שגיא אלנקוה, חמישה שירים מתוך "חפץ"

*
הָעִיר הַזּוֹ, שֶׁהַחֹשֶךְ אֵינוֹ מֵאִיר אוֹתָהּ לְעוֹלָם,

שֶׁהָאוֹר הַחַם וְהַשָּׁקוּף הוּא עֲלָטָה נִצְחִית שֶׁמְּכַסָּה

אוֹתָהּ.

הַגּוּף הַזֶּה הַהוֹלֵךְ, הָעִיר הַזֹּאת עַל רְחוֹבוֹתֶיהָ,

הֵם סֶרֶט נָע, הָעֵצִים בְּצַמְּרוֹתֵיהֶם הַקֻּבִּיָּתִיּוֹת,

אִישׁ מֵעוֹלָם לֹא טִפֵּס עֲלֵיהֶם מִלְּבַד פּוֹעֲלֵי הָעִירִיָּה,

וּפוֹעֲלֵי הָעִירִיָּה, נוֹלְדוּ מֵהָרְחוֹב, בָּקְעוּ מֵהָאַסְפַלְט

כְּמוֹ נַיְּדוֹת הַמִּשְׁטָרָה.

בְּרֵאשִׁית הָיוּ הָרַמְזוֹרִים, שֶׁמֵּהֶם בָּקְעוּ הָרְחוֹבוֹת,

שֶׁמִּפֶּתַח הַבִּיּוּב שֶׁלָּהֶם עָלְתָה שֶׁמֶשׁ הַשָּׁמַיְמָה, שֶׁמִּצִּדָּהּ

הָאֶחָד מִכְסֵה בִּיּוּב, וּכְשֶׁהִגִּיעָה לְמַעְלָה נָשַׁר מִכְסֵה הַבִּיּוּב

וְסָתַם אֶת הַחוֹר.

(23.4.12)

*

עֵינַיִם, עֲדַיִן לֹא יוֹדְעוֹת

לְהַבְדִּיל בֵּין לָבָן לְלָבָן

לָכֵן אֵין עֲדַיִן, מָסַכִּים לְבָנִים

גְּדוֹלִים וְרֵיקִים

שֶׁאֲנָשִׁים מִתְבּוֹנְנִים בָּהֶם

וּבוֹחֲרִים בְּעַצְמָם

בְּאֵיזֶה סֶרֶט הֵם צוֹפִים.

לְעִתִּים הֵם צוֹפִים בִּרְשִׁימַת

קוֹאוֹרְדִינָטוֹת, כָּךְ שֶׁהֵם צוֹפִים

לְמַעֲשֶׂה בְּסֶרֶט בֶּן שְׁלֹשָה    

אוֹ אַרְבָּעָה מְמַדִּים,

לְעִתִּים הֵם מְפַעַנְחִים מִתּוֹךְ

הֶחָלָל הָרֵיק, הוֹכָחוֹת מָתֶמָטִיּוֹת

מְסֻבָּכוֹת.

הַשִּׁירִים שֶׁלִּי רְשׁוּמִים עַל הָאֲוִיר

שְׁקוּפִים כָּמוֹהוּ

וַאֲנִי מַעְתִּיק אוֹתָם וּמְתַרְגֵּם

אוֹתָם מֵהַשָּׂפָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית,

שְׂפַת הַצִּיּוּרִים וְהַתְּחוּשׁוֹת,

לְעִבְרִית.

כְּלוֹמַר אֵינֶנִּי אֶלָּא

שָׁלִיחַ, כְּמוֹ הֶרְמֶס,

תַּפְקִידִי לְשַׁעְתֵּק,

וּבְכָל זֹאת נִבְצָר מִמֶּנִּי

לִרְשֹׁם אֶת הִיסְטוֹרְיַת

רִשּׁוּמֵי הַמְּצִיאוּת שֶׁלִּי,

נִגְזַר עָלַי לְהַעְתִּיק מֵהֶחָלָל הַשָּׁקוּף

רַק סִימָנִים, שֶׁכְּמוֹ נִגְזְרוּ

וְהֻפְרְדוּ מֵרֶצֶף אַחֵר שֶׁל סִימָנִים,

וְאוּלַי זוֹ תְּכוּנָתוֹ שֶׁל הֶחָלָל,

שֶׁאֵינוֹ מַעֲדִיף אֶת הַמּוּבָן

עַל הָאַקְרָאִי

אֶת הַקּוֹל הָאֶחָד

עַל רִבּוּי הַקּוֹלוֹת,

אֲנִי, אֵינִי שַׁיָּךְ לְשׁוּם מָקוֹם,

אֵינִי רָשׁוּם בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם מִרְשַׁם אֻכְלוּסִין,

אֲנִי כְּכֶתֶם נֵפְט עַל הַמַּיִם בְּלֵב יָם.

