דוידה גינטר, רומן של קיץ, סיפור קצר

דוידה גינטר

רומן של קיץ

בפעם הראשונה בה החליפה עינת בגדים יותר מפעם אחת לפני שיצאה לאסוף את ינון מהגן, והקפידה הקפדה יתירה על מראֶה שיערה ופניה - היא הבינה שהיא מאוהבת. עומדת לה שם מול המראָה בחדר השינה, ראי רבוע נתון במסגרת עץ שכדי לראות את כל השתקפותה נאלצה להטות אותו מספר פעמים בזווית כלפי גופה, היא לא הצליחה להפסיק לדמיין את המפגש. הוא כמובן יצליח רק אם כאשר תיכנס לגן, תראה את אופיר עוד יושבת לצד שולחן האוכל הקטן ומחכה שיבואו לאסוף אותה. בינתיים תחבק חזק את ינון שירוץ לבין זרועותיה, תמחה שאריות מזון מפניו הקטנות ותתעניין אצל הגננת איך עבר עליו היום. בזמן הזה היא תציץ באופיר ותבחין ברגע המדויק בו אורו פניה, אות לכך שהאדם שהיא חפצה לראות נכנס סוף סוף בפתח הגן. אך היא תמתין עוד דקה ארוכה עד שתפנה הצידה, כאילו במקרה, תוך שהיא קוראת לינון לבוא ולקחת את התיק, ורק בסוף המשפט תעטה חיוך ותאמר ברוגע מעושה: "הי זוהר, מה קורה?".

כאשר למדה את שגרתה של זוהר, שנהגה לאסוף את אופיר ב-15:45 בדיוק, חמש דקות לאחר שמצאה חניה ברחוב המקביל אליו הגיעה בנהיגה מאומצת פקקים מעבודתה במשתלה, החלה להתאים את עצמה. הייתה מתכוננת בקפידה כבר מהשעה 15:00, נינוחה לאחר מנוחה קלה שכן בימים אלה עבדה בחצי משרה בהוצאת ספרים בינונית בגודלה, משרה שסיפקה לה מעט כסף אך ראש נקי מדאגות. היו אלה ימי קיץ מהבילים, והיא הקפידה להתרחץ ברגע האחרון, לעטות גופייה חדשה - חלילה לא זו שלבשה אתמול, גם אם נותרה נקייה ורעננה, ולצאת מהבית בשיער רטוב וריחני. זוהר עצמה דווקא לא נראתה כאישה המקפידה על מראה מטופח ומדוקדק. רשלני, אפשר אפילו לכנות את סגנון הלבוש שבחרה לעצמה, ואת השיער האדום שחשף שורשים כהים, זקוק נואשות לצביעה, שנפל קצוות קצוות על פניה. אך עיניה העֵרניות והחמות פיצו במשהו, ועינת, שתמיד כינוה "קומפקטית", הרגישה דווקא בנוח לצד האישה הגרמית והגבוהה.

את זוהר דווקא הכירה אחרונה מבין האמהות בגן. היו נחמדות ממנה, היו אחרות שלכאורה תחומי העניין שלהן היו תואמים יותר לאלה של עינת, אך הכימיה ביניהן פעלה. ועל זה אי אפשר היה להתווכח. כל מי שראה אותן יחד, היה סבור שהן חברות ילדות. אפילו עינת עצמה התבלבלה לפעמים ושכחה שהן מכירות בקושי חודשיים, שהזמן הרב שבילו זו במחיצת זו בשעות אחר הצהריים החמות עדיין, היו בעצם השלמת פערים של 30 שנה, בעוד הילדים משחקים זה לצד זה.

