מרדכי טמקין, שבעה שירים. בחר וכתב אחרית דבר - יובל גלעד

מרדכי טמקין, שבעה שירים. בחר וכתב אחרית דבר - יובל גלעד

*

שְׁטוּפַת-זָהָב וּתְכֵלֶת

הִיא הָאָרֶץ. -

וַאֲנִי אֵתַע בָּהּ עֲרִירִי:

מַה לִּי זְהָבִי וְאוֹפִירִי?

וּמַה לִּי תְכֶלְתִּי שֶׁהֵבֵאתִי

מִמֶּרְחַקִּים? -

מִמִּזְרָחָהּ וְעַד מַעֲרָבָהּ

כָּל הָאָרֶץ תְּכֵלֶת רָוָה.

וְעִם הָעֶרֶב כֹּה שַׁאֲנַנָּה

הִיא הָאָרֶץ. -

בְּצֵל הַבְּרוֹשִׁים דֹּם אֶשְׁלָיָה:

כְּלוּם לֹא הָיָה, כְּלוּם לֹא הָיָה...

*

אַתְּ אֲפוּרָה וְגַלְמוּדָה

כְּמוֹ נַפְשִׁי אָנִי.

אַתְּ מוֹלַדְתִּי הַיְּעוּדָה

וּמִשְׁכָּנִי.

שִׁמְמוֹנִי שִׁמְמוֹנֵךְ,

וּבַתּוּגָה

הַשּׁוֹכְנָה דֹם עַל שָׁרוֹנֵךְ

אֲנִי מְנֻגָּע.

בַּדְּמָמָה הַנְּכֵאָה,

בִּמְבוֹאַיִךְ הַנִּחָרִים,

חוֹנַנְתִּנִי כְמוֹ רֵעָה

בַּמִּסְתָּרִים.

אַתְּ אֲפוּרָה וְגַלְמוּדָה

כְּמוֹ נַפְשִׁי אָנִי.

אַתְּ מוֹלַדְתִּי הַיְּעוּדָה

וּמִשְׁכָּנִי.

תֵּל-אָבִיב

לֹא כְבֵדָה נְשִׁימָתֵךְ, בַּת הֶעָרִים.

עוֹד רַב הַמֶּרְחָב סָבִיב וְהַשְּׁחָקִים בָּרִים.

כִּקְהַל נְעָרוֹת בְּיוֹם חַג וּנְגוֹהוֹת

שְׁלוּבוֹת-חוֹמָה נוֹהֲרוֹת הַמְּבוֹאוֹת.

בְּפַרְבָּרִים רְחוֹקִים וְעַל פְּנֵי רְחָבוֹת

מוֹחֲאוֹת כַּף בְּגִיל הַמַּקָּבוֹת.

אַךְ מִבֵּין גִּבּוּבֵי-חוֹמוֹת וַאֲגַפִּים צָרִים

הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה כְבָר שַׂר הֶעָרִים

בִּכְסוּת מֶלֶט כֵּהָה וַאֲפוּרָה, 

וְיָדָיו מְאֻגְרָפוֹת בְּאַכְזָרִיּוּת עֲצוּרָה.

וּפֹה וָשָׁם בְּמַגַּע יָדוֹ הַנַּעֲלָמָה

נוֹפְלָה דְמוּת אָדָם מִמְּרוֹם סֻלָּמָהּ.

*

בְּתוֹךְ הָעִיר הַמְאֻבָּקָה וְהַנְּכֵאָה

אֵיכָה אֶשָּׂא אֶת הַכּוֹס הַמְלֵאָה

אַהֲבָה אֶל כָּל אָח וָרֵעַ?

בְּתוֹךְ הָעִיר הַמְאֻבָּקָה וְהַנְּכֵאָה

הַחוֹמוֹת דּוֹמֵמוֹת. עֵינֵי הָעוֹבְרִים זָרוֹת.

וּבְדִידוּת עַל הָאָרֶץ כִּבְמֶרְחַקֵּי-הַמַּזָּרוֹת.

רַק שָׁם עַל מִדְרָכָה, בְּקֶרֶן הַמְּבוֹאִים,

קוֹרְסִים דֹּם כַּתָּפִים כְּקֻפַּת-שַׂקִּים בְּלוֹאִים.

