מתוך "פני עצמי" ליחזקאל נפשי, בחר דוד ברבי

מתוך הרומן "פני עצמי" של יחזקאל נפשי
בחירתו של המשורר והמלחין דוד ברבי



*

לבסוף שמעתי את שמי המזדעק מן מערכת הכריזה. לשמעו כמו ניערתי מעולם המתים, מתוך חלום עמוק שבו הייתי שרוי. שמעתיו בקול חורקני, מתכתי, וכמו הקצתי מחלומותיי באחת. אינני יודע כמה זמן חלף, שעה, שעתיים, ארבע, לי אבדה כל תחושת זמן ועתה הייתי מתנהל באיזו ספירה לא ברורה, נטולת ממדים ואבודה בחלל היקום. התרוממתי ממושבי לאט והחילותי לפסוע בכבדות במסדרון הארוך, הקר, מותיר מאחור את הנערים האחרים ואת שאונם הנישא שהלך והתעמעם. פסעתי על מרצפות האבן החומות, חולף על פני תצלומים כבירים הנתמכים על כותלי הקירות, על פני תמונות הלוחמים הגדולים, תמונות משל רגעים היסטוריים לישראל, על פני תצלומי נשיאים שנשכחו מכבר ועתה ישנים בחלקות אדמה, על פני שלטים האומרים כי הצבא מגבש את הגוף ובונה את הנפש, כי בכדי להיות חייל טוב, יש לאכול טוב. דברים מעין אלה, שכביכול אמורים לרומם את הרוח ולעורר תשוקה נכונה לשירות הצבאי. התבוננתי על השלטים (חלקם היו קרועים בצדיהם) ובעיניי היה בכך משהו מן המגוחך, בייחוד בחושבי על חדר ההמתנה הצפוף שבו שהינו. היה קשה לי להאמין שמישהו אכן היה מתרשם מן הדברים הללו, אלא שידעתי שאני די בודד בתחושות אלו. לא השתהיתי וחלפתי על הכול ביעף, במהרה, עד אשר לבסוף הגעתי למבואו של חדרון קטן שבו המתינה לי הרופאה התורנית לצורך בדיקות כלליות. ואז משהו אינה לי. משהו התרחש בקרבי, צמח לאט ממני, התפרץ מנפשי העוז והפך את בואי למקום לבעל ערך, לכדאי באמת. עמדתי בפתח מפתן הדלת, משתהה איזה רגע, צופה בה, בדמות העדינה הזו העורכת את חפציה מן החוץ ברטט, מציעה את מיטת המתכת הכבירה שעמדה בלב החדר, ואז חשבתי, אז הבנתי כי אני כמו מגלה פרח גדול הפורח בפראות, בדומייה סמויה בין כותלי המבנה העכור והמכוער הזה. היה זה גילוי של יופי, של אושר אפשרי בין איי חורבות וכמעט שביקשתי לזעוק בגרון ניכר לעומתו. הייתה היא כה מקסימה, כה יפה. יופייה כשל אישה בשלה ולא כשל נערה. גופה היה משופע בבשלותו ועורה היה חום בהיר, מבריק, כמעט בוהק. רציתי לשלוח יד ולגעת בו. כמעט שעשיתי זאת מתוך כמיהתי. היא אינה נערה עוד, חשבתי לעצמי, ובמראהַ היה משהו אימהי כמעט, כמעט מפיץ חום זהוב לכל עבר ומקשת את התקרה, את כותלי החדר כולו, צובע את הכול בזהב. התבוננתי בה שוב רוכנת לעבר מגירות העץ, דולה דבר-מה כמו פרח הרוכן אל האדמה ונושק לה במתיקות. היא נראתה עייפה מעט, מותשת. היא נראתה מסובלת דאגות רבות, ואולם משום-מה, בעיניי, היה בזאת רק כדי להגביר את יופייה הרב. התבוננתי בה ממפתן הדלת כדקה או שתיים, אולי יותר, מהרהר לרגע על חייה מחוץ לכותלי המקום הזה, ואז נקשתי על דלת העץ, פוסע פנימה בשתיקה. היה