משורר מחפש בית

שלומית ליר על ספר שיריו החדש של מתי שמואלוף

ספר שיריו הרביעי של מתי שמואלוף, "האסון מתחיל בארוחת עסקים", שיצא לאור בהוצאת "נהר ספרים" בראשית הקיץ, מתווסף למדף המתארך והולך של ספרי שירה בועטים, הטומנים בחובם, מעבר למטענם הפואטי, אמירה חברתית נוקבת של רגשות, מחשבות ותחושות שבדרך כלל נעטפת בתכריכי מוסכמות של שתיקה.

שמואלוף מגרד את החוט המבודד של תודעת עסקים כרגיל, וחושף את המתח בין תרבות הנעה במסלול בטוח וענייני, המתואר בדימוי של ארוחת צהריים עסקית, לבין מי שבחיווטיי חייהם עוברות תחושות בלתי נמחקות של אובדן, השפלה ואסון המתרגש ובא.

התחושה המרכזית העוברת כחוט השני בינות לשירים המחברים בין האישי - לחברתי ולפוליטי; בין הכאן ועכשיו לדברים שמקומם בעבר; בין זיכרונות אישיים, לקהילות מודרות כמו "תימני כנרת": הוא של זרות המובילה לחיפוש אחר תחושת בית.

תחושת האסון באובדן הבית, וחוסר השייכות מתורגמים בשירי הספר לפירוק והרכבה מחודשת של דימויים, דבר המוצא את ביטויו בשורות כמו "מכון ויצמן הוא לא מכון ליווי /לרעיונות סוציאליסטיים", או "עזמי בשארה כמו סנטה קלאוס" ו"סוקרטס בקטר". דימויים אלו פועלים לייצר שיוכים חדשים למקומות ציבוריים ודמויות היסטוריות באופן המנפץ את מבני הכוח המוכרים ומבנה אותם מחדש שינוי המערך ההגמוני המוכר.

השירים המאוגדים בספר מתארים מסע של חיפוש אחר בית שאינו צולח. במקום זאת, המקום היחיד בו מתוארות חוויות של שייכות ותחושה של בית הוא בשירה עצמה, המתוארת כמעניקה משמעות, מקום וחיים. דוגמה לכך ניתן למצוא בשיר "יהיו לנו בתים בשיר, אבל לא היה לנו שיר בבתים" שבו בתי השיר מהווים מטפורה לבית של ממש על חדריו השונים: "יהיו לנו בתים בשיר... יהיו לנו מטבחים בשירה... יהיו לנו שירותים בשירה...".

השירה, מעניקה לא רק חוויה של בית, אלא מתוארת ככזו שיש בכוחה להעניק מזור לפצע ופגיעה. כך, בשיר "בטבח האחרון הפגנתי, ואתה?" שבו המקום אותו מעניקה השירה מדומה לבית חולים של ממש, כאשר המנגנונים הספרותיים שבשירה, המטפורה והדימוי, מדומים לאמצעים טיפוליים: "זה לא פשוט להכניס פצוע / לבית החולים של השירה / כשאין תחבושת מטפורה / ואחיות של דימוי".

אין זאת רק שהכתיבה מעניקה בית של מילים לחוויות האובדן והאסון השזורים בספר, אלא שמתוך הכתוב עולה כי יש בעצם ההקראה של השירים בכדי לעורר חיים; כך למשל בשיר "יש מילים בעברית שאי אפשר לתרגם לשום שפה" שמואלוף כותב על "גויות משוררים / מתות-חיות בדרך להקראה". הדרך למפגש הקראת שירים, היא המקף המסמן את המעבר בין תחושת האובדן המתוארת במילה "מתות" למילה "חיות" הנסמכת אליה.