בגיל שנה וחודש היה ינון עדיין חסר מודעות לחבריו למשחק. הוא העדיף לשחק לבד, ועוד יותר מכך - רצה שאמו תעניק לו תשומת לב מלאה. בתור ילד ראשון, ילדים אחרים סביבו לא ממש עניינו אותו. עינת ידעה זאת, ודומה שגם זוהר, ועדיין דבקו זו בזו יום אחר יום כשהן משתמשות בילדים כתירוץ הולם. "תרצו לבוא לשחק איתנו?", היו שואלות זו את זו באס-אם-אס בתחילת דרכן. אחר כך היו נפגשות בגן וכבר שואלות כבדרך קבע: "נלך אלייך או אליי?" ועל אף הפגישות הכמעט-יומיות, עדיין הצליחו למלא שעות ארוכות בשיחות נינוחות. תחילה מגששות בהיכרות על עבודתן, תחביביהן והרקע המשפחתי, ואחר כך נוגעות גם בנושאים אינטימיים יותר, עד שידעו האחת על השנייה שזו עברה הפלה וזו חלוקה עם בעלה על הרגלי השינה של הילד.

לקראת הערב היה אחד האבות נכנס הביתה, בהתאם לבית בו שהו באותו יום. אם ישבו אצל זוהר במרפסת היה בעלה עמית נכנס בחיוך עייף, אחרי יום במשתלה שניהלו ביחד, חולץ את נעליו הכבדות ומתיישב לצִדן בחוץ, מצטייד בקפה קר בקרטון מהמקרר. אם היו מבלות את שעותיהן המשותפות אצל עינת בסלון הקטן, היה נכנס איתן בחיוך מאולץ, תאב להיות לבדו עם עינת וינון, משוטט בחדרי ביתו כזר ואז נכנס למטבח ומתחיל לקצוץ סלט, מקווה שהאורחת תבין את הרמז כי ארוחת הערב קרבה.

זמן הארוחה היה גבולן המשותף. על אף שחלקו את זמנן עם הילדים, שתו אינספור כוסות קפה, בצעו תפוח עץ אחד לשתי אמהות ושני זאטוטים וישבו בנוחות זו בביתה של זו, ידעו כי ארוחת הערב היא האות להיפרד. מעולם לא הציעו זו לזו להישאר, או להיפגש כל השישה לארוחה משותפת. אף פעם לא תכננו טיול משותף בשבת, או פיקניק בצהרי שישי בפארק הקרוב, כפי שנהגו לפעמים עינת ואיתן לערוך מאז נולד ינון. הן בנו לעצמן בועה קטנה משלהן, ולאחרים היה מעט מקום בה.

עינת הייתה יכולה להיות מסופקת, אילו אכן היו נמשכים כך הימים. אך מדי פעם הייתה זוהר נעלמת, ומגיחה רק כעבור זמן מה. לאמיתו של דבר אין היא נעלמה באמת, אופיר המשיכה להתייצב בגן מדי יום ועינת הבחינה בזוהר שבאה לאסוף אותה. היא הקפידה לשאול את זוהר באותו רוגע מעושה: "הי, מה קורה?" וזוהר תמיד ענתה בחיוך רחב שהכול מעולה, ואז פנתה ללכת ומשכה את אופיר מאחוריה. "בואי", הייתה משדלת אותה. "אנחנו הולכים לפגוש היום את..." וכאן הייתה נוקבת בשמו של ילד אחר מהגן. אף פעם לא הזמינה את עינת וינון להצטרף אליהם. כשם שהיו שתיהן מקפידות להיפגש ברביעייה בלבד, כך לא פתחה זוהר את מפגשיה עם הורים וילדים אחרים למסיבה רועשת ועליזה. אז הייתה עינת מתרחקת בחיוך נעים על פניה, אך בפנים הרגישה חמיצות. לאחר זמן מה ידעה לומר שזו קנאה. את שעות אחר הצהריים הללו הייתה מבלה בגפה עם ינון, בדרך כלל בפארק השכונתי הקטן, מדברת אליו ושרה איתו אך דעתה מוסחת.

