שנות ה-2000 בערך, נוסף כלי תקשורת שבו מצאה השירה העברית ביטוי וזוכה שוב לעדנה. האינטרנט נתן במה אלטרנטיבית לשירה העברית וגילה שיש בה שפע של משוררים ועושר של סגנונות ושהיא עוד חיה, מתרעננת ומתחדשת. בשיא התקופה הראשונית פעלו האתרים: "במה חדשה" שקם לפני כיותר מעשור, "שירשת"; כתבי העת המקוונים לספרות: "דג אנונימי" ו"אוקאפי"; אתר הבלוגים "בננות בלוגס" שהיווה ועדיין מהווה מוקד ספרותי; "עיין ערך שירה", ועם הזמן הפעילות התרחבה לבלוגים אישיים ואתרים אחרים המפרסמים ספרות ושירה או משמשים להם כבמה.

אתר פייסבוק לדוגמה משמש פלטפורמה שוקקת לשירה. המשורר והעיתונאי אילן ברקוביץ' פתח שם מדור שירה בשם "עיניים רעבות", לדף הפייסבוק שלו - שלו קוראים רבים, המגיבים באדיקות לרשומות על שירה שהוא מפרסם. דוגמה נוספת היא המשורר יצחק לאור, שערך בעבר את כתב העת "מטעם", שלו יותר מ-4,000 חברים, המעדכן בדף הפייסבוק שלו שירים שפורסמו ב"מטעם שירה", מגזין שירה מקוון המקביל לכתב העת המודפס שנסגר.

בעוד שהאזכורים לפרוזה הם בעיקר ביקורות על ספרים, או פרקים ראשונים מתוך הספר שהוצאת הספרים מפרסמת כטיזר שיווקי, (הסופרים עצמם, נראה, מתקשים לפרסם את עצמם במדיום החברתי), דווקא המשוררים יכולים לפרסם ולקדם את שירתם ואת שירתם של אחרים בפשטות - בבלוגים שהם מנהלים או דרך כתבי עת מקוונים לשירה וספרות כמו "יקום תרבות", "זוטא", "כאוס" - כולם זוכים ליותר מ-2,000 צפיות בחודש וכמובן מאפשרים דו-שיח. על אלה אפשר להוסיף את מדור התרבות של Ynet, שבשיא פעילותו פורסם במדור השירה שלו שיר מדי יום ואת אתר השיתוף יו-טיוב, שאליו מעלים משוררים שונים סרטונים שלהם שבהם הם מצולמים מקריאים משיריהם - ודוגמה טובה לכך היא נעם פרתום שמספר הצופים בכל אחד מהסרטונים שלה עולה על 10,000 (!).

במקביל לפריחה של השירה ברשת האינטרנט, נוספו עוד כתבי עת מודפסים לשירה, שלהם גם מהדורה מקוונת ובראשם "מעיָן" בעריכתו של רועי צ'יקי ארד ו"דקה" בעריכתם של ערן צלגוב, בֹּעַז יניב ורוני הירש. דוגמאות נוספות הן של משוררים שפרסמו את ספר השירה שלהם באינטרנט - ערן הדס, תומר ליכטש, תום הדני - כולם מצאו אלטרנטיבה הולמת לממסד.

אך עדיין למרות הפריחה שזוכה לה השירה העברית הצעירה ברשת האינטרנט, הדרך עוד ארוכה. עדיין בתקשורת הממסדית השירה נדחקת לשוליים ואין לה כמעט נוכחות - בטלוויזיה אין לה אזכור כלל, ברדיו, כנ"ל, פרט לרשת א', ופרט לערוצים עצמאיים ואלטרנטיביים, אך הם אינם חלק מהממסד, ובעיתונות הכתובה - על העיתונים היומיים אין על מה לדבר, אך גם במוספים הספרותיים, למרבה הצער, כמעט לא ניתנת במה לשירה וברוב המקרים הם משמשים כפלטפורמה יחצנית להוצאות לאור הגדולות באמצעות ביקורות על ספרי הפרוזה שלהן שאותם הן מעוניינות לקדם.

כמו שבשנות ה-50, ה-60 וה-70 התקשורת השפיעה על ההמונים - ובימים אלה השירה תפסה בה מקום חשוב, כך התקשורת משפיעה על ההמונים כיום - והתוצאה היא שקיים ציבור גדול מאוד שכלל לא נחשף לשירה העברית בת-ימינו, אנשים לא מכירים משוררים שנחשבים למפורסמים, לא קוראים שירה ותופסים אותה כמיושנת, כאילו אבד עליה כלח.

מכאן, לא קונים ספרי שירה בחנויות הספרים; מכאן השירה העברית נדחקת למדפים האחוריים בחנויות הספרים; מכאן - מועטות מאוד הוצאות הספרים שמוציאות ספרי שירה במימונן ואף יש הוצאות ספרים שמצהירות בריש גלי שאצלן השירה העברית היא מחוץ לתחום; מכאן משוררים נאלצים לשלם עבור הוצאת ספר השירה שלהם, והוא יכול להיות גם ספר השירה הרביעי שלהם - והתמיכה שלה הם זוכים בהוצאת ספריהם כמעט אינה קיימת.

אך מה היה קורה אם המצב היה הפוך? מה היה קורה אם הייתה יד מכוונת שהייתה מחליטה לקדם את השירה העברית - בעיתונות היומית היה מתפרסם שיר או כמה שירים באותו יום, או לצד ביקורת על ספר שירה חשוב; בטלוויזיה, במקום תוכנית ריאליטי או במקביל לה הייתה תוכנית 'משורר נולד'; ברדיו, שירה הייתה מוקראת מספר פעמים ביום, ועוד - כמובן, הציבור היה נחשף יותר לשירה העברית, ספרי שירה היו נקנים הרבה יותר, וכן הלאה - אולי זה תיאור מצב אוטופי מדי, אך עדיין השאלה מעניינת.

עדיין יש להיאבק למען השגת מטרות אלה - ועל כך נאבקים כל אלה העוסקים בפעילות כלשהי למען השירה וכמעט כל משורר ומשוררת, לא רק הקבוצה של המשוררים והמשוררות שהתאחדה תחת השם 'מאבק המשוררים', לא רק למען השגת מימון לשירה ולמשוררים, אם כי הכסף לשירה וההכרה בה והגברת המודעות אליה שזורים זה בזה, לטעמי.

לא, לא באנו לשנות את העולם, אבל לאט לאט אנחנו מקווים לחשוף לכמה שיותר אנשים את השירה העברית הצעירה ולהראות להם שלשירה יש ערך תרבותי חשוב ושהיא לא אנכרוניסטית כמו שהם תופסים אותה - אלא להפך, אפשר למצוא בה עניין רב ושיש לה סגולות חשובות ורבות ערך.

על נטשה שלקוב באתר "פיוטית"



על שי אריה מזרחי ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"