קטעי ריקוד, מתוך הרומן "חזרה" של יואב בר-חיים

קטעי ריקוד, מתוך הרומן "חזרה" של יואב בר-חיים


הוזמן עם אשתו לערב מסוים בביתו של אמן שהכיר: הומוסקסואל מזדקן, שבשעתו היה אחד מתלמידיו של דְיֶיגוֹ רִיוֵורָה, וחזר זה לא מכבר לביתו באנגליה לאחר תקופת שהייה במכסיקו, שם השתלם בציורי-קיר עממיים. היה זה מפגש של מכרים שוחרי אמנות, החוגגים את ספר-ביכוריה של משוררת צעירה, שהופיע זה עתה. כחושה, חיוורת, ארוכת שיער, עטויה בשמלה שחורה ארוכה ומתבטאת בקול יפחני מאנפף. כאשר השניים הגיעו, הערב היה כבר בעיצומו. לאחר שהסתגלו לאפלולית העשנה המוארת ברַכּוּת בנרות, הבחינו בכעשרים או יותר אנשים, רובם לא מוכרים, משתרעים על מזרנים, שותים, מעשנים ומשוחחים ביניהם. חברה של אמנים, בוהמיינים ואנשי האוניברסיטה. התרווחו גם הם על המזרן, נשענו על הכריות ושוחחו קצת עם הרובצים לידם. החלפת רשמים על הנעשה והנשמע בעולם האמנות. תערוכות, פרסומים, תיאטרון, ביקורת. בחלל התפשט בושמה של קטורת מעורב בניחוחו המתקתק של ברווז בצימוקים וביין, שהתבשל אט-אט במטבח (בעל-הבית היה ידוע בבשלנותו). המשקה הפיץ את חומו בכל גופם. ברקע התנגנה לה מוסיקה רכה של ג'אז.

ברווז ביין. שיחות ביין.

ואז, לפתע, קמה המשוררת כלת הערב, השילה את נעליה והחלה טופפת במרכז החדר בתנועות רכות ומתפתלות כשעיניה עצומות. התנועעה עם המוסיקה, שקולה גבר והלך. בחן את המחוללת במבט מעט משועשע. אט-אט החלו האחרים מצטרפים ללוות את מחולה במחיאות כפיים. המשוררת נעה כאילו דחף קמאי הפציע והתפרץ עמוק מתוכה. מין כוח מסתורי. "גם אני מוכרחה. כן!" פלטה אשתו. גחמת רגע? לא האמין שהיא אכן תעשה כך. חלצה גם היא את נעליה. ניסה להניא אותה. "אל תשתטי," לחש לה בעברית. אך היא, למבוכתו, קמה בהחלטיות מהמזרן והחלה גם היא מרקדת. הביט בשתי הנשים כמעט כמהופנט. השתיים התנועעו בקצב עוויתי במרכז החדר, כאילו נשמעו בתואם להלמותו הכופה של תוף כביר הפועם נסתר מעבר לאופק.

פתאום פילחה את הקצב יללה נרגזת של חתול. סַאטִי, חתולו הסיאַמי היפהפה של בעל-הבית. חתול מפונק, מלכותי. משהו הפריע אותו מרבצו. החיה זינקה מעלה בגמישות ונחתה על קודקודו של בעליהּ שישב עם אורחיו. האמן קם, הזדקף כשהחתול עדיין אחוז בו, צחק בפראות והחל מכרכר גם הוא יחד עם שתי הנשים. ובכל העת, החתול נתלה על ראשו כמין נזר. "סא-טי! סא-טי!" החלו כולם לקרוא בקצב ולרקוע ברגליהם. הנרות הבהבו והאור ריצד גם הוא על הקירות. האמן העטוף במין גלימה שחורה, בזקנו הפרוע ושיערו הארוך, עם החתול הנצמד בציפורניים למחלפותיו ומעטר את ראשו כמין זר חי, הזכיר קריקטורה של סַאטיר מפזז. במאמץ לא להישמט, נעצה החיה עד זוב דם את טפריה החדים במצחו של בעליהּ המרקד. רטט מוזר כאילו עבר בין החתול הרכוב על ראש אדוניו ובין הנוכחים והדביק את כולם. הם החלו נעים לקצב הקריאות. "סא-טי! סא-טי!" הרטט זרם דרכם, כאילו איחד את כולם. פעימתו הייתה למרכז הווייתם.

ולפתע - להפתעתם - זינק סאטי המסוחרר שוב, נטש את עמדתו הרמה כדי לנחות הפעם על אשתו. היא כאילו ציפתה לכך. לפתה לחיקה את החיה כתינוק והמשיכה לחוג. "סא-טי! סא-טי!" האמן, בהבחינו בדבקות ריקודה עם החתול בזרועותיה, הגיב בפרץ של צחוק. נעמד, עשה בידיו תנועה תיאטראלית מוגזמת והכריז בקולו הצרוד, בחגיגיות מודגשת ולעגנית, במעין פַּרוֹדיָה של סגנון תנכי:

"Lo and behold! Thou hast been chosen to be Sati's consort! Verily, Sati hath invested thee herewith as Queen of the Night!"