את חברותיה הקרובות באמת, אסופה שגידלה וטיפחה זה שנים, לא פגשה תכופות. מאז המעבר עם ינון לאחת הערים באזור השרון בעקבות עבודתו של איתן, והחלטתם שלא להישאר בקיבוץ בו נולדה וגדלה בדרום הארץ, הקשה הריחוק הגיאוגרפי על המפגשים עם חברי הילדוּת. בשנים שעברו מאז השתחררו מהצבא, עברו חלק מחברותיה גם הן לאחת מן הערים במרכז, אך בשנה האחרונה מאז החלו רובן להביא ילדים לעולם, הן ביכרו לחזור לקיבוץ ולהיעזר בהורים, או לפחות לגור בקרבת מקום. עינת שמרה אִתן על קשר טלפוני הדוק, וידעה שמדובר בקשרים שלא המרחק ולא הזמן יתיקו. אבל זוהר מילאה אצלה צורך דחוף וחיוני - האפשרות להעביר את שעות אחר הצהריים המתמשכות עם הורה נוסף, מישהו שמבין לליבה. כאשר הייתה בחברת זוהר, הרגישה בנוח להשתטות ליד ינון, להסביר לו דברים באריכות ובסבלנות. לא פעם הודתה בינה לבין עצמה - לא בלי רגש אשם - כי היא מרגישה כמו אם טובה יותר, כאשר היא מעבירה את זמנה עם ילד והורה נוסף, מחשבה ששמרה כמובן לעצמה. מחשבה שלא הייתה מעִזה לשתף בה את איתן.

בעלה אף פעם לא הבין את המשיכה שלה אל זוהר. "מה את מוצאת בה?", היה ספק תוהה, ספק מתלונן. "אימתנית", היה מכנה אותה. טען שהיא מהנשים הדורסניות האלה, שמכתיבות לבעל ובעצם לכולם איך להתנהג, יום אחד היא נחמדה אליך - ולמחרת נושכת. ועינת הייתה ממהרת לגונן עליה, להסביר שהיא בכלל לא כזו. שהרושם הראשוני מטעה, שהיא בעצם ממש חמה ותומכת, וכמה דברים חשובים היא למדה ממנה על ילדים ובכלל. איתן היה מושך בכתפיו ומסיט את הדיון לכיוון אחר. לא התחשק לו לדבר על זוהר, אחרי שראה אותה לפני שעה בלבד.

בשבוע הראשון של נובמבר נאלצה עינת לקחת חופשת מחלה של שבוע. היא דווקא הרגישה בסדר גמור, וגם לא ממש היה לה אכפת להפסיד שבוע ובו עוד מיון אינסופי של כתבי יד ברמות איכות שונות, אבל ינון היה חולה. החורף טרם התחיל, וחוץ מערב אחד של יורה מרגש שהשאיר את הרחובות רחוצים עם טעם של עוד, המשיכו הימים להיות סתוויים וחמימים; אבל ינון כבר הספיק להידבק מאחד הילדים בגן בווירוס טורדני, העלה חום, ונראה מסכן באופן כללי. בפעם הראשונה שחזרה עינת לגן אחרי שבוע, היא לא ראתה את זוהר. אמו של עמית, אותה זיהתה לאחר שנפגשו באחד הערבים בביתה של זוהר מפגש חטוף, היא זו שבאה לאסוף את נכדתה. לעינת לא היה נעים לשאול, וחוץ מהנהון ראש אחת כלפי השנייה הן לא החליפו מילה. למחרת שוב הגיעה החמות, ועינת, אחרי התלבטות ארוכה שאלה את הגננת כבדרך אגב אם עכשיו באופן קבוע סבתא של אופיר לוקחת אותה מהגן. "לא שמעת?", התפלאה הגננת. "זוהר יושבת שבעה. אמא שלה נפטרה במפתיע. דום לב. כל כך צעירה", צִקצקה הגננת.

עינת לא הקשיבה לשאר הקלישאות שנפלטו מסביב, כשעוד שני הורים הצטרפו לשיחה. היא מיהרה להוליך את ינון למכוניתה, מתעלמת ממלמוליו, שלרוב הייתה מגיבה אליהם בחיוכים ובתשובות בשפת ג'יבריש משלה. כל אחר הצהריים התלבטה מה לעשות. להתקשר? להגיע לשבעה? אבל בעיקר הציקה לה המחשבה שלא ידעה. איך פִספסתי את זה? שאלה את עצמה, כשבעצם לא יכלה שלא לכעוס קצת על זוהר, שלא סיפרה. הרי איך הייתה יכולה לדעת? אין להן חברות משותפות, אין מתווכת שתתקשר לספר "שמעת מה קרה? איזה אסון....".