זה מפגש מופלא ותמוה בו-זמנית. רציתי לשוחח עִמה, להגיד דבר-מה, אך עד מהרה נתבדיתי והבינותי כי גם היא הפכה לכלי מכני, כזה העושה את המוטל עליו ותו-לא. כשלעצמו היה זה גילוי מכאיב. כמו זיז דק שפילח את מעטפת החלום אשר אותו ביקשתי לראות. המפליא מכול הוא שהיא לא הביטה בעיניי כלל משך כל אותה העת שבה שהיתי בחדרה, ונערכו לי הבדיקות. כל שהייתה עושה הוא לשאול לשמי, בעוד שעלעלה בדפים הערוכים על משטח השולחן שלפניה, נוגעת בי בניסיון התחקות אחר חוליים. בתחילה ניסיתי להביאה לידי זאת, אני חושב שניסיתי ליצור שיח כלשהו, אולם בסופו-של-דבר אך השיבותי לשאלותיה הענייניות וכשהתבקשתי להתפשט, לשכב פרקדן על מיטת המתכת שהייתה פרוסה במרכזו של החדר, עשיתי זאת ולבי שעט בלהט. כמה שנבוכותי אז, אלוהים, עורי סמר ממש ואגלי זיעה צצו על מצחי. עד אז, מעולם לא פשטתי את בגדיי למול אישה זרה, אחת שאותה לא ראיתי מימיי. הייתי נבוך, כה נבוך, אך דומה כי הייתה היא מורגלת לכך ומבוכתי לא נגעה בה כלל. מאחר שהבחינה כי אני משתהה מעט ומתמהמה, הייתה ניגשת לעברי ומסייעת לי לפשוט את חולצתי, דוחקת בי, מדרבנת אותי להמשיך. כשעשתה זאת חשתי רטט החולף על פניי ושוטף אותי בחום רפה ומעורר את כל חושיי. לרגע קט חשבתי לעצור בעדה אך מייד נמלכתי ונתתי לה להסיר את בגדיי מעליי. היא החלה ממששת את גופי ללא כל עדינות, לוחצת במקומות אחדים, בין כלוב הצלעות, בלבי, באשכיי, כשמעת לעת הייתה שואלת האם אני חש בכאבים, או בדקירות קלות באזור החלציים. לא הייתי כֵּן עִמה וגם כשחשתי בכאב כלשהו באחד מן האיברים, לא הסגרתי זאת כי באמת ביקשתי שהרגע הזה לא יחלוף. רציתי להכניס אותו עמוק, להכיל את כולו. רציתי שעת זו תימשך כי צמאתי למגע, ליחס פיזי ולהתקרבות, ומגעה על עורי היה כמים חמימים ואני עצמתי את עיניי וחשתי כי אני נאהב על ידיה וביקשתי להיות האדם אשר יאהב אותה, כי איש מן ההמון השוהה במבנה האבן הקר והמסויג לא יוכל להעניק לה את אשר אני רציתי וביקשתי להעניק. חשתי את עורי ההופך חידודין חידודין על גופי, ורציתי לחבקה בחדרון הזעיר, לכפות אותה סביב זרועותיי ולנשקה, לאמור לה כי היא אחותי והיא אינה יודעת זאת כלל, כי אבדנו אחד לשני, אך הנה עתה אני מצאתיך וכעת לא ארפה ממך כי אני רוצה לשאתך לאישה ולהעניק לך אושר כבעל מסור לעד. אני מבקש להדיר את התשישות מלבך, מבקש להסיר ממבעך עתיר הדאבה את העגמומיות, אני מבקש להעניק לך את כל אשר לי, את כל אשר אוכל ולשכב לצדך תחת קרני אור הירח החיוור, לגעת בבשרך העירום ולשקוע עמוק למקום שבו המילים אובדות כי כבר אין להן מקום והן אינן נחוצות. רציתי לנשקה מתוך בדידותי כי ראיתי שאנו דומים. לדמיון צורות רבות. לעתים, הסבל הוא קו קושר בין שני אנשים ואני ראיתי כי היא שרויה בסבל. ראיתי. כיצד היא לא ראתה?