תחושת החיות שהשירה מעניקה לכותב אינה נותרת חבויה, היא רואה אור ומייצרת חיבור בין שמואלוף לקוראיו, שהם אחיו ואחיותיו למחאה ולשירה - קהילה מדומיינת המצטופפת יחדיו במעטה שמעניק בית שקירותיו, חדריו וחלונותיו עשויים מילים.

שלומית ליר היא חוקרת מגדר וניו-מדיה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת  בר אילן

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

עַתָּה אַל תֹּאמַר שַׂר הַבִּטָּחוֹן, אֱמֹר שַׂר הַמִּלְחָמָה

אֵיפֹה הֲיִיתֶם יְלָדִים קְטַנִּים

הֲיִיתֶם בְּמִגְרְשֵׁי הַכַּדּוּרֶגֶל שֶׁל הַמֵּתִים

וְאֵיפֹה הֲיִיתֶן יְלָדוֹת קְטַנּוֹת,

נִלְחַמְתֶּן עַל הַדֶּגֶל, בִּזְמַן שֶׁזִּיְּנוּ לָכֶן אֶת הָאִמָּהוֹת בְּהַטְרָדוֹת,

אֲבָל בֵּינְתַיִם הַחוּנְטָה שֶׁל הַזַּיִן, הִשְׁתִּינָה עָלֵינוּ בְּקֶשֶׁת

הָרֶחֶם שֶׁלָּכֶן הָפַךְ לַכּוּס שֶׁל הָאִמָּא שֶׁל הַצָּבָא, הַמִּשְׁטָרָה, הַשַּׁבַּ"כּ וְהַמְּדִינָה

וְהוּא הוֹצִיא מִשָּׁם, פְּצָצוֹת רְפָאֵ"ל יָפוֹת, פִּתּוּחִים מַרְהִיבִים שֶׁל הַבְּנֵי זוֹנוֹת שֶׁל הַמִּשְׁפָּחָה

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט, עוֹד מְעַט,

בָּרָק זָחוּחַ עוֹמֵד לָרֶדֶת

וְאֵיפֹה הָיִיתָ אַתָּה מַתִּי שְׁמוּאֵלוֹף

אֵיפֹה הָיִיתָ כְּשֶׁנָּפְלָה הַפְּצָצָה

הַאִם אָהַבְתָּ, הַאִם חִבַּקְתָּ, הַאִם נָשַׁקְתָּ

הַאִם קָרָאתָ לְמִישֶׁהִי נְשָׁמָה

עטיפת הספר בהוצאת "נהר ספרים"

מָוֶת יַצִּיל מִצְּדָקָה

נִשְׁבַּר לִבֵּנוּ

נִשְׁבַּר חֶשְׁבּוֹן הַבַּנְק

נִשְׁבַּר הַבַּיִת

יְשַׁלְּמוּ כָּל הַהוֹמְלֶסִים הַשְּׂרוּעִים בְּמַעֲצַר בַּיִת בְּשִׁיר

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, יַאלְלָה אוּדְרוּבּ יְלָדִים - לָרְחוֹב

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וַאֲנַחְנוּ מְשַׁלְּמִים אֶת הַחוֹב

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רֵאָה יְרֻקָּה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וְאֵין רְפוּאָה כְּשֶׁאַבָּא חוֹלֶה וְהַקֻּפָּה רֵיקָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה וְגַם אֶת הַבּוּשָׁה, פִּנּוּ בַּדֶּרֶךְ כָּל מָה שֶׁנִּקְרָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה וְרֹאשׁ הָעִיר אָמַר: "קוֹמוּנִיסְטִים, טַפִּילִים" וְשָׁב לִבְנוֹת עוֹד מִגְדַּל יֻקְרָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וְרַק לַפּוּדֶל הַלָּבָן יֵשׁ מְלוּנָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וְזָרְקוּ אוֹתָנוּ מֵהַקֹּר לַצִּנָּה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, עוֹד אֳנִיָּה שׁוֹקַעַת בַּדָּם