האחרים, רובם כבר בדרגות של גילופין, הריעו בהתלהבות ומחאו כפיים. קראו "Queen of the Night! Queen of the Night!" בקולות צרודים. קמו והצטרפו למעגל המתערבל סביב האשה החגה והנצמדת כבעווית אל החתול בזרועותיה. אך הוא נשאר מאחור. היה היחיד. צפה כמרותק בהמון המשולהב, הגועש ומסתחרר סביב אשתו. תנועותיהם נעשו נמרצות ופראיות יותר. "סא-טי! סא-טי!" בקעו הקריאות וניחרו הגרונות. הקצב גבר והלך. קדחתנות של תופים ויִבבת סקסופונים ברקע. שלהבותיהם הרועדות של הנרות המבליחים זעו בפראות, כמעט כבו לגמרי, והטילו צללים גרוֹטֶסקיים על החבורה הצוהלת המכרכרת סחור סחור. האוויר רטט מקול התנשפותם המאומצת של המחוללים, שפניהם התעוותו במעין כאב. ולפתע, תוך כדי ריקוד, פגעה רגלו של מישהו בכוס שהייתה מונחת על הרצפה - אפשר שבעט בה אפילו שלא בשוגג - וזו התנגשה בקיר בעוצמה רבה והתנפצה. מישהו הריע בשכרות. המפץ הפתאומי, כיריית אקדח, הפתיע את החבורה המרקדת. לחלק משנייה, שררה פתאום דומייה: רגע של קיפאון בשיא התנופה. התפכחות. ואז החלה החבורה להתפרק. האֶקְסטָזה של הפולחן הפראי התפוגגה. המחוללים היגעים והמיוזעים התנתקו מן המעגל ונפלו בכבדות על המזרנים. אך האשה נותרה עדיין לבדה במרכז החדר, חובקת את החיה אל ליבה, מבטיה ההוזים בוהים במרחקים.

* * *

האולם נרגע אט אט. קולות השיחה והצחוק החלו להידמם. אז עלו על המשטח שלושה נגנים, שניים מהם עם כלי-פריטה משונים בעלי צווארים ארוכים ואחד עם שני תופים קטנים. ינגנו "רַאגָה", יצירה מסורתית של המוסיקה ההודית הקלאסית. השלושה העלו קטורת, התיישבו בשיכול רגליים על שטיח, והחלו בנגינה סִלסוּלית כתחרת פיליגרן. טַרסו רִקמה מנצנצת של רטט צלילים אווריריים, נביעה גואה ואחר שוככת של אשד ניצוצות ברצד בני-גוונים מעומעמים ועטופים במין הדהוד מרחף, רועד, מתפוגג ונמוג. המוסיקה ומצלוליה היו מוזרים. דמתה לזרימה מתפתלת, מתמשכת, אינסופית. ניסה להקשיב ולעקוב אחרי הנגינה ולהבין אותה, להבחין בסדר או שיטה בשטף העקלקל של הצלילים. אך מחשבותיו נדדו.

בתום הנגינה הצטרף למחיאות הכפיים, כמין פורקן. נערים נושאי מגשים עברו בין הקהל, והכל נטלו מהם תופינים ודברי-מתיקה. ילדים התרוצצו סביב, קשקשו ופיזזו בחיוּת. אינדר המארח עודד את אורחיו לנסות מהכיבוד. טעמו מין מגדנות לא מוכרות: כדורים לבנים קטנים בטעם דבשי. עשויים מגבינה, הבהיר אינדר. היסס לנגוס, אבל היא אכלה את המטעמים בהנאה. לאחר הפסקה שבה החליפו כולם רשמים בשפה לא מובנת והיטיבו את לבם בתקרובת, עלו לבימה שלוש נשים לבושות בהידור מיוחד. הקהל השתתק. זמזומן של השיחות דעך. אלה ירקדו מחול שרוקדים בעיקר במקדשים, הסביר אינדר בלחש. מחול-המקדש הינו פולחן קדוש ועתיק מאוד. כמין תפילה. לכל תנועה במחול זה יש משמעות סמלית, המועברת כמסורת קדמונית מימים-ימימה ונלמדת במשך שנים בבתי-מדרש במקדשים.

