לרוות דודים עם ההוויה, צדוק עלון על המשוררת חיה אסתר

לרוות דודים עם ההוויה, דברים שנאמרו בהשקה לספרה של חיה אסתר "תפוחי תֹּהו"

מאת צדוק עלון

כשהבאתי את הספר "תפוחי תֹּהו" לביתי אמרתי לאשתי "תפוחים בטעם גן עדן הגיעו למעוננו".

חיה אסתר כותבת מתוך גן עדן - יצירתה ספונטנית, בראשיתית, יצרית, שורשית, קרובה לטבע ולאינסטינקטים של עצמה. זו יצירה המבטאת שמחת חיים עד כדי שיכרון חושים; זו יצירה המביעה שמחה על עצם מימוש ההוויה; זו יצירה שמטבעה היא שיר הלל להוויה; זו שירה הנובעת כמים חיים מתוך גן העדן הנטוע בנשמה.

מעבר לספונטניות, החיים בגן עדן מאופיינים גם בדבר נוסף: התגברות על כוחה המשתק של התודעה. התודעה כופה שליטה עצמית; היא מרסנת את ההתפרצות הספונטנית; היא המבקר אשר דורש מאיתנו להישמע למסגרת. היא גם מעמידה את האדם על מוגבלותו ועל דבר מותו. התודעה לעִתים היא רעה חולה שיכולה למנוע מאיתנו מימוש שהיה יכול לבוא לידי ביטוי ללא הצו ההכרתי. במובן הזה לתודעה השפעה משתקת והרסנית.

אבל חיה אסתר, כאמור, איננה נתונה במצב בו התודעה גורמת לשיתוק. מתוך גן העדן היא אומרת, "לעזאזל עם המגבלות שמטילה עליי התודעה; כל כך שמחה אני עתה ורווה דודים עם ההוויה עד כי אין להניח למשהו לפגום בשמחתי; כל כך אוהבת אני עכשיו עד כי האזיקים ששמה עליי התודעה יכולים ללכת לעזאזל".

בגישה זו גוברת חיה אסתר על כוחה המרסן של התודעה, ולכן לא פלא שבקריאת שיריה פוקדת אותנו תחושה של התמזגות - התמזגות היחיד עם ההוויה עד כדי ביטול כמעט מוחלט של הדיכוטומיה בין היחיד למכלול; וגם אין זה פלא שבקריאת שיריה הנפש גואה על גדותיה והרגשות אין להם לאן לצאת - ואז הדמעות בוקעות ממקור פנימי כדי להרגיע.

חיה אסתר קוראת לספרה "תפוחי תֹּהו", אבל לטעמי היא יכלה לקרוא לו "תפוח תֹּהו". אצלה - הכול הוויה אחת הוא. ובאמת כל שיר שלה מצד אחד מבטא את ההוויה כולה, ואילו מן הצד האחר הוא מבטא אספקט מסוים של ההוויה, בבחינת היו כולם קרניים שונות של אותה שמש - כל קרן מבטאת את השמש כולה אך גם ייחודית היא ושונה מרעותיה.

גם כאן, כמו בגן עדן, ומאחר שההוויה אחת היא - אתה חש בקריאת שיריה כי אין מוקדם ואין מאוחר; הכול אחד הוא ולו פנים רבות.

גם הגוף והנפש ביצירתה חד הם. בקריאת השירים מתערבבים אצלך מונחי הגוף והנפש - עד כי גם כאן נעלמת הדיכוטומיה ביניהם. הגוף הוא ביטוי לנפש, והנפש מבטאת את הגוף. ומכאן שוב תחושת ההתמזגות עד כי דומה שהחושני איננו אלא הרוחני שהתממש.

לפעמים, לנוכח שיריה, אני מרגיש כי עליי לזעזע את הגוף או את הנפש או את הגוף-נפש. או אז, וכדי להנציח את הרגשות הגואים מבפנים, אני רץ לקפה ולסיגריה.

יצירתה של חיה אסתר מפכה כמים צוננים המרווים את הנפש, והיא כנובעת מגן העדן. טעמם של שיריה ממחיש לנו טעמה של מציאות - והכול נקרא בשקיקה, בתשוקה וכדרכו של היצר ההולך ומתעצם המוביל אותנו אל הנשגב שבחיים. הארוס שבשיריה איננו רק זה שמפעים אותנו בחשק מיני, אלא אף זה המבטא כמיהה למימוש היופי ולשלמות הקיומית. זהו הארוס שהמונח העברי "לרוות דודים" מתאים לו ביותר, ואכן חיה אסתר - לפי הבנתי - "רווה דודים" עם ההוויה.