בערב המתינה בדריכות שינון יירדם, שאיתן ינמנם מול הטלוויזיה, ואז משכה את הטלפון לחדר השינה כדי לדבר בפרטיות. היא הניחה שאחרי תשע בערב יִפְחַת מספר המבקרים שהגיעו לנחם את זוהר והיא תוכל לדבר איתה באופן נינוח יותר.

זוהר ענתה לנייד אחרי שני צלצולים. "הַי", ענתה וקולה נשמע בעיקר עייף. לא ניכר בו עצב עמוק או עקבות של בכי, אלא בעיקר יגיעה של מישהי שעשתה את יומה באירוח אנשים זרים, שבאו לשבת אצל אביה בסלון, נבוכים ומכבידים בשתיקתם שמופרת מדי פעם על ידי שאלה כזו או אחרת. עינת פתחה בהתנצלות על שלא ידעה, וזוהר מיד ביטלה זאת. "ועדיין...", השיבה עינת, לא יודעת איך להמשיך. לא כך דמיינה את השיחה. כשעשתה בראשה חזרות לפני כן, קיוותה שזוהר תיפתח אליה ברגשנות, ועינת תנחם אותה במילים רכות, מעודדות. אך זוהר נותרה מדודה בתגובותיה, גם אם לא בלתי נחמדה.
 

בסוף אותו שבוע, ערב יום חמישי, החליטה עינת לאחר לבטים רבים לנסוע לשבעה. איתן לא התנגד להישאר לבדו עם ינון, שכבר ישן באותה שעה, אבל הזעיף את פניו לעבר עינת. "את חייבת ללכת?", שאל בטרוניה. "אני לא חייבת", הסבירה עינת ועטתה על עצמה עליונית דקה, נגד הצינה שהחלה בערבים, "אני רוצה". "את הולכת רק כי לא נעים לך", התעקש. עינת התחילה להשיב וחדלה. ידעה שממילא לא יאמין למניעיה, שבאמת רצתה לנחם את זוהר בשעות הקשות. "אני אחזור מהר", הבטיחה לו, יודעת שזה מה שרצה לשמוע, ומיהרה לצאת לדרכה.

את הדלת פתחה אישה לא מוכרת, מהנהנת לעבר עינת ומובילה אותה אל הסלון. זוהר ישבה שם בין שני אחיה הגדולים ולצד אביה, ובני משפחה ספורים ומכרים יושבים על הספות המהוהות, מכרסמים כעכים ושותים קפה נמס שהוכן ממֵחם גדול שהוצב בחדר. השיחה הייתה שקטה והתנהלה בקבוצות קטנות. כשהבחינה זוהר בעינת מיהרה לקום אליה, הציגה אותה בפניה משפחתה, ואמרה בקול רם ובהדגשה שתראה לעינת את הבית הקטן. כשהיו בחדר ילדוּתה, הגיפה מאחוריה את הדלת והרשתה לדמעות לפרוץ.

"טוב שהצלת אותי משם", מלמלה. עינת חיבקה אותה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, ונוכחה לדעת שזו הפעם הראשונה בה הוחלפה בין שתיהן מחווה גופנית ממשית, למעט חפצים שהעבירו אחת לשנייה בעת שנפגשו. זוהר נרגעה כעבור דקות אחדות וחייכה בין הדמעות. "את לא רגילה לראות אותי ככה, אה?", קִנטרה את עינת. השתיים התיישבו על ספת נוער שתפסה כמעט קיר שלם מהחדר הקטן, המשמש כיום חדר משחקים לנכדים.

