על מפעל עזרה לסופרים נזקקים, על "לא תחסום שור בדישו" בהקשר לפקידי "דביר", על כתיבה עברית משמאל לימין, ועל שיתוף פעולה לצד מתח בין עגנון לביאליק - במאמרו של שמואל אבנרי, החושף איגרת נדירה בצורתה שכתב עגנון למשורר הלאומי
שמואל אבנרי
מה צופן המכתב המהופך של עגנון לביאליק מחול-המועד סוכות?
בשלהי שנת 1927 פנו עגנון וביאליק אל שלמה זלמן שוקן וביקשו ממנו לממן הוצאה של מאסף ספרותי "שישתתפו בו הנצרכים החשובים מן הסופרים".[1] שכר הסופרים שאמור היה להינתן למשתתפי המאסף נועד להקל על מצוקתם הכלכלית הקשה. שוקן נענה לבקשה ביד נדיבה, ומקץ כתשעה חודשים אכן ראה אור הקובץ כנסת (דביר, תל אביב תרפ"ח) בעריכת פישל לחובר.
בקובץ רחב היריעה (432 עמודים) נטלו חלק עשרות משוררים, סופרים, חוקרים ומבקרים ארץ-ישראליים מזרמים וממחנות שונים, בתוכם: אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, יצחק למדן, יעקב רבינוביץ, ש' בן-ציון, ר' בנימין, הוגו ברגמן ועוד ועוד. ביאליק עצמו תרם לקובץ את שיריו "מוזר היה אורח חיי"[2] ו"לנתיבך הנעלם". עם אלה שביקשו לפרסם מפרי עטם בכנסת ולא נענו נמנה גם אהרן ניר, ממזכיריו של ביאליק. ניסיונו להיעזר בביאליק לא צלח, וזה השיבו בלשון רכה: "הקובץ נערך על ידי לחובר והוא הדן היחידי. אל נא תיוואש. רווח והצלה יעמוד למאמרך ממקום אחר".[3]
כאשר הושלמה הדפסת הספר תבעו פקידי "דביר" שעסקו במלאכת ההוצאה לאור חמישה עותקים לעצמם, ובעקבות זאת פנה ביאליק אל עגנון בבקשה להיעתר להם מכוח מצוות "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, 4).[4] וזה לשון מכתב המענה של עגנון לבקשת ביאליק מיום 3 באוקטובר 1928, המובא בזה מתוך ארכיון בית ביאליק:[5]
אדוננו ביאליק!
לפקידי ליתן צריכים ודאי תרבני ךתונע
.יקבל שטרח מי .ה"כנסת" את ה"דביר"
כדי, בירושלים אותך לראות חשבתי
רבו פני להקביל אדם חייב לקיים
מוכן אני ?לנהלל נסע מתי .ברגל
אשר כל אל .שלך בן-לויה להיות ועומד
.אלך - תלך
לשמחה מועדים
עגנון י"ש
רעיתך ובשלום בשלומך תחי' אשתי
תחי'
דחוהמ"ס ד'
פִענוח המכתב הסתום ייעשה על ידי קריאה משמאל לימין, וכך נקבל את רצף המשפטים הבא:
אדוננו ביאליק!
ענותך תרבני[.] ודאי צריכים ליתן לפקידי
ה"דביר" את ה"כנסת". מי שטרח יקבל.
חשבתי לראות אותך בירושלים, כדי
לקיים חייב אדם להקביל פני רבו
ברגל. מתי נסע לנהלל? אני מוכן
ועומד להיות בן-לויה שלך. אל כל אשר
תלך - אלך.
מועדים לשמחה
ש"י עגנון
אשתי תחי' [דורשת] בשלומך ובשלום רעיתך
תחי'
ד' דחוהמ"ס [דחול-המועד סוכות]
המכתב פותח בצמד המילים "עַנְוַתְךָ תַּרְבֵּנִי" (שבמקור מהופכת מילתו הראשונה באותיותיה), במובן "הִרביתָ במידת הענווה שלך כלפַי", שהוא ביטוי נימוסי מליצי שבו מגמֵד העונה את קומתו לעומת רום מעלת הפונה אליו.[6] לאחר מכן בא משפט ההיענות של עגנון לבקשתו האמורה של ביאליק: "ודאי צריכים ליתן לפקידי ה'דביר' את ה'כנסת'. מי שטרח יקבל". בהמשך המכתב מביע עגנון צער על שביאליק לא ביקר בחג הסוכות בירושלים (וכך נבצר ממנו להקביל את פניו, כפי שנוהגים תלמידים לעשות לרבותיהם בחג), ומביע משאלה לנסוע איתו לביקור בנהלל.[7]
מכתבו המהופך של עגנון לביאליק (מתוך ארכיון בית-ביאליק)
מדוע כתוב המכתב משמאל לימין? במשך שנים נטו לראות בכתיבה המהופכת הזו "מעשה קונדס" ותו לא, אך תאריך כתיבת המכתב (יום רביעי של חול-המועד סוכות) מסגיר את סיבת הכתיבה המשונה. מבחינה הלכתית מותר אמנם לבצע בחול המועד חלק מהמלאכות האסורות בחג עצמו; אך יש שהקפידו שלא לעשות מלאכה אלא ב"דבר האבד" - שאם לא יעשוהו יבואו לידי הפסד. כך גם נמצאו שהחמירו שלא לכתוב אפילו איגרות ברכה איש לרעהו, ולעומתם אחרים שהתירו זאת ב"שינוי", דהיינו תוך כתיבת שורה ראשונה עקומה, או תוך כתיבת האיגרת כולה באלכסון וכיוצא בזה.[8] עגנון בחר כנראה לבצע את ה"שינוי" על ידי כתיבה משמאל לימין, ומכאן צורת המכתב שלפנינו.