שני השירים המובאים להלן, "הַשִּׂמְחָה הַזּוֹ לֹא מַפְסִיקָה" ו"חַיַּת שִׂמְחָה", מופיעים בסמיכות בספר "תפוחי תֹּהו". סמיכות זו כשלעצמה היא גם טבעית וגם מרתקת, שהרי היא הדוגמה לכך ששמחת  ה י ש  ביצירתה המגוונת של חיה אסתר היא טבעית ומתפרצת, והיא מאירה באור הנכון את אימת ה א י ן - זו שמחת  ה י ש  הגוברת על אימת  ה א י ן  עשרות מונים.

חיה אסתר

*

בְּעוֹדִי מִתְעַלֶּסֶת עִם הַלֹּא-נוֹדָע נִפְעֲרָה בִּי דֶּרֶךְ הַשִּׂמְחָה

רָקִיעַ נָטוּעַ בְּעֵץ חַיִּים יָם רוֹתֵחַ מְצוּלוֹת עָצְמָה

לִפְתֹּחַ לֵב שָׁמַיִם אֶת הַיּוֹקֵד הַגָּבוֹהַּ לִפְתֹּחַ קֶסֶם לְהִקָּסֵם

אֵין רֵאשִׁית אֵין אַחֲרִית

*

הַשִּׂמְחָה הַזּוֹ לא מַפְסִיקָה

מוֹלִידָה עוֹד וְעוֹד שִׂמְחָה

וְזֶה הֵרָיוֹן מֻפְלָא שֶׁל הַנְּשָׁמָה

כִּי מָתַי תִּשְׂבַּע הַנְּשָׁמָה? לְעוֹלָם לֹא תִּשְׂבַּע

יֵשׁ נָהָר נוֹרָא נְהַר תְּהוֹם נוֹדָע וְלֹא נוֹדָע

מְבַעְבֵּעַ נְשָׁמוֹת תּוֹלָדוֹת גִּלְגּוּלִים

וְיֵשׁ נָהָר עֲנָק נְהַר שִׂמְחָה מַנְסִיקָה שָׁמַיְמָה בְּעִנּוּגָהּ

לִפְעָמִים הַנְּהָרוֹת מִתְחַבְּרִים לִפְעָמִים נִפְרָדִים

כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר כֹּחַ הַשִּׂמְחָה מִתְעַצֵּם תְּהוֹם

גּוֹעֵשׁ מְשַׁחְרֵר עָצְמוֹתָיו הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים

כְּשֶׁעוֹלֶה תְּהוֹם הַשִּׂמְחָה גּוֹעֶשֶׁת

מְצוּלָה רוֹתַחַת נוֹסֶקֶת רְקִיעִים

חַיַּת שִׂמְחָה

סוֹד אוֹנִי פִּרְאוּתִי שִׁכְרוֹנִי נִגּוּנִי שְׁקִיקוּתִי

מְשֻׁגַּעַת אֵשׁ נְבִיאָה פְּרוּעָה יַעַר חַיִּים מְעוֹפֵף

מַשַּׁק עֶרְגָּה ג'וּנְגֶל עֲצֵי חַיִּים

וְהַשִּׂמְחָה הִיא חַיָּה

פּוֹרַחַת רוֹקֶדֶת שׂוֹרֶפֶת קוֹדַחַת

יוֹלֶדֶת דְּרָכִים חֲדָשׁוֹת חָלָב שְׂמָחוֹת

נָעָה בִּמְסִלּוֹת שָׁמַיִם שׁוֹלֶפֶת הַפְתָּעוֹת מֵהַחֶבְיוֹן

אֵשׁ נוֹשֵׂאת עַצְמָהּ לְמַעְלָה

הוֹמָה אֶל עִנּוּגַי עוֹרֶגֶת אֶל חוּשַׁי הוֹגָה אֶת תְּנוּעוֹתַי

מַנְהִירָה רְקִיעַי מַבְלִיחָה בְּאוֹרוֹתַי

מִתְעַלֶּסֶת עִם חוּשַׁי

רוֹחֶצֶת אֶת הַחַיִּים

מְחַיָּה אֶת הַחַיִּים

חַיַּת שִׂמְחָה

גּוֹאָה מִתְעַנֶּגֶת נִגְרֶפֶת שׂוֹרֶפֶת מַנְהִירָה

שׁוֹפַעַת מַרְטִיטָה מִסְתַּלְסֶלֶת מִתַּמֶּרֶת מְחַשְׁמֶלֶת מַנְצִיצָה

לוֹגֶמֶת שָׁמַיִם מַלְהִיטָה עֲנָנִים צוֹרֶבֶת שְׁחָקִים

נוֹשֶׁמֶת חַלּוֹנֵי רָקִיעַ בּוֹלַעַת מַלְאָכִים

מְפַעְפַּעַת בְּמַעֲבֵה בִּטְנִי פִּיהָ נוֹשֵׁק רַחְמִי מִתְעַבֶּרֶת בִּי

...