"ספרי לי", ביקשה עינת, וזוהר תיארה קשר הדוק וחם עם אִמה, יחסים שאף פעם לא התערערו, ואת הרגשת הריקנות שפשתה בה עכשיו. כל אותה עת ישבו צמודות, זוהר מושכת באפה מדי פעם ועינת מוצאת את המילים הנכונות פעם אחר פעם, מצליחה להרגיע אותה. "טוב שבאת..", חזרה זוהר על דבריה. ועל אף שלא הייתה זו העת המתאימה, עינת הרגישה חיוך מתגנב אל שפתיה.

כששמה לב שהיא ממשיכה לחייך, התנערה עינת והזדקפה במכונית. כמעט הגעתי, עודדה את עצמה, משחזרת שוב ושוב חלקים מהשיחה הדמיונית שניהלה עם זוהר בעודה נוהגת. כשהגיעה לרחוב על פי הכתובת שבידה וחנתה, יכולה הייתה לזכור ממנה משפטים שלמים בעל פה.

את הדלת פתחה אישה לא מוכרת, מהנהנת לעבר עינת ומובילה אותה אל הסלון. זוהר ישבה שם בין שני אחיה הגדולים ולצד אביה, והחדר המה ממבקרים היושבים על הספות המהוהות, מכרסמים כעכים ושותים קפה נמס שהוכן ממֵחם גדול שהוצב בחדר. בעוד כל השבוע זרם זרזיף איטי אך עיקש של מנחמים, היה ערבו של יום חמישי זמן נוח לאנשים להגיע ולהתיישב בבית לזמן ארוך, מחליפים זיכרונות ומעבירים אלבומי תמונות ישנים מיד ליד. פה ושם נשמע צִחקוק, כשמישהו סיפר אנקדוטה על המנוחה. מיד אחר כך עלתה באוויר אנחה כבדה, ושתיקה השתררה עד שהתחיל אחד אחר לדבר.

עינת ניגשה בהיסוס אל זוהר, ועמדה דקה ארוכה עד שזו הרימה עיניה מבן שיחה והבחינה בה. "הַי, תודה שבאת", בירכה בחיוך מופתע. עינת מלמלה כמה מילות ניחומים והשתתקה, נשארת לעמוד. זוהר תרה מסביב והצביעה על כיסא פנוי, במעגל נפרד מזה שישבה בו. "תמשכי אותו לכאן", הציעה לעינת, שמיהרה להעסיק את עצמה ולסדר לעצמה מקום ישיבה.

עד שישבה, תיקה מונח במגושם על ברכיה, כבר הפנתה זוהר את תשומת ליבה בחזרה אל הבחור איתו דיברה קודם, ועינת הבחינה בדמיון קל ביניהם. בני דודים, שיערה לעצמה. זוהר לא הציגה אותו בפניה. כבר דקות ספורות השתררה שתיקה. הנוכחים נשענו מעט לאחור על מסעד הכיסא, מותחים רגליים לפנים ומקפלים מפיות נייר משומשות למשולשים קטנים, מעובים, נמעכים בין אצבעותיהם. "מה חדש בגן?", התעניינה זוהר. עינת לא הייתה בטוחה שהתשובה באמת מעניינת אותה. שאלה של נימוס, חשבה לעצמה. ואולי מבוכה. "לא הרבה", ענתה באיטיות. "עוד שלושה ילדים נדבקו בשפעת, הבן של איריס עם חום גבוה". זוהר הנהנה בידענות, כאילו המידע לא חדש לה, אבל לא אישרה בקול אם ידעה זאת, מניחה לעינת להמשיך וללהג. "באמת שהכול אותו דבר, חוץ מזה שנהיה קריר בחוץ וכבר אי אפשר לצאת לגינה..." זוהר הביטה בה עוד קצת, ועינת לא הצליחה להימנע מתחושה של זרות קלה שחצצה ביניהן. אחר כך היטיבה את הכרית הדקה שמתחת לראשה ועצמה לרגע קצר את עיניה, מאפשרת לעינת לבחון אותה רגע ארוך ביסודיות.