התחושה האמביוולנטית שליוותה את עגנון בעבודתו בחול המועד עולה גם ממכתב ששיגר באותם ימים לשוקן: "אשתי תחי' נסעה [...] ואני הוספתי מקודש על החול והנני עובד בפעם הראשונה בחיי אפילו בחול המועד".[9]
ניתן היה לצפות שביאליק יעיר על צורת המכתב המהופך, אך בתשובתו הלקונית למכתב זה (9.10.1928) לא התייחס ביאליק כלל לצורתו המשונה. ייתכן שברוח הפסוק "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם" (קהלת, ז, 16) הסתייג ביאליק מהסממנים החיצוניים שבהתחרדותו של עגנון, אשר אותו הכיר לפָנים כמסתפק בשמירה על המסורת. על עגנון בטרם התחרדותו מעיד גם גרשם שלום: "פעם אחת, בארץ, כשבא אלי בטענה מדוע אני מהלך בגילוי ראש, אמרתי לו: אבל עגנון, הרי אתה הלכת אתי ברחובות מינכן כמעט יום-יום ותמיד הלכת בגילוי ראש".[10]
מן הצד השני - ביקר עגנון את עמדתו האֱמוּנִית החצויה של ביאליק: "הם אומרים שאני 'מסגנן'. מסגנן הוא אדם שמכניס עולמות ממקום אחר לסגנון מוכן, כגון משורר הכותב 'שמים בקשו רחמים עלי' ["על השחיטה"] ואיננו מאמין בשמים".[11] 
עגנון וביאליק (פרט מתוך תמונה. עיבוד התצלום - סטודיו טאצ')
[1] את הפנייה אל שוקן, מיום 6.12.1927, ניסחו שני הסופרים בשני מכתבים אישיים נפרדים: ש"י עגנון - ש"ז שוקן: חילופי איגרות, שוקן, ירושלים ותל אביב 1991, עמ' 219.
[2] לימים הרחיב ביאליק את השיר לפואמה ופרסמהּ בשבועון מאזניים (נובמבר 1932) תחת הכותרת "אבי".
[3] ח"נ ביאליק, איגרות ח"נ ביאליק, ד, בעריכת פישל לחובר, דביר, תל אביב תרצ"ח, עמ' צו.
[4] ש"י עגנון, מסוד חכמים, שוקן, ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 67. במקור מכוונת מצוות "לא תחסום" לאפשר לבהמה לאכול מהשדה שעל גידוליו היא עובדת; אך בדומה לכך הוחלה הלכה זאת גם על פועלים בשעת עבודתם.
[5] המכתב הודפס לראשונה בידי חיים באר בספרו, גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות-יחסים, עם עובד, תל אביב 1992, עמ' 411.
[6] מקור הביטוי - תהילים י"ח, 36.
[7] באותה עת הזמינה חנה מייזל-שוחט מנהלל את ביאליק ואת עגנון לבקר בבית הספר החקלאי לצעירות שבהנהלתה. ראו: איגרות ביאליק, ד, עמ' עה, עז.
[8] ראו: "דיני חול המועד", קיצור שולחן ערוך, סימן קד, סעיף טו.
[9] ש"י עגנון - ש"ז שוקן: חילופי איגרות, מכתב מ-1.10.1928, עמ' 226.
[10] "דן מירון מראיין את גרשם שלום על ש"י עגנון", בתוך: אברהם שפירא (עורך), רציפות ומרד - גרשם שלום באומר ובשיח, עם עובד, תל אביב 1987, עמ' 74. על תנודות בהנהגותיו הדתיות של עגנון ראו גם: דן לאור, חיי עגנון, שוקן, ירושלים ותל אביב 1998, עמ' 193. ביתר הרחבה דן בכך ברוך קורצווייל במסתו: "היסוד הדתי בכתבי עגנון", מסות על סיפורי ש"י עגנון, שוקן, ירושלים ותל אביב 1966, עמ' 352.
[11] ש' שלום, "עגנון על 'ימים נוראים'", דבר, 27.2.1970. על תפיסתו של ביאליק את השמים כ"שמי הטבע, אבל לא שמי הבריאה האלוהית" - ראו: ברוך קורצווייל, "למשמעות המושגים 'גאולה' ו'צדק' בשירי ביאליק", ביאליק וטשרניחובסקי - מחקרים בשירתם, שוקן, ירושלים ותל אביב 1971, עמ' 91.
אקו"ם