אוֹתָם אֹהַב וַאֲרַחֵם עַד לִדְמָעוֹת,

אִתָּם אֵלֵךְ שְׁחוֹחַ תַּחַת הַמַּשָּׂאוֹת.

הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

אֵלֶיךָ, מַחֲבֵא עֹז-קְדוּמִים

לִתְפִלּוֹת, כְּמִיהוֹת וּרְנָנִים,

מִמֶּרְחָק בָּאתִי לְהִשָּׁעֵן

בְּתוּגָה אִלְּמָה אֶל הָאֲבָנִים.

בֵּין גְּלִימוֹת שְׁחוֹרוֹת וַאֲרֻכּוֹת

וּפִיפֵי-אֺדֶם לַמִּטְפָּחוֹת,

אֶעֱמוֹד מַחֲרִישׁ וְאַאֲזִינָה

לָאֲנָחוֹת, לָאֲנָחוֹת.

רֹאשִׁי יִשַּׁח בִּדְמָמָה

בֵּין רָאשִׁים מוּטָחִים וְנִסְעָרִים:

שְׁכוֹל-עוֹלָמִים יַעַל מִסְּדָקִים,

מִפִּצְעֵי אֶבֶן הַמָּשְׁחָרִים.

לֹא אָטִיחַ, גַּם לֹא אֶחֱלֹם,

אַף בְּנֶחָמַת-גִּיל אֲמָאֵן:

מִמֶּרְחָק בָּאתִי, דַּךְ יָגֵעַ,

תְּנוּנִי רַק לְהִשָּׁעֵן.

תְּפִלָּה

צְרוֹר, אֱלֹהִים, אֶת דְּבָרַי,

אֲשֶׁר יָצַרְתִּי בִּבְדִידוּת וּבְרֹגֶז חַיַּי,

בִּצְרוֹר חַיֵּי-עַד.

אִם לֹא חֲנַנְתַּנִי, אֱלֹהִים,

כֹּחַ שְׂפָתַיִם רַב,

אַךְ אֶת כְּאֵבִי מָסַכְתִּי עַד תֹּם

כְּמוֹ בְּכוֹס

בְּמִלִּים בָּרוֹת אֵל,

אֲשֶׁר קָצַבְתָּ לִי.

וּבְכַפּוֹת יָדַי הַדַּלּוֹת לֹא דָבַק מְאוּם

מֵאֲשֶׁר לֹא לִי.

וּבְמוֹט אִילַן חַיַּי הַבּוֹדֵד

עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת,

כְּצִפֳּרִים מָחֳרָדוֹת

אַל נָא יָפוּצוּ מַנְגִּינוֹתַי

בֶּחָלָל הָרֵיק.-

צְרוֹר, אֱלֹהִים, אֶת דְּבָרַי

בִּצְרוֹר חַיֵּי-עַד.

רַחֲמִים

הַאִם אֵלֶּה חֲתוּלִים, גּוּרֵי חֲתוּלִים

שֶׁנִּצְטוֹפְפוֹ עַל כַּרְכֹּב הַגָּדֵר

סוֹמְרִים אֹזֶן בְּפַחַד

בָּאֲפֵלָה הַמִּתְקָרְבָה וּבָאָה

בְּכַפּוֹת שְׂעִירוֹת כֹּחוֹת-קְדוּמִים

הַאִם זֶה מְטֹרָף, מַכֵּה-אֱלֹהִים

הַמְחַטֵּט בְּסֵתֶר כְּכֶלֶב נֶעֱזָב

בְּשַׂק הָאַשְׁפָּה עִם שֵׂעָר.

הַאִם אִשָּׁה שַׁכּוּלָה הִיא זוֹ,

אוֹ עֶלֶם אָנוּשׁ עוּל-יָמִים,

שֶׁהַמָּוֶת רוֹכֵב כְּאָדוֹן

עַל צַוָּארוֹ הַשָּׁחוּף, הַמְדֻלְדָּל,

כְּצַוַּאר בְּהֵמָה עֲנִיָּה -

רַק אַתְּ אִמָּא,

שֶׁמִּקִּרְבֵּךְ צָמְחוּ הַחַיִּים,

שֶׁמִּבְּשָׂרֵךְ נֶעֱקַר הַבָּשָׂר בִּכְאֵב,

רַק אַתְּ תֵּדְעִי

אֶת הָרְחִישָׁה הַחַמָּה הַזֹּאת,

אֶת הַגַּל הַצּוֹרֵב בַּלֵּב.