(17.6.12)

*

שָׁכֵן מֵהַחֶדֶר לְיַד   

מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְדַבֵּר

עִם אֱלֹהִים

בִּדְלָתַיִם סְגוּרוֹת,

אֱלֹהִים שֶׁסּוֹגֵר בְּפָנֵינוּ

אֶת הָרָקִיעַ

כְּמוֹ צֶמַח מַיִם,

וּפוֹתֵחַ אוֹתוֹ שׁוּב,

מִין רָקִיעַ נוֹשֵׁם

חַי,

רוֹמֵז לִי,

שֶׁאֱלֹהִים עַצְמוֹ

הוּא רָקִיעַ

שֶׁהָעַיִן אֵינָהּ

יְכוֹלָה לְהָכִיל,

רָקִיעַ שֶׁפָּתוּחַ תָּמִיד

יוֹתֵר מִמַּה

שֶּׁהַדַּעַת אוֹ הַגּוּף

יְכוֹלִים לָדַעַת,

לָכֵן אֱלֹהִים

כְּמוֹ שַׁעַר שֶׁתֵּאֵר יְהוּדָה עַמִּיחַי

הוּא מֵעֵין שַׁעַר

הֵיכָן שֶׁאֵין צֹרֶךְ בְּשַׁעַר

פֶּתַח, הֵיכָן שֶׁמִּמֵּילָא                     

אֵין סָגוּר,                                                             

עַיִן שֶׁאֵינָהּ מִתְעַיֶּפֶת,

שֶׁאֵינָהּ סוֹבֶלֶת,

וְנוֹתֶרֶת רַכָּה וּמְעֻדֶּנֶת,

אִם אֶפְנֶה - יָשִׁיב?

הוּא הֵשִׁיב שֶׁהַנּוֹכֵחַ

אֵין לוֹ הַתְחָלָה אוֹ סוֹף

וְכָל דָּבָר אוֹמֵר וּמִתְפַּלֵּל

אוֹתוֹ,

אִם כָּךְ כֵּיצַד יָכוֹל הוּא

לְהַאֲזִין, כֵּיצַד יָכוֹל

הוּא לְהִפָּתַח בְּלֹא

שֶׁנִּסְגַּר קֹדֶם וּבְלֹא

שֶׁעָתִיד לְהִסָּגֵר

אוֹ שֶׁמַּשֶּׁהוּ בּוֹ

סָגוּר.

כָּךְ הַשָּׁכֵן בְּעֶצֶם מְבַקֵּשׁ

מִמֶּנִּי לִהְיוֹת עֵירֹם וְשָׁקוּף   

כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִרְאוֹת דַּרְכִּי

אֶת הָעוֹלָם.

שֶׁכָּל פְּרָט בִּי הֲרֵי

הוּא הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל

הַפְּרָטִים כֻּלָּם.

שֶׁאֲנִי רַק מִקְוֶה

לַנְּחָלִים כֻּלָּם.

כְּלוֹמַר שֶׁהוּא הַשָּׁכֵן,

אֵינוֹ אֶלָּא מִקְוֶה

אֵלָיו זוֹרְמִים

הַנְּחָלִים כֻּלָּם.

אֲנִי וְהוּא, כֻּלָּנוּ

יָם.

(5.7.12)

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
עיצוב: חן ישראל קלינמן

*

הֶחָצֵר הִיא חֶדֶר,

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר

מָסַךְ מַחְשֵׁב,

שֶׁהוּא עָצִיץ

אוֹ עָלֶה, אוֹ עֵץ.