מי האישה הזאת? תמהה לעצמה. איך קרה שבחורה שהכרתי רק לפני חודשיים וחצי הפכה להיות חלק כל כך גדול מהעולם היומיומי שלי? היא הביטה בפניה החיוורות, בעיגולים הכהים שהצטיירו תחת עיניה העצומות, בשיער המקלות הדק והאדמוני שעכשיו דווקא היה נדמה רך ונעים למגע. עינת התאפקה לא להושיט יד אליה ולאחוז בכתפה. ממילא הייתה רחוקה ממנה, ושני בני אדם, אחד בוגר ואחד צעיר ששוחחו בקולות נמוכים, הפרידו ביניהן. מסביב המה החדר מדיבורים שקטים. מדי פעם נשמע קול זרימת מים, כשמישהו הושיט כוס נייר חד פעמית מתחת למֵחם והכין לעצמו שתייה חמה. דלת של מקרר נסגרה באוושה קלה. טפיפות רגליים רחוקות, ודלת הסלון נפתחה שוב. עוד מבקרים.

זוג צעיר נכנס לחדר. עינת לא הייתה מבחינה בהם, אלמלא הזדקפה פתאום זוהר וחייכה חיוך עצוב-שמח. בכבדות היא קמה ממקומה, כשהבחור והבחורה ניגשו אליה. "יפה שלי, כל כך עצוב לי", השתפכה הצעירה, שעטפה עכשיו את זוהר בחיבוק חם. הגבר נשק לזוהר שהגישה לו את לחייה בטבעיות. דקות ארוכות היא נשארה עומדת, מקשיבה למילות העידוד שלהם. עינת ניסתה שלא לצותת, והרגישה מדקרת קנאה.

אחרי זמן מסוים שנראה כמו נצח, למרות שהשעון הראה שעברה רק כמחצית השעה, קמה עינת ללכת. "חכי", סימנה לה זוהר. היא קמה וליוותה אותה אל הדלת, שם נעמדה והודתה לה שוב שבאה. "אני באמת מעריכה את זה", אמרה וכנות אמיתית השתקפה מעיניה. "זה באמת בסדר, אם תצטרכי משהו תגידי לי", הספיקה עינת לומר בקול חנוק קצת ויצאה מהדירה. היא ידעה לפתע בבהירות מדהימה, שדווקא הדברים האחרונים שאמרה לה זוהר הם המהלומה הכואבת מכולן. אם הייתה מספיק קרובה אל זוהר, היה ביקורה מובן מאליו, ולא אקט שראוי לפתיעה ולהערכה.

בשבועות שלאחר מכן ראו זו את זו מדי פעם. תמיד בגן בסיום שעות הפעילות, כאשר עצרו להחליף כמה משפטי נימוס. פעם או פעמיים עוד ניסתה עינת לרמוז שיקבעו מפגש משותף, שיתנחלו כמו פעם זו בביתה של זו, בייחוד בימים הגשומים שהחלו באים ברצף, משאירים את האם ובנה לבלות שעות ארוכות בין קירות הדירה הקטנה. זוהר סירבה בחביבות, מגירה סיבות משכנעות בזו אחר זו. אחר כך חדלה עינת לנסות. היא הרגישה עדיין את החיבה והחום ביניהן, מעולם לא הייתה לה סיבה לחשוד שפגעה בזוהר. ועדיין נפערה ביניהן תהום עמוקה, כאילו היו החודשיים שבילו באינטנסיביות חלום רחוק וישן. מדי פעם הייתה רואה את זוהר מתרחקת כשהיא משוחחת עם אמא אחרת, אך ברוב הפעמים פשוט הייתה יוצאת לבדה עם אופיר, או עם עמית שהיה מגיע ביחד איתה לאסוף את בתם והשלושה היו נעלמים כמו תמונה מאושרת. תמונה שלעינת לא היה בה ולו חלק זעיר.

דוידה גינטר: אישה, בת זוג, אם לשניים. עוסקת בפרויקטים ובסדנאות בתחום הקיימות. כותבת מתוך אידיאולוגיה, מתוך עניין ומתוך הנפש.