וְגַם אָנֹכִי,

שֶׁשּׁוֹכֵן הָיִיתִי בָּךְ בִּזְמַן הֵרָקְמִי,

בְּיַרְחֵי-הִתְהַוּוּתוֹ,

בְּאֵזוֹר לְבָבֵךְ הַחַם,

גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁמֶץ מִזֶּהוּ.

אַךְ לֹא כֵן הַבָּא אַחֲרַי;

כְּאַבִּיר צוֹהֵל בִּגְבוּרָתוֹ,

אוֹ כְּפִילוֹסוֹפוּס נָבוֹן מְאֹד

יֵבוֹשׁ בְּרֶגֶשׁ זֶה

וְאַף יָבוּז לוֹ! לָמוֹ!

עטיפת הספר "פרחי בדידות לבנים" מאת מרדכי טמקין שיצא עתה

בהוצאת שמואל טל הוצאה לאור בע"מ

ומופץ על ידי מוסד ביאליק.

זוהי אסופה נבחרת משירי המשורר שראו אור בספריו בין השנים
 1969-1927.

עריכה ואחרית דבר: יובל גלעד

קווים ביוגרפיים: הילה טל-קריספין

השער: דיוקן המשורר, חיים גליקסברג, 1926

יובל גלעד

אל הדממה הכחולה - על שירת מרדכי טמקין

שירת מרדכי טמקין (1891-1960) הינה שירה נזירית, מינימליסטית, המשלבת אמירות ישירות וכנות עם שפה מהודקת ומוקפדת. טמקין היה משורר לירי בעל זיקה חזקה לרומנטיקה של המאה התשע-עשרה, אבל גם לשירת ההתבוננות בדברים של רילקה של ראשית המאה העשרים. הוא היה משורר ארצישראלי מובהק שהרבה לכתוב על נופי הארץ השוממה בימי ראשית היישוב, אבל בו זמנית משורר אינדיבידואליסט ההולך בשדות נפשו ומהרהר.

בימי חייו היה טמקין משורר מוכר ואהוב בקרב סופרי התקופה, גם אם לא ניתן לומר ששירתו התקבלה ונקראה באופן אינטנסיבי. אבל עם השנים, בדומה למשוררים כנח שטרן, גבריאל טלפיר ואחרים, שירתו נשתכחה מלב, בתרבות ישראלית שאיננה משקיעה מספיק משאבים בזיכרון ההיסטורי-תרבותי שלה, ומבחר זה נועד להציג את המיטב של שירתו ולהחזירו למחזור הדם של השירה העברית. המבחר הינו יוזמה של הח"מ ושל נכדי המשורר, פעולה הנעשית כנגד כיוון התרבות הישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת.

כתיבת טמקין התאפיינה בחופש מקצבי, והשירים נעים בין כאלה החרוזים היטב לכאלה המשתמשים בחריזה חלקית, על פי המוסיקה שמתאימה לשיר. אבל המבנה האופייני לשירתו הינו סגפני, מכניס מקסימום אינפורמציה במינימום שורות. זוהי שירה המתעכבת על ההוויה ויופייה, שירת התבוננות והקשבה לקיום, שירה רליגיוזית המרבה לפנות לבורא. רתיעה אינדיבידואליסטית מכל דת ממוסדת מביאה נפש רליגיוזית לפנות לבורא ישירות, בלי מתווכים, בשירים נוגעים ללב בכנותם. אבל הכנות משכנעת במרבית השירים בגלל המתח בין הרגש הרב האצור במילים לבין המבנה הנוקשה והנזירי, גם במבחר המילים וגם בצורת השיר. זוהי שירת כמיהה של נפש שרוצה יותר, אבל גם רואה את יפי הבריאה. שירת נפש מקוננת על הרוע בעולם, אבל ממשיכה להאמין בבורא ובריאתו.

