אילה בן לולו, שישה שירים מתוך ספר חדש

אילה בן לולו, שישה שירים מתוך ספר חדש "ילדות מקוצרת"



אַקְוַרְיוּם

כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁנּוֹלַד מִן הַיָּם,
מִתְגַּעְגֵּעַ לַשֶּׁקֶט שֶׁל הַמַּיִם,
חֶצְיוֹ יָם וְחֶצְיוֹ יַבָּשָׁה,
כָּכָה יוֹם אֶחָד רָאִינוּ אוֹתְךָ,
יֶלֶד בֶּן שְׁנָתַיִם וָחֵצִי
בְּתוֹךְ אַקְוַרְיוּם גָּדוֹל שֶׁל דָּגִים,
נוֹשֵׁם שָׁם בְּשֶׁקֶט.
וְלֹא הֵבַנּוּ אֵיךְ אַתָּה יָכוֹל.
בַּהַתְחָלָה הוֹצֵאנוּ אוֹתְךָ,
אֲבָל מֵרֶגַע שֶׁנִּסִּיתָ אֶת זֶה
רַק רָצִיתָ לַחְזֹר -
אַהֲבָתֵנוּ הָיְתָה רוֹעֶשֶׁת מִדַּי.

אֶתְמוֹל

אֶתְמוֹל שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְהָאֲוִיר רָחַשׁ דְּבָרִים רָעִים
לֹא הָיָה שָׁם עָתִיד.
אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָשֵׂאת עֻבָּר בְּרַחְמִי.

מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל הָעֶצֶב הַזֶּה?
הוּא חוֹבֵט בִּכְנָפָיו כְּמוֹ צִפּוֹר.
אַתְּ רוֹצָה לְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ.
אֲבָל כְּלוּב עַצְמוֹת הֶחָזֶה שֶׁלָּךְ
הוֹלֵךְ וְנִסְגָּר.

דַּיֶּגֶת

שָׁעוֹת הִיא עוֹמֶדֶת שָׁם,
בַּמַּיִם הָרְדוּדִים
בֵּין הַשּׁוּנִיּוֹת
מַגְּפֵי פְּלַסְטִיק עַד בִּרְכֶּיהָ.

דְּמָעוֹת זוֹחֲלוֹת
בְּתוֹךְ קֻפְסַת הַפִּתְיוֹנוֹת.
יֹפִי נִמְשָׁךְ לִכְאֵב.
מַיִם נִמְשָׁכִים לְמַיִם.

הִיא מַשְׁחִילָה אַחַת
עַל הַקֶּרֶס. בִּזְהִירוּת,
שֶׁהַכְּאֵב לֹא יַחְרֹךְ אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ.
אוֹחֶזֶת אֶת הַחַכָּה צָמוּד לְבִטְנָהּ
וְגוּפָהּ מֻטֶּה לְאָחוֹר.
דָּבָר אֵינוֹ מַסִּיחַ אֶת דַּעְתָּהּ.

רָאִיתִי אוֹתָהּ פַּעֲמַיִם מַצְלִיחָה.
מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּמַּיִם
רוֹעֶדֶת יַחַד עִם הַקָּרְבָּן שֶׁלָּהּ
עַד שֶׁפַּס קָטָן שֶׁל כֶּסֶף רוֹטֵט עַל חַכָּתָהּ.

חַיַּת־מַחְמָד

הוֹצֵאתִי מִמְּגֵרַת הַמְקָרֵר
אַרְטִישׁוֹק
כְּמוֹ שֶׁמּוֹצִיאִים אִיגוּאָנָה מְקֻשְׂקֶשֶׂת
מִכְּלוּב מְסֹרָג.
הָיִיתִי מַעֲמִידָה אוֹתוֹ עַל רַגְלוֹ הַגְּדוּמָה, וְאוֹמֶרֶת:
אַרְצָה!