 
וכך הייתי שם לצִדה, אבוד באהבתי ובתשוקתי הפתאומית. תפוס בבערותי כהוזה למול אישה אשר איני יודע אפילו את שמה.






פני עצמי, כרך א', בנפול עליי מורא שמיים
עורך: רן יגיל
עיצוב כריכה: דן שחם
סדר: דוד בן הרא"ש
הוצאת "עמדה"



*


בכל מאודי רציתי להוכיח את כשירותי לשירות הצבאי, כה רציתי להצליח בכך, לנוס הרחק, אף אם יהא זאת בתוקף שירות המדינה. הרחק. ככל שארחיק, חשבתי, כך ייטב לי. הרהרתי בזאת כשהייתי מתבונן בה לאחר שסיימה לבודקני (היא ערכה לי עוד כמה בדיקות נורמטיביות שונות; בדיקת ראייה, בדיקת שמיעה, וכמדומני עוד מספר אבחנות אלו ואחרות, בעוד כל שאני עשיתי היה להתבונן בה בעיניי הפעורות לרווחה), ואז עטיתי את בגדיי שוב והנחתי את תיקי על גבי. הרופאה התורנית בעלת הפנים הטרודות, בעלת היופי הזורח כשל פרח פראי, שאלתני על פרטיי האישיים שוב, כשהיא אינה מתבוננת בי אף לרגע, כאילו לא הייתי נמצא כלל בקרבתה אלא אך משרטטת בעטה הכדורי ורושמת מדבריי אל עבר אינספור צרורות הדפים שהיו ערוכים לפניה בקפדנות על גבי השולחן. זה נמשך כמה רגעים ואז, לאחר שסיימה, אמרה כי היא מאחלת לי כל טוב וכי הצבא ידון בהחלטותיו לגביי ובבוא העת אזומן לצו שני, להמשך הליך המיון. ואז שוב חלף הזמן כחלום ואני מצאתי עצמי מחוץ לבסיס תל-השומר, בדרכי לעבר בית הוריי, בלא שום ידיעה על אבחוניה הרפואיים, טרוד, בלא שהיא דוברת לי מאום או מגוללת בפניי מעט מן הפרטים אשר רשמה בגוויליי הנייר שהיו מונחים למולה. הייתי עייף, הוגה בה כל העת, חושב על מעשיה בחדרון הזעיר. אני זוכר שבשעה שיצאתי מן הבסיס אל החוץ, הייתה השעה כבר שעת ערב מוקדמת. האוויר היה נעים, לח, ותחושת שחרור עצומה הייתה מכילה אותי, תחושת רווחה. שמחתי שכל זאת הסתיים ועתה מאחוריי. עתה לא נותר לי אלא להמתין. הזמן לא יארך ואדע על שצופה לי העתיד. התהלכתי לעבר תחנת האוטובוס סמוך לנערים רבים, סמוך לחיילים העוטים מדי זית וכלי נשק בידיהם. מהם היו נערים ממוצא מזרחי. תימנים, יפי-מראה ובמבטם ענווה צנועה. לצדם עמדה סיעת נערות שקרקרו כמו תרנגולות סביבם. ניכר היה שהתימנים מרוצים מכך. אינני יודע להניח את אצבעי על תחושותיי אז. אינני יודע ממש אם חשתי בעצבות או בשמחה. תחושת ההחמצה לא הייתה נעדרת. חשתי מבולבל ותלוש מן הכול. מן הצד האחד, חשתי קרבה אל אותם נערים וראיתי את חיי מתנהלים כך, ובפניי ראיתי את פניהם. מן הצד השני, המחזה נראה לי אבסורדי ומעל לכל תפישה. זאת-אומרת, התפישה עצמה של החיים הללו ששוללים כל אינדיבידואליות, נראתה לי אבסורדית כשלעצמה ומצומצמת עד כאב והיעלמות. חיים בין הצללים ללא כל שגשוג. כחכחתי בגרוני כי צמאתי. הרהרתי על שמה של אותה הרופאה, החיילת תורנית, אשר אותו-לא ידעתי. משום-מה, ככל שניסיתי לא יכולתי להוציאה ממחשבתי. ואני הרי לא הכרתיה כלל. מי את? חשבתי בלבי. מה שמך? מהיכן את? את כה יפה, אלוהים, כה מקסימה וכה סייעת לי, שלא בידיעתך כלל. את אפילו אינך יודעת זאת. לעתים אני צופה ביופי וחש כי לבי לא עומד בכך. אני חש כי הוא עומד להתפקע מן העוצמה. אילו יכול הייתי להעניק לך שם, אזי הייתי קורא לך בשם נורית, כי הנורית צבעה אדמדם והיא אהובה עליי והכי קרובה למושגים של יופייך. כי הנורית דומה לצבע עורך ויופייה ממית בחשאי. כי היא מושכת אליה את חיות השדה הנרעדות והללו אשר ניזונות ממנה מקריבות את חייהן למען יופייה. עמדתי שם בין סיעות האדם, בין החיילים הנאים והנערות, החיילות הפטפטניות, אך חשתי לבדי. נשמתי לקרבי את האוויר החמים, המתוק. מרחוק היה בא האוטובוס וקרב לעומתנו בעצלתיים. היי שלום, נורית, אמרתי אל לבי. אבוא לבקרך עוד זמן מועט. אחפש אחרייך, יהא אשר יהא. אני אבוא לראותך שוב. לאחר מכן העפלתי מבעד לדלתות המתכת. 






יחזקאל נפשי קורא משיריו
צילום: עזרא לוי, צלם פואטי






המשורר והמלחין דוד ברבי
צילום: יגאל יששכרוב




"פני עצמי" הוא ספר פרוזה ביוגרפי של יחזקאל נפשי, אך נפשי ידוע גם כמשורר מצוין. הנה לפניכם שיר שלו מולחן על ידי דוד ברבי