חיים נחמן ביאליק
דברי המשורר הלאומי בעצרת לזכרו של חיים ארלוזורוב
מה נאמר ומה נדבר. בעוד הדם צועק - מה כוח הפֶּה? לא עליתי על במה זו להספיד את המנוח ולסיים כל שבחיו. זאת ייטיבו לעשות ממני חבריו הקרובים אליו לעבודה ולייסורים, שידעו והכירו את דרך חייו המופסקת באמצע באופן נורא כל כך, אלה שידעוהו במלוא כוחו וקומתו. הַכָּרתי את ארלוזורוב לא היתה שלמה. פגישותַי אתו ארעיות היו, שיחותינו - חטופות, בנות שעה קלה. קראתי את דבריו והשתוממתי לראות, איך איש בימי הבחרות ידע להבליע את עצמו במעמקי חיינו ותנועתנו.
יותר הכרתיו בקונגרס האחרון. הרצאתו היתה המזהירה ביותר והמרכזית, הצמידה כל אוזן, כבשה את כל הקונגרס. בייחוד הגיע לגובה, ועִמו הקונגרס, בתשובתו הניצחת למשיגיו. ראיתיו אז בכל תפארתו וקומתו. זכורני הרגע שגמר את תשובתו ויצא למסדרון. הייתי, במקרה, הראשון שנתקל בו. פניו זרחו באור רוח הקודש ממש. אינני סנטימנטלי ביותר, אך לא התאפקתי ונפלתי על צווארו. גם מתוך הכרה מועטת זאת ראיתי בו גינוני מנהיג אמתי. היה בו קסם גדול.
טיוטה מהספדו של ביאליק על ארלוזורוב
לא פיללתי כי כה יקצרו ימי האיש הנהדר הזה, כי אחר זמן מה נראהו נלקח מאתנו באופן טראגי כל כך. ידעה היד המרשעת, פגעה בבבת העין. נדמה כי בעין הבהירה היחידה בתנועתנו. איש צלול-דעה ורחב-לב. יקר היה לי בייחוד הרוח המוסרי שפעם בכל דבריו. גם בתשובתו הניצחת היה יחד עם העוז והאומץ גם רוח של אמת ושל רצון להכיר את האמת. אינני זוכר שהשתמש במילה מעליבה. היטיב ברל כצנלסון להגדיר, כי מעולם לא נפגע ולא פגע. ידע למחוץ בלי כאב עלבון. והנה נפל חלל. אבדה שאינה חוזרת.
לא במהרה נתנחם. אף לא לשם תנחומים נקרא הנשף הזה. ולפיכך יכולתי להסתלק מדברי, כי לא לשם כך עליתי. חשבתי לדבר ברוח דברי כצנלסון האחרונים. הוא הקדימני ואמר בצורה טובה יותר ומשוכללה יותר. אני מביע לו תודה רבה בשם רבים. דברים קדושים אמר. אל תתפסו אותם כדברים שמן השפה ולחוץ. נורא מן המוות יהיה, אם לא נבין את הסכנה האופפת אותנו, אם לא נדע, חלילה, את "התאריך הנורא" - וגם בזה היטיב כצנלסון להגדיר - אולי תאריך חדש. שמונה ימים אנו מסומרים אל אסון זה כצלוב אל צלובו. ולא לעצם האסון, אלא לתעלומה האופפת אותו, שהיא הרת סכנות קשות. ואוי לנו, אם לא נזהר! היא נוטלת מאתנו את חופש הדיבור והתנועה. נדנוד כלשהו לא כשורה יכול לאבד אותנו. אנו מוצגים על פי חרב, וברגע מסוכן זה שבהיסטוריה שלנו, אין לנו על מי להישען אלא על הכוח המוסרי שלנו ועל האומץ להבליג.
מעין ראשי פרקים להספדו של ביאליק על ארלוזורוב
המבצרים האחרונים בגולה הולכים ונהרסים. אני קורא, על כן, יחד עם מנהיגיכם: לגרש מקרבכם כל שטן. לבער את הרע ולעקרו מן השורש. נזרקו לתוכנו מילים טמאות שלא ידענו אותן, מילים עבריות אמנם, אך לקוחות מאוצר המילים שלהם. "אגרוף", "בריון" - אל יהא להם מקום בתוכנו, יהא מחננו קדוש. "אש ודם" וכל יתר הפראזות שאין מאחוריהן אלא נביבות, שום ממשות, אל יהא זכר למו. יש לנו רק ממשות אחת - העבודה. אלפי עיניים - כמספר העיניים אשר למלאך המוות - נגזור על מלאך החיים שלנו. אל נצמיד את עינינו לנקודה אחת. נתלוש את עינינו, בכל מאמצי כוחנו, בשארית התבונה שבקרבנו, מן הסיוט הזה ונסב אותו לאלפי נקודות אחרות. שמענו כי עוד יריות מוכנות לעומת כל צריף ולעומת כל מושב. נסב את עינינו שמה.