בכך מזכירה שירתו את שירת משורר נפלא ונשכח אחר בן התקופה, י. צ. רימון, אם כי שירת רימון מדגישה יותר את הייסורים ופחות את עמידת הצניעות בעולם. העמידה הרליגיוזית של שני המשוררים תרמה אולי לשכחת שירתם, בחברה ישראלית חילונית צעירה השקועה בעשייה ומלחמות. עם זאת, יש להדגיש שבנוסף לפן הנזירי בשירת טמקין, ישנו גם הפן החברתי, החש את התמורות לפני קום המדינה ואחריה, חרד ודואג לגורל היישוב היהודי בארץ ובגולה, משורר של בני אדם.

צירופים עדינים ואמירות ישירות מתאספים למכלולים חזקים בשירת טמקין, על אף המינוריות שנהוג לייחס למשורר. זיקה מסוימת ישנה לשירת הטבע של דוד שמעונוביץ', ששירתו הייתה אהובה על טמקין, אבל שמעונוביץ' כתב אידיליות רחבות יריעה, בעוד טמקין היה משורר הצמצום, והוציא למעשה רק ארבעה ספרי שירה בימי חייו. מבחינת האהבה לנופי הארץ בכלל ולנופי הכנרת בפרט, ישנה כמובן קרבה לשירת רחל, על אף שהמבנה השירי שלה היה נוקשה בהרבה מבחינת החריזה והדבקות במשקלים. רחל הושפעה יותר מהשירה הרוסית, טמקין מהשירה הגרמנית בה היה בן בית בגלל ידיעת השפה.

ספרו הראשון, ואולי הטוב ביותר, "נטפים" (תרפ"ז), מכיל ברובו התבוננויות בארץ השוממה של ימי ראשית היישוב, כאשר ישנה אנלוגיה בין תחושת הבדידות והשממה בנפשו של המשורר לזו הנגלית בטופוגרפיה של הנוף. טמקין מציג התבוננות חסרת פשרות, כתובה ביושר נחרץ, התבוננות שאיננה נוטה לאידאליזציה שהייתה אופיינית לשירה הציונית המוקדמת, ומבחין בעצבות הנוף. שירי הקובץ מציגים "השלכות" של תחושות נפש על הנוף, בצד תיאורים ממשיים של הנוף גם יחד. זוהי שירה בעלת עמקות פסיכולוגית ותיאורית, ציורי נוף ואני שלובים זה בזה.

שירתו עצובה ביסודה, עוסקת בצדדים הקודרים של הנפש, אבל זאת בד בבד עם חיוב החיים, העבודה, המשפחה. תל אביב הצעירה זוכה לביקורת על ניכורה כבר בשיר מוקדם של ימי ראשיתה, ירושלים זוכה לאהבה של אדם רליגיוזי, והנופים השוממים מציגים "הוד ארץ חרבה". גילוי הלב של טמקין מביא גם לאמירות לא קלות, התרסה כלפי ארציות הקיום, כלפי ההתנהגות הקונפורמיסטית האנושית, וזאת אף בשירים הפונים לבני משפחה. ברבים מהשירים ישנו מעין היסט סמאנטי מפתיע ואמיץ, כמו בשיר המתאבל על מות הבת ושואל עד מתי יהיה על המשורר לשאת באבל.

ניתן לקרוא את שירת טמקין, שאהב את הארץ ונופיה על אף שהוא מתאר בעיקר את עצבותה - "לקראת תוגת ארצי אלכה" - כשירה ציונית מפוכחת, אוהבת אבל נזהרת לשמור על עמדת בדידות והתבוננות.

שפתו של טמקין פשוטה, והפשטות של המילים הנבחרות עומדת לזכות השירה הזאת כעבור עשרות שנים, כאשר מעטות המילים בשירים שיצאו מהמחזור. השפה העברית משתנה במהירות, אבל המילים הפשוטות נותרות בשימוש. ולכן אין כמעט אנאכרוניזם בקריאה בשירים כיום, הם נותרו ברובם רעננים כפי שהיו כשנכתבו.

בספרו השני, "שירים ותפילות" (תרצ"ד), הדגש הינו על שירים הפונים לבורא ומציגים עמדה רליגיוזית מורכבת של התפעלות ממעשי הבורא ורצון להכפיף את האני לגדולתו, אבל מצד שני ביקורת והתרסה רבה כלפי עוולות בעולם, קבילות זועמות-נואשות על עולם של חוסר צדק וסבל חסר פשר וגבול.