 באולם השתררה דומייה מתוחה. ואז, כשחר מחשיכה, הפציעו הצלילים חרש. תחילה נעו השלוש בקצב איטי, מיושב ושליו. מתאבכות ברפרוף טמיר כתימרות בושם. פרפור ידיים בתנועות רכות, בהעוויות מסוגננות. אט-אט התעצמה יקיצת הנגינה, שהגבירה קולה, כמין התעוררות. התנועות המעודנות נעשו ערניות יותר עם משזרת הצלילים השופעים כמבוע גואה. הקהל כולו צפה במתח והאזין בדממה. שתיים מהמחוללות פנו זו אל זו, מנהלות בתנועותיהן כאילו דו-שיח. מבע של אצבעות, ניד כפות-ידיים. הבהוב רמזים נסתרים. הנגנים החלו מעצימים את דבקות נגינתם. חשרת הצלילים הסוחפת תפחה. ארג הרטט התפור בתכי התיפוף התעבה והלך, ככופה עליהן לנוע. השלוש סבו סחור סחור, טופפו וחגו בדחף מתגבר, צעיפיהן מרחפים ומתבדרים מסביבן, צמידיהן מרצדים כגיצים מצלצלים. עם גבור התלהבות הנגינה כאשד שופע, זעו השלוש ככפויות עווית, כרכרו וחוללו בכל גמישות גופן: גוון התפתל, זרועותיהן נעו והתנופפו ואצבעותיהן רטטו. כל מאודן - העיניים, הידיים, הראש, השיער, הפנים - היו לעצם להט הריקוד, כאילו קיים רק ערבול המחול - קצב דופק החיים, פעימתו הנצחית והמצווה של היקום. מרקם הווייתן התמזג עם געש התנועה הגורפת ביקד הקצב הגואה, והייתה לעוצמה קמאית של זרם ושצף. היו הן לא המחוללות, כי אם שלהבת המחול עצמו ושטף מערבולתו. הסחרור סער עד לשיאו הלוהב. ואז, אט-אט, החלה הנגינה לדעוך. מזג הריקוד הואט, נעשה יותר מתון וענוג, עד שרגעו הצלילים, גוועו בסוף, נמוגו חרישית ונאלמו ברוגע שמימי של שלווה אינסופית.

* * *

הקדים למופע הפלַמֶנקוֹ של אלה ב-Nirvana Club בשכונת סוֹהוֹ. דיסקוטק עם במה, בַּר של משקאות, רחבת ריקודים ריקה וכיסאות עם שולחנות פזורים סביב. אלה ומרג'ורי היו כבר שם. ניגש לאחל הצלחה לאלה, שנראתה נרגשת. הערב החל בכמה ריקודי דיסקו, כשהזוגות בקהל זעים ומקפצים ברחבת הריקודים, מפזזים בסחרחורת האורות המרצדים במהומת צבעיהם, מוחים כפיהם לפי הקצב ומצווחים בלהט בקול ניחר "she loves you, yeah! yeah! yeah!" להלמות התופים ושאונה הכופה של הגיטרה החשמלית, בעוד מרג'ורי בביקיני מתפתלת לה על הבימה כנערת "גוֹ-גוֹ", מעכסת ומתעוותת. לאחר כמה מספרים, עלה ברנש בשיער דהוּן ארוך, מכנסיים רחבים וחולצה מנומרת, סוויני כנראה, ובמבט מדושן הכריז שהערב, לראשונה אי-פעם במועדון, ייערך מופע עולמי סֶנְסַצְיוֹנִי, נדיר ויחיד-במינו של רקדנית הפלמנקו המהוללת מספרד, הכוכבת הבינלאומית המפורסמת .Ella Garden הנה, קבלו אותה בתשואות! למה השקרים? הרהר. מדוע לא זהותה האמיתית?

לבמה עלתה אלה בשמלה ארוכה בצבע השָני עם קפלים. בליווּיו של דיק בגיטרה חשמלית - נגינה גועשת, יצרית, פרועה - החלה במחול משולהב, מקרקשת בקַסְטָנְיֶיטוֹת ורוקעת בלהט בקצב נזעם, כרומסת את הבימה בחֵמה דחוסה. דיק נהם "olé! olé!" תוך כדי פריטה מרטיטת-מעיים בגיטרה החשמלית. היא נופפה בזרועותיה בסער, מבעה חצוף וסורר, כקוראת תיגר על הכל. חגה ומשכה בשמלתה בהתרסה, בחשפה תחתונית מתוחרת. תפסה בצעיף אדום מצויץ הצנוף סביב גווה, פיתלה ובידרה אותו, נפנפה והבהבה בו כשלהבת רוטטת בהתפרצות של צועניוּת גאה, יוקדת, מרדנית. פקיעה לוהטת של מרי שוצף סבוך ברוך ענוג. ואולם הבחין שלא מעטים בקהל ישבו אדישים. נראה שלא לכך ציפו כאשר שילמו דמי-כניסה. כמה מהם הסתקרנו וצפו במחול, אבל רבים למדי המשיכו לפטפט ביניהם ולהתעלם מהנעשה על הבימה, כאילו היה המופע כולו רק כעין מוסיקת-רקע. המתינו בקוצר-רוח לרגע שמה שראו כהופעת-ביניים יסתיים, ואז יוכלו סוף-כל-סוף לחזור לרחבה, ושוב לקפץ ולתזז בתעתועי האורות המבליחים, לספוק כפיים ולצווח בצרידות "she loves you, yeah yeah yeah".






עטיפת הרומן "חזרה" בהוצאת "עמדה"



לקטעים נוספים מן הספר


לפרטים על הספר