לא נקדש את שם המת בקדושת שמשון אשר המית במותו. יחיה הוא במותו רבים משהמית שמשון בחייו. לא שמשון מדומה אלא שמשון האמיתי. חיים שמו והוא מצווה עלינו את החיים. נסב את פנינו מן הקושמר [הסיוט], נשוב לעבודת היום. נשמור את דמותו ונוציא ממנו לקח. אַל דיבור בלתי זהיר, אַל תנועה בלתי זהירה! אין לנו עתה אלא חופש ההרהורים, הרהורי תשובה.
שמואל אבנרי
בשולי הספדו של ביאליק לארלוזורוב
דברי ההספד של ביאליק לארלוזורוב לא נכללו משום מה בצמד כרכי "דברים שבכל-פה" של ביאליק, שבהם כונסו לאחר מותו 162 מנאומיו (דביר, תל-אביב, 1935); וכדי להנגישם לציבור העתקתי אותם בזאת מתוך חוברת של דברי אזכרה בשם "חיים ארלוזורוב", שראתה אור בשנת 1934 בהוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל.
ביאליק הקפדן היה חוזר ומתרעם על דרך הבאתם המשובשת של נאומיו בבמות השונות, וכבר נואש מלתקן את העיתונאים והעורכים שהביאו את דבריו בסירוס צורה. גם בדברים שמתוכם העתקתי ניכרת מלאכה רשלנית של המביאים לבית הדפוס. ועם זאת, בהיעדר חלופה מתוקנת של ביאליק עצמו לא שיניתי מהנוסח הנ"ל (לבד מתיקונים של פליטות קולמוס) אלא את פסקת הפתיחה המשובשת של הנאום, שאותה בניתי על יסוד טיוטה בכתב ידו של ביאליק מתוך ארכיון המשורר.
השוואה בין הטיוטה לבין מה שנדפס מגלה לא מעט משפטים החסרים בנוסח המודפס; ואין לדעת בוודאות האם החליט ביאליק עצמו שלא להשמיע את כל מה שהכין, או שידו של עורך היא שקיצצה בנטיעותיו של המשורר. לבחינה מדוקדקת יותר של הדברים אני נדרש בספרי "כמה ביאליק יש - על ריבוי פניו של יוצר ומנהיג" [בהדפסה]; וכאן אסתפק בהבאת פִסקה שלמה אחת מהטיוטה, המעשירה את הנוסח הבלתי שלם של מה שראה אור עד כה.
ואלה דברי ביאליק הנוספים: "מיום שקרה האסון מסומרים אנחנו כולנו אליו, בנערינו ובזקנינו כצלוב אל צלובו. אין הלב פנוי לשום דבר. נגזלה המנוחה. אינני יודע אם עלה בידי הרופאים למצוא את הכדור בגווית הנרצח ולהוציאו משם. אבל בלבנו אנו, בלב כולנו עדיין תקוע החץ, עמוק עמוק הוא, ומי יודע מתי ומי ימצאהו. מותו הטרגי של ארלוזורוב במבחר שנותיו ובעצם כוחו, תוך כדי עלייתו במעלות הכבוד של שורות תנועתו הלאומית - היא בלבד דיה להעטות אותנו מעטה אבל כבד לימים רבים".
קברו של ארלוזורוב הסמוך לקברו של ביאליק
ביטויים לזעזוע העמוק של ביאליק מרצח ארלוזורוב ניתן להכיר גם בהערות-אגב שהוסיף באותם ימים למכתבים שונים ששיגר למיודעיו בנושאים שונים. כך, לדוגמה, כותב ביאליק לסופר העברי האמריקני אפרים ליסיצקי ב-20.6.1933: "את ספרך הגדול עדיין לא ראיתי. בצאתו אקראנו ואודיעך את דעתי. היום יום אבל גדול לכולנו בנפול על במותינו חלל ארלוזורוב. אקצר, אפוא, הפעם" (איגרות ביאליק, בעריכת פ' לחובר, דביר, תל-אביב תרצ"ט, ה, עמ' רלח). ולרב ