בראשית האחווה. והכול מתחיל מכך שגם אנו, בני האדם, יצורים חיים ואמפאתיים, שגם אנו מסוגלים ויודעים להרגיש, לכבֵּד ולאהוב את האחר. אנחנו פקוחים, מי יותר ומי פחות, למה שחַי ומרגיש סביבנו. האמפתיה שלנו היא עוד ביטוי של הכּרָה רִגשית באחֵר ובכך אנו בו-זמנית גם מכירים במה שנפרד מאִתנו וגם נעשים חלק ממנו, שותפים לגורלו, קשורים בו בנימֵי רגש והכרה. עצם היכולת להכיר באחֵר ולהתרגש מהרגשותיו היא הבסיס, אבן התשתית, של כל תורה מוסרית, תהיה אשר תהיה.
בזמנים הקשים לנו ביותר כיצורים אמפאתיים, תחת שאוֹן הצער והיגון על קרוב שמת לנו, בן למשפחה ביולוגית או חבֵרית, אנחנו נוהגים להתכנס פנימה ולהתאבל, לבד או ביחד, מנחמים ומתנחמים. בדרך כלל אנחנו מְבַכִּים את מתינו אחרי שהאסון הסתיים והותיר בעקביו רִיק מְטַנְטֵן, יושבים בבתינו ומתפנים לשכול, לזיכרון, להזדהוּת, ניגשים שוב ושוב אל האֵין החדש, ממששים הלוך וחזור מתוך איזו דחיקה להחזיק בַּזמן נפש שפַּסקָה ממנו, להחיות גוף שכל איבריו נעדרים, פַנטוֹם געגוע, מִתרגלים ללשון עבָר כשם שמתרגלים למחלה חשׂוּכת מרפֵּא.
להמשך המסה באתר יקוד
אקו"ם