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, הַקֶּפְּטֶן חוֹגֵג וּמְחוֹרֵר אֶת סִירוֹת הַהַצָּלָה שֶׁבַּיָּם

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, קַר בַּחוּץ יוֹתֵר מִבַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וְשִׁיר מַבְטִיחָה לְנַרְקוֹמַן שֶׁלֹּא יַחְזֹר לַמַּעְבָּרָה

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, בִּשְׁקָרִים, בְּסַמִּים וּבִכְזָבִים לַהֲמוֹנִים

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, בְּפַנְטַזְיוֹת עַל גְּאֻלָּה וּבִמְצִיאוּת שֶׁל עִנּוּיִים

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, בְּאִיּוּמִים, בְּמַעֲצָרִים וּבְלִי תָּגִים

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וְקָשֶׁה לְהָבִין אֶת אֵלֶּה הַחוֹגְגִים

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, אֲנִי פּוֹקֵחַ אֶת עֵינַי

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, נִקְּבוּ אֶת שִׁירַי

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, הֶאֱכִילוּ אֶת כִּנַּי

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, הֵעִיפוּ אֶת מַלְאָכַי

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, אֲבָל אַתֶּם עֲיֵפִים וְלֹא רוֹצִים עוֹד לִכְאֹב

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, וְיַאלְלָה אוּדְרוּבּ לָרְחוֹב

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, אֲבָל הָאֱמֶת מְמָאֶנֶת לְהִתְפַּנּוֹת

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְפַנּוֹת תִּקְווֹת

פִּנּוּ אֶת הַתִּקְוָה, אֲבָל הַתִּקְוָה אוֹתָנוּ לֹא עָזְבָה

עֲדַיִן כְּלוּאִים בְּהוּמוֹר

גָּנְבוּ לִי אֶת הַיַּהֲלוֹמִים בַּכֶּתֶר הַשָּׁחֹר

שַׁרְבִיט אַפְרִיקָאִי אַסְיָתִי שֶׁהָפַךְ לְ

פַּחַד מִכּוֹכַב לֶכֶת שָׁחֹר

שֶׁהִתְקָרֵב עֵת הִתְקַלֵּף

הָעוֹר וְנִגְלְתָה הַשָּׂפָה

שֶׁל יוֹרְשֵׁי הָעֶצֶר

כְּמוֹ חֹר לָבָן

מִתְקָרֵב

וּבָא

בַּנַּגָּרִיָּה, בְּבֵית הַסֵּפֶר הַמִּקְצוֹעִי, בְּאֶמְצַע קוּרְס חָרָטוּת

דַּע שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ, לַמְרוֹת שֶׁסִּלַּקְתָּ אוֹתִי

מִמִּשְׁפַּחְתְּךָ

וְהָרַגְתָּ אֶת הוֹרַי, וְעַכְשָׁו אֲנִי

מוּלְךָ.

לִמַּדְתִּי אֶת יְלָדַי, שֶׁאַחֲרֵי מוֹתִי, לֹא

יִשְׂנְאוּ אוֹתְךָ

אֲבָל מָה אַתָּה מַרְגִּישׁ עַכְשָׁו כְּשֵׁדָּם

גְּרוֹנִי

נוֹגֵעַ

בְּנַעֲלֶיךָ?

מַה קָּרָה לַמּוּזִיקָה הַמִּזְרָחִית שֶׁל שְׁנַת 3033

בַּחֹשֶׁךְ לְלֹא חַשְׁמַל, בְּשִׂנְאָה אָבוֹא

אֵין מָקוֹם כָּרֶגַע לִפְשָׁרָה

אֵין תְּשׁוּבָה מִינִית בְּסוֹף הַשּׁוּרָה

מתי שמואלוף קורא משיריו בהשקה לספר "האסון מתחיל בארוחת עסקים"



שיר של מתי שמואלוף מולחן על ידי דוד ברבי



לרכישת הספר באתר אינדיבוק