החשבון של ברוך קורצווייל עם ס. יזהר, מאמר ביקוד, מאת רן יגיל

ברוך קורצווייל (1972-1907), גדול המבקרים של הספרות העברית עד כּה, לא סבל את דור הפלמ"ח. כיהודי מאמין שפנה אל העולם החילוני האירופי במאמריו ובמחקריו ונטה אוהלו מחוץ לתורה אחרי שהוסמך בצעירותו לרבּנות, הוא התקשה מאוד להתרגש מן הארוֹגנטיות הצבּרית הפּנְקנית, החילונית והמיואשת של דור פעלתני וגיבור, מלח הארץ ואדוני הארץ, שכביכול ייצג את האנחנו הקולקטיבי, אבל בפועל היה אקזיסטנציאליסטי ונרקיסי. המייצג, המוכשר והקיצוני בדור זה, אליו הִפנה קורצווייל את חִציו בַּדיונים הפּואטיים שלו, היה הסופר ס. יזהר (2006-1916).

מתוך שני מאמריו של קורצווייל "האכזבה הגדולה" ו"כחזות אימת המוות", העוסקים ביצירתו הענפה של ס. יזהר, "ימי צקלג", אפשר לחלץ בראש ובראשונה את הכלל הבא:

כל עוד שומר ס. יזהר על מסגרת קצרה ותמציתית יחסית של סיפור, וכל עוד יש לו מה לספר, תוכן, עלילה ולא אנטי-סיפור, מושג שס. יזהר חתום עליו בגאון במחקר הספרות המאוחר שלו, או אז הוא שומר על כישרונו הרב ואיכויותיו; אך כשהוא מנסה נואשות לברוא את האֶפּוֹס של התקופה כמו ב"ימי צקלג", הוא יוצר מיתוּחַ של הסיפור הקצר היזהרי ("חִרְבֶּת חִזְעָה", "השָׁבוּי") ובעצם מחליש על ידי חזרות אינסופיות ומייגעות את יכולותיו הפואטיות. מבחינת קורצווייל, ככה אין כותבים רומן אלא בּרבּרת ופטפטת חוזרת. ממש כך, במילים אלה, הנה:

"בסך הכול ניתן לומר, שהחומר הסיפורי של העלילה הפנימית מספיק אך ורק לסיפור קצר. הרחבתו על ידי הכפּלה עם ואריאציות היא הרחבה מדומה ובמקום להוסיף היא גורעת. וכך קורה שהמונולוג הפנימי הולך ומתנוון לדבּרת ואיננו שומעים את קולות הגיבורים אלא את הרטוריקה של ס. יזהר. ואיננו מגלים מציאויות אֶפּיות אלא אנו סובלים ומשתעממים מ'חוכמות' ומפילוסופיית-בוסר וממעשי-אונָן מילוליים." (בין חזון לבין האבסורדי, עמ' 434).


להמשך המאמר באתר "יקוד" - כתב עת לספרות