בהדרגה החלו להתרבות שירי המשפחה: שירים הפונים לרעיה, לבן ובהמשך לנכדים, גם הם משמשים את המשורר באופן דואלי. מצד אחד ישנה הבעת אהבה לעולם, לחיים, לבני אדם, ומצד שני השירים מדגישים את עמידת הבדידות של המשורר בעולם, אפילו בקרב משפחתו האהובה. זוהי שירה העוסקת כל העת בקונפליקט בין הרצון לשמור על גרעין האני, על אף העצבות והבדידות שהם מנת חלקו, לבין רצון להשתלב בעשייה הציונית, תוך הבנת המוגבלות של עשייה משוררית בחברה המקדשת את בניין הארץ והעבודה החקלאית.

"ספר השירים והתפילות" (תש"ב), השלישי במניין ספרי המשורר, מכיל את שני הספרים הראשונים במלואם, אליהם נוספים שירים רליגיוזיים חדשים. השילוב של שירים ישנים בספרים חדשים מאפיין מעתה את ספרי טמקין, ואינני בטוח שהם היוו בחירה אסתטית נכונה. ייתכן שהרצון היה להציג ספרים מרובי עמודים, מטעמים אלה ואחרים, כדי "לחפות" על מיעוט השירים היחסי שהנפיק המשורר. אבל החזרות פוגעות בקריאה המאוחרת, יוצרות ערבוב מבלבל.

"באלם קול", הספר הרביעי והאחרון שיצא בימי חייו של המשורר, מכיל שירים רבים הבנויים בקופלטים, זוגות שורות. המשורר ששכל את בתו רוחמה מקונן על מותה, בו זמנית עם קינות על שכול אימהות לבנים שנפלו בקרבות. באמפתיה רבה, חמלה של משורר שחש את אנושיות הקיום וסופיותו, מחבר טמקין שירים על המוות שיכול לקטוף בכל רגע. ובו זמנית מופיעים שירים לא מעטים העוסקים בהזדקנות המשורר עצמו, תודעת הכיליון תוך תחושת חוסר פשר מסוימת. אבל טעם הקיום הינו השארת השירים לדורות הבאים, כמו גם המשכיות המשפחה וקיום הדור הבא.

בסיום המבחר מובאים כמה שירים מן העיזבון, בהם שירים שהוקדשו לנכדי המשורר, המציגים צד מעט עליז ו"יומיומי" יותר של המשורר.

כאמור, שירת טמקין הייתה מוכרת בקרב סופרי הארץ, והמשורר אף היה ידידו של המשורר הלאומי. עם זאת, ביאליק עודד יותר משוררים "מז'וריים" באופיים כיעקב כהן וזלמן שניאור, בין השאר במאמרו הנודע "שירתנו הצעירה".

יעקב רבינוביץ', עורך "הדים", כתב על "שירים ותפילות", במכתב שאינני יודע אם תוכנו פורסם מעולם (1942), שטמקין היה "משורר המתפלל בשירתו". טמקין, מסביר רבינוביץ', היה נאמן פחות למנגינה הספרדית או האשכנזית, יותר ל"משקל הפנימי הנפשי". במכתב "מתווכח" רבינוביץ' עם נוסחים של שירים שנדפסו בספר, מעדיף לעיתים נוסחים קודמים שנדפסו בכתבי-עת, אבל אלה ויכוחי אוהב. הוא מציין את עדינות השירים, ששורות מתוכן הפכו למשוררי התקופה כ"פסוקי נפש". אחרי שירי הארץ הגיעו שירי חיים ומשפחה, המעבירים רגש באופן בלתי אמצעי.

רבינוביץ' מדגיש את טמקין המשורר המטייל והמתבונן, אוהב הטבע והמתרפק על השקט. אבל בצד ההתבוננות בטבע המשורר מתבונן גם בערים המתפתחות, ובעיקר בפועלים ובפשוטי היום העובדים בהן. עם זאת, רבינוביץ' גם מבקר שירים שבה טמקין מפריז ומוסיף "הסברים" בלתי נחוצים ומעט פשטניים על תיאורים מספקים לכשעצמם. הוא גם מבקר את דרך הדפסת השירים, כאשר בתי שיר מופיעים בנפרד על פני עמודים שונים על אף היותם בני אותו שיר.

