לנווט לבד בחושך
המשורר גיורא פישר קורא בספרו של ידידו אביחי קמחי
ושיר מולחן של אביחי קמחי על ידי דוד ברבי
אחד מידידיי הטובים, הסביר לי מהו לדעתו תפקיד החלומות: שם, הוא משער, מוח האדם מעלה את הפחדים והתשוקות שאנו מדחיקים בחיי היומיום. כך, אם אותם מאורעות או תחושות יופיעו ב"חיים האמיתיים", זו לא תהיה בשבילנו הפעם הראשונה שנתקלנו בהם, נהיה מוכנים לקראתם.
אני חושב שתפיסה זו נכונה גם לגבי יצירות אמנות: הן צריכות להאיר לנו פינות מודחקות או להאיר בזווית חדשה מראה נושן. ספרו החדש של אביחי קמחי "לנווט לבד בחושך", מצליח במשימה קשה זו.
לפני שאביא את התרשמותי מהספר, אני חייב ב "גילוי נאות". אני מרגיש קרבה וחיבה רבה לאביחי קמחי. יש קווים משותפים לו ולי: שנינו התחלנו לכתוב שירה בגיל מבוגר, בעקבות מאורעות מְשַׁנֵּי חיים. אביחי, בעקבות מחלת הסרטן שתקפה אותו וסיכנה את חייו, ואני בעקבות נפילתו של בני מרום חייל גולני, בג'נין, במבצע חומת מגן. שנינו, כך נראה לי, מבקשים שיתייחסו לכתיבתנו ככתיבה אמנותית ומבקשים שכך גם ישפטו אותה. לי למשל, לא אכפת שירחמו עליי. גם אני מרחם על עצמי. אבל דורש שלא ייתנו לכתיבה שלי "הנחת אב שכול". נדמה לי שגם אביחי רוצה שנשפוט בדרך זו את שירתו. על הקרבה הרגשית בינינו (למרות שנפגשנו פעמים ספורות בלבד) יעיד גם שיר מרגש שהקדיש לי אביחי.
ספרו הראשון של אביחי קמחי "ללכת" עסק ברובו במחלת הסרטן בה לקה ודרכי התמודדותו איתה. גם שמו של הספר שאנו עוסקים בו "לנווט לבד בחושך" עוסק ב"ללכת", אבל הפעם כך נראה, אופק "ההליכה" רחב יותר. בשם הספר מקופלת התחושה, שבסופו של דבר, עם כל הקשרים החברתיים והמשפחתיים שאנחנו מקיפים בהם את עצמנו, אנחנו לבד. לא בכדי אומר הנביא ישעיהו: "העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול:" צריך אור גדול, אלוהי, להאיר את דרכנו. רובנו מנווטים בחושך. התמונה המופיעה על כריכת הספר מציגה מבוך מואר שבמרכזו עומד גבר הצריך לפלס דרכו, בחושך מסביב.
"עטיפת הספר בהוצאת כרמל/עמדה"
עורך: מרדכי גלדמן
השער הראשון נושא את שם אחד מהשירים "מג'נון לילא", גיבור פולקלור מראשית האִסלאם, המפורסם בשירי אהבה שכתב לאהובתו. רוב שירי שער זה, עוסקים באהבה ובברית רבת השנים בין המשורר ורעייתו. אנחנו רגילים לשמוע אנשים מתארים יחסים רבי שנים באמרות השגורות "... כמו כולם היו לנו עליות ומורדות...", אבל המשורר מדייק בשיר הפותח את הספר: "בינינו"
"וּנְדַבֵּר בַּמֶּרְחָק
הַנּוֹצָר עוֹד וָעוֹד
בָּרֶוַח הַצַּר
שֶׁבֵּין גּוּפֵינוּ"
למרות הקרבה הפיזית, "רווח" רגשי קורה עם השנים.
כשהמשורר כותב בשיר "בית"
" לִפְעָמִים, גַּם כְּשֶׁאַתְּ בַּבַּיִת
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיִךְ"
ייתכן כי מהדהד כאן ההאיקו של באשו: "בקיוטו אני ועדיין אני מתגעגע לקיוטו", אבל בעיקר מהדהדת התחושה המוכרת של געגועים ל"מי שהיינו".
את השיר "דעיכה" הוא פותח ב:
" שְׁלֹשִׁים שָׁנָה אֲנַחְנוּ
בְּנֵי בְּרִית
הַשּׁוֹמְרִים זֶה עַל זֶה
אֲבָל הַתְּשׁוּקָה כְּבוּיָה..."