הִיא תְּצַיֵּת,
וַאֲנִי אֲלַטֵּף חַיַּת־בְּרֵאשִׁית יְרֻקָּה.
יֵשׁ מִי שֶׁיִּשְׁמֹר עָלַי בַּלַּיְלָה.
אַצְמִיד אֶת שְׂפָתַי לַתִּפְרַחַת הַנְּעוּלָה
וְאֶלְחַשׁ: יֹפִי, יֹפִי,
אַתְּ אִיגוּאָנָה מְאֻלֶּפֶת.
בַּשִּׁעוּר הַבָּא
נִלְמַד לָלֶכֶת.



זֵר־וְרָדִים

וְהַבַּת יוֹשֶׁבֶת לְיַד
הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ, וּמְלַטֶּפֶת
אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הָאָב
הֶעָטוּף תַּכְרִיכִים.
עַל בִּרְכֶּיהָ זֵר־וְרָדִים וְהִיא קוֹרַעַת
נְתָחִים שֶׁל עֲלֵי־כּוֹתֶרֶת,
וּמַשְׁלִיכָה אוֹתָם
לֶעָפָר הָרָעֵב -
אוּלַי יִשְׂבַּע.

אַרְבָּעָה רְגָעִים

פַּעַם, הָיִיתָ נוֹסֵעַ עַד לַיָּם
וְזוֹרֵק אוֹתִי מֵהַכְּתֵפַיִם
כְּדֵי שֶׁאֶלְמַד לִשְׂחוֹת.
הַשֶּׁמֶשׁ הִתְנַפְּצָה עַל גּוּפְךָ כְּשֶׁלָּכַדְתָּ בִּשְׁבִילִי
דָּגִים קְטַנִּים שֶׁל צְחוֹק.
דָּהַרְנוּ יַחַד עַל גַּלִּים מְאֻלָּפִים.
תִּרְאֶה אוֹתִי! מַחְזִיקָה חָזָק
אַרְבָּעָה רְגָעִים מְאֻשָּׁרִים,
כְּמוֹ יְתוֹמָה.



על הספר:

ספר שיריה הראשון של אילה בן לולו, מביא איתו מעוף מרענן של דמיון אל השירה הישראלית הצעירה. המשוררת יכולה לדבר על עצמה דרך הקיפודה שבחצר, לתפוס שיחה עם הירח או להציג כדרמה את המציאות הפנימית של דיירי הבית. היא יודעת למשל איך קופצים ראש לתוך כוס מים, מה מרגישה חתולה שנולד לה עכברוש, או למה כדאי לדבר עם אנשים מצוירים.

אולם אין זו רק פנטסיה לשמה, אלא פנס נוקב המאיר מציאות אישית וחברתית. בן לולו אינה חוששת לסמן מחדש את גבולות האני כחלק מסביבתו, וברבים מהשירים לתת קול לרעב קיומי של קבוצות שלמות - בני האדם, הישראלים או  הנשים. "תְּנוּ לָנוּ מוּזִיקָה שֶׁהִיא תְּפִלָּה", היא מבקשת, "הַלְמוּת הַלֵּב בִּמְקוֹם תֻּפִּים... / אֲנַחְנוּ אִשָּׁה אַפְרִיקָאִית / רְעֵבָה..."

"ילדות מקוצרת" מתייחד בדיבור חשוף שמסיר את הגנותיו, והדוברת בשירים אינה נותנת הנחות לעצמה ולרגשותיה גם בשירים הלא קלים העוסקים בבנה או באביה הנוטה למות.  "...כְּשֶׁיּוֹרִידוּ אֶת הַגּוּפָה לַקֶּבֶר / אֲנַסֶּה לָרֶדֶת אִתָּהּ / אֲבָל גֶּבֶר שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה / יֹאחַז בִּי מֵאָחוֹר בְּחָזְקָה. / הוּא יְלַטֵּף אֶת עָרְפִּי / כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים כֶּלֶב רַצְחָנִי / וְאַחֲרֵי הַהַלְוָיָה אֲנִי אֶעֱלֶה / אֵלָיו הַבַּיְתָה וְנִשְׁכַּב..."
 
בהרבה הומור עצמי "ילדות מקוצרת" נוגע בכאבי החיים, מבלי להתרפק עליהם. אילה בן לולו נותנת קול גם לרגשות ה"לא תקניים" שלרוב אנו מסתירים, ומתמודדת איתם באומץ יוצא דופן ומעורר השתאות.