זוהי שירת ניגודי נפש, מציין רבינוביץ' במכתבו, מצד אחד אהבה למשפחה ומצד שני ביקורת על גסות הקיום. אבל עיקר כוחו של טמקין בהיותו "גלוי עין ואמִתי", כותב ב"רטט לירי", ש"הינו הנימה העיקרית והסודית בשיריו".

אדיר כהן, ברשימה שנדפסה ב"דבר" במלאות חמש שנים למות המשורר, הגדיר את טמקין כ"משורר לירי נוגה צליל ששיריו חתומים בחותם הערגה, העצב וההמייה הנפשית". הבדידות, סבור כהן, אפשרה למשורר "לגלות את המשמעות המלאה של החיים ביגונם". כהן מדגיש את הרליגיוזיות של טמקין, שאיננה דתית במובן הממוסד, אלא מדגישה את גדולת הבורא ואפסות האדם. אבל בדידות שירת טמקין איננה גורמת לו לעולם לאדישות כלפי גורל האדם בכלל והיישוב בארץ.

המשורר שמעון הלקין, במאמר שהקדיש לשירת טמקין, עם הופעת המבחר המצומצם "שירי ירושלים" בשנות השישים, מציין שהשירים שעוסקים בירושלים נכתבו לאורך כמה עשורים. הלקין מדגיש את אלמנט ההתגלות בשירת טמקין, התגלות של היחיד והקולקטיב גם יחד. כמו כן מדגיש הלקין את אחדות הבריאה אותה מוצא טמקין בשיריו, "בבואה בודהיסטית כמעט של עולם-ההכרה האנושי". הסתירות בשירתו הן רק מרכיבים באותה אחדות כוללת של ההוויה. הלקין מציין שהיסוד המרדני המודרני בשירת טמקין קיים, אבל מתבטל לנוכח קבלת המרות שבמשורר. הלקין מציין שגם לנוכח יפי ירושלים אין המשורר מוותר לרגע על אישיותו הפיוטית הנוכחת ישירות ובעקיפין, במראות שמציג הנוף.

על אף עמידת הצניעות, הרי שטמקין הכיר, לדעת הח"מ, בערך שירתו, וקיווה להישארותה אחרי מותו, כפי שבא לידי ביטוי בשיר "לנכדה". סמוך למותו ערך המשורר מבחר, "אגד קט" המכיל בסיומו כמה שירים אחרונים חדשים. אינני בטוח שהמשורר היה העורך הטוב ביותר של שירתו הוא. בפתח המבחר מובאים דברי המשורר יצחק עוגן. עוגן מציין את האינדיבידואליות של טמקין כמרכיב המבדיל אותו משאר משוררי התקופה, שחסו רובם ככולם תחת צלו הגדול של ביאליק. הוא מציין את גילוי הלב של טמקין, שאיננו מנסה לחפות על חולשות האדם ומציג אותן ביושר. הבית והמשפחה היו לטמקין מעין "מקלט" מהעולם וקשייו. עוגן מדגיש את הברית בין שירת טמקין לארץ החדשה, אבל גם את כישלון ההתמזגות המקווה, ואת "קרע התמיד" בין היחיד לארץ ולחברה. המשורר לא עסק בעבודת האדמה של היישוב החדש, אבל עסק בהוראה ביישוב הצעיר בטבריה ובירושלים, ובכך תרם גם ל"מעש" היומיומי. עוגן מציין את הצמצום העומד בבסיס שירת טמקין, "משורר פשטן אבל לא פשוט". הוא מסיים את ההקדמה למבחר בטענה ש"לא באשמתו של המשורר לא נודעה שירתו בכוחה לדור החדש".

אין לנו אלא לקוות שמבחר מקיף זה, המכיל כרבע משירת המשורר לערך, את המיטב, יעזור להחזיר במעט את שירת המשורר למודעות הקוראים, שירה שהפואטיקה הייחודית הנזירית שלה, כמו גם נושאיה העל-זמניים והאוניברסליים, עדיין חיוניים גם בראשית המאה העשרים ואחת.