כל מי שנמצא בברית לאורך זמן, יודע שיש לברית זו מחיר. מעטים מוכנים להודות בכך. שער זה כאמור עוסק באספקטים שונים של זוגיות רבת שנים. צריך אומץ אישי ופואטי לומר את הדברים. אבל אני יודע, שצריכה להיות גם אהבה גדולה, וביטחון בה, שתאפשר לומר אותם.
בשער השני "כעובר במצוקה" עוסק המשורר בפרידה, במוות של קרובים, ובפחד מהמוות הפרטי שלו. אין ספק שהמחלה האיומה שקיננה בו, ילדה את השירים האלה, אבל נדמה לי שאת רובם יכול לקרוא ולהבין כל אדם, שהרי המוות מקנן בכולנו כמו בשיר "מפגשים":
"פָּגַשְׁתִּי אֲלָפִים
אֶת מַרְבִּיתָם לֹא אָשׁוּב לִרְאוֹת
מִקְצָתָם לִוּוּ חַיָּי לְעוֹנָה
וְלֹא שָׁבוּ בַּמַּחְזוֹר הַבָּא..."
..." וּלְמִי שֶׁחָטַף פִּסָּה מִנַּפְשִׁי
וְיָצַר בִּי רִיק
אֲחַכֶּה תָּמִיד".
שיר נפלא, המחבר בין השער הראשון המוקדש לאהבה רבת השנים, ולשער המדבר על הימים המתקצרים הוא השיר החותם שער זה "מזל"
מזל
אֲנִי אִישׁ מְאַחֵר
אֵחַרְתִּי לָלֶכֶת
נִגְמַלְתִּי מִמּוֹצֵץ בְּגִיל שֵׁשׁ
הִתְמַהֲמַהְתִּי בַּהֲגִיַּת אוֹתִיּוֹת הָא"ב
כָּשַׁלְתִּי לְאֹרֶךְ זְמַן בִּקְרִיאַת מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן
הִשְׁתַּהֵיתִי בַּהֲבָנַת טִיבָם שֶׁל אֲנָשִׁים רָעִים
נִגְמַלְתִּי מִנִּיקוֹטִין רַק לְאַחַר שֶׁסַּרְטָן הִתְפַּשֵּׁט בִּי
אַךְ הִקְדַּמְתִּי, רַעְיָתִי,
כְּשֶׁבָּחַרְתִּי בָּךְ
בְּעוֹדֶנֲּי נַעַר
וַאֲנִי רוֹצֶה לְאַחֵר אֶת יוֹם מוֹתִי
המשורר אביחי קמחי
השער השלישי "לבנים מדממות" עוסק בחברה הישראלית. המשורר מסייר בעיניו ובעטו בשכונות ירושלים, מצביע על הפערים החברתיים בין השכונות השונות, מביע הבנה לתחושותיהם של ערביי ישראל, גם יחסי חילונים דתיים נרמזים באחד מהשירים. שער זה נגע בי פחות. למרות שהסכמתי עם הערכים העומדים מאחוריהם, לא זכיתי ב"אור גדול" כתוצאה מקריאתם.
השער החותם את הספר הוא "כתונת מדים". השם מרמז כמובן לאותה כתונת פסים שהעניק יעקב לבנו האהוב יוסף. אותה כתונת שעוררה עליו את קנאת אחיו והביאה אותם להשליכו לבור. כתונת הפסים של אביחי היא מדי החייל שלבש מרבית חייו.
השיר הפותח "ניווט עונש" מקשר אותנו לשמו של הספר. הניווט שעליו מדבר השיר ניתן למשורר כעונש בקורס קצינים:
"נִגְזַר עָלַי עֹנֶשׁ -
לְנַוֵּט בָּדָד
כָּל הַשַּׁבָּת עִשַּׁנְתִּי וְשִׁנַּנְתִּי
צִּיר בֶּן חָמֵשׁ נְקֻדּוֹת..."
אותו מאורע, נתפס על ידי המשורר במבט לאחור כמרמז ומנבא את חייו, אך הוא יכול לשמש כמטפורה לחייו של "כל אדם". כולנו מנווטים בחושך, כולנו מתכננים ציר בן חמש נקודות, כולנו רוצים להגיע בשלום לבסיס.
"לנווט לבד בחושך" הוא ספר חיים אמיץ. דווקא כשקראתי אותו אני הרגשתי שאני לא לבד.
למה אני כותב שירי אהבה ישראלים
מילים: אביחי קמחי
לחן וביצוע: דוד ברבי
אקו"ם