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת פְּנִימַי אֶת מְאוּרוֹתַי אֶת מְעָרוֹתַי אֶת נְסִיקוֹתַי אֶת חֲלוֹמוֹתַי אֶת נִצּוֹצַי אֶת הַטִּלְטוּלִים אֶת הָרְעִידוֹת אֶת יִלְלוֹת הַתַּעֲנוּג שֶׁלִּי אֶת הַקּוֹלוֹת הָעֲמֻקִּים אֶת הַשָּׁמַיִם הַנִּפְתָּחִים אֶת הַצְּבָעִים הַמְּשׁוֹרְרִים אֶת הַמַּיִם הַתּוֹסְסִים אֶת הַמַּיִם הַצּוֹחֲקִים אֶת הַזִּכָּרוֹן הֶעָמֹק אֶת שִׁכְרוֹן הָרוּחַ אֶת רְתִיחַת הַדָּם

אֶת הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה חֶבְיוֹנֵי סְתָרִים חַשְׁמַלֵּי הַלְּמַעְלָה

כֹּחוֹת מַפְצִיעִים שִׂמְחָה אֶנֶרְגְיָה אַדִּירָה

גַּלֵּי סְפִּירָלָה בָּאֲוִיר שְׂרָפִים מְעַרְסְלִים אוֹתִי

יָם מִתְנוֹעֵעַ בְּתוֹכִי לְמַטָּה לְמַעְלָה בְּמַעְגָּלִים

רוּחַ מְטַיֶּלֶת בְּאֵיבָרַי מְנַעְנַעַת עָלַי מְטַלְטֶלֶת עֲנָפַי מַרְטִיטָה פֹּארוֹתַי

מַלְבִּישָׁה קְרוּמֵי עֵדֶן קְדוּמִים אֶת הַמֹּחַ הַסַפִּירִי

לִתְסֹס לְעַלֵּס לְהַפְרוֹת שִׁכְרוֹנוֹת הִתְמַכְּרוּיוֹת אֲהָבוֹת

לְהִתְעַרְטֵל בִּשְׂדוֹת הָרוּחַ

לְמַמֵּשׁ שִׂמְחָה

לְמַשֵּׁשׁ שִׂמְחָה

לְנַוֵּט עַצְמִי אֶל הָעֹנֶג הָעוֹלֶה

עֲצֵי שִׂמְחָה מִתְעוֹפְפִים צִפֳּרֵי שִׂמְחָה מִתְעוֹפְפוֹת אֲדָמָה מִתְעוֹפֶפֶת

פִּתּוּלֵי צָהֹב הִתְנַגְּשֻׁיּות, מֹחַ הָאַהֲבָה פָּשַׁט שִׂמְלוֹתָיו הִתְפַשֵּׁט מִמַּלְבּוּשָׁיו

שִׂמְחָה מִתְעוֹפֶפֶת פּוֹרֶשֶׂת חַיִּים שֶׁאֵינָם תְּלוּיִים בְּאַף אֶחָד

גִּנַּת שִׂמְחָה חֻרְשַׁת שִׂמְחָה יַעַר שִׂמְחָה נְהַר שִׂמְחָה סוּסֵי שִׂמְחָה דּוֹהֲרִים

פְּרִי חַיִּים שֶׁאוֹכְלִים מִמֶּנּוּ חַיִּים כָּל גַּרְגִּיר מֻרְכָּב מִיִּלְלוֹת עֹנֶג

אֵיבָרַי מְנַוְּטִים עַצְמָם לִשְׁבִילֵי רָקִיעַ וּמִשָּׁם אֶל גּוּפִי נְמַל הַיַּעַד

מתוך "תַּפּוּחֵי תֹּהוּ", שער "דֶּרֶךְ הַשִּׂמְחָה" הוצאת "כרמל"


שיר של חיה אסתר מולחן ומושר על ידי המשורר דוד ברבי