הַחֶדֶר הוּא הָרְחוֹב,

הָעֵצִים, הַיָּדַיִם,

וְהָאֲנָשִׁים.

רֹב הַזְּמַן אֲנִי בֶּחָצֵר.

יוֹשֵׁב בֶּחָצֵר

וְנֶחֱלָץ מִתְּחוּשַׁת הַקֶּשֶׁר

שֶׁל תּוֹךְ הַבַּיִת.

עַל מַרְצְפוֹת הַחֶדֶר,

צוּרוֹת קְטַנּוֹת אֲפֹרוֹת,

כְּמוֹ גַּרְגִּירֵי חוֹל בֶּחָצֵר,   

כָּל צוּרָה כָּזוֹ הִיא דָּוִד

וְתָא עָצָב וְגָלַקְסְיָה            

וְחֹם וְקֹר.

יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים, שֶׁמִּבַּחוּץ

הֵם פְּתָחִים לְתוֹכָם מִתְנַקֵּז

הָעוֹלָם,

וּמִבִּפְנִים הֵם צוּרוֹת,

כְּמוֹ תַּרְשִׁימִים שֶׁל קְלָפִים.

יֶשְׁנוֹ אָדָם, שֶׁמִּבַּחוּץ

הוּא אֱלֹהִים, יֵשׁוּת שֶׁפְּנִימָהּ

וְחִיצוֹנִיּוּתָהּ זֵהִים,

וּמִבִּפְנִים הוּא קִיר, אוֹ שָׁמַיִם -

יֵשׁ שֶׁסּוֹפֵג אֶת שֶׁמִּחוּצָה לוֹ,

וּמוֹתִיר אוֹתוֹ מִחוּצָה לוֹ.

(14.10.12)

*

יֶשְׁנָהּ רִצְפָּה,

שֶׁהִיא עָבָה,

שֶׁהִיא חוּמָה,

שֶׁהִיא גְּדוֹלָה.

הָרִצְפָּה הִיא

יָם רָחָב, וְאָנוּ

בּוֹ סְפִינָה,

סְפִינָה שֶׁאֵינָהּ

טוֹבַעַת, שֶׁאֵינָהּ

מִטַּלְטֶלֶת, שֶׁהִיא

גְּדוֹלָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ

עִיר שְׁלֵמָה,

כִּי אָכֵן, זוֹ הָרִצְפָּה,

זוֹ הָרִצְפָּה הַיַּצִּיבָה.

הָרִצְפָּה הַזּוֹ הִיא

מְחַיֶּבֶת, הִיא מִתְחַיֶּבֶת,

דּוֹרֶשֶׁת.

אָסוּר לִפּוֹל מֵהָרִצְפָּה.

אַךְ הָרִצְפָּה אֵינָהּ אֶלָּא תֵּרוּץ,

אֵינָהּ אֶלָּא הֶסְבֵּר כּוֹשֵׁל,

בְּעֶצֶם יֶשְׁנוֹ הָאָדָם הַזֶּה,

שֶׁנּוֹשֵׂא בְּיָדָיו אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵינוּ,

וּמֵנִיעַ אוֹתָן אָנֶה וָאַָנָה,                 

רַגְלֵינוּ נָעוֹת בִּתְנוּעַת מִסְפָּרַיִם,

אָנֶה וָאַָנָה, הֵן וְכַפּוֹת יָדָיו              

כְּגַלְגַּל אַרְכֻּבָּה.

הָרִצְפָּה הִנָּהּ גָּלִיל שֶׁל נְיַר טוּאָלֶט,

הִיא דַּקָּה וְנוֹטָה לְהִקָּרַע, כָּמוֹהוּ

סוֹבֶבֶת בְּעִגּוּלִים כָּמוֹהוּ,

וְאָנוּ סוֹבְבִים וְנִכְנָסִים אֶל תּוֹךְ.

בְּאֵין דִּבּוּר אַחֵר אָנוּ אוֹמְרִים

רִצְפָּה.

אָנוּ כְּלוּאִים בְּתוֹךְ הַצַּוָּארוֹן

שֶׁל גְּבֶרֶת מַמָּשׁוּת.

(21.12.12)



ערן הדס על ספרו של שגיא אלנקוה באתר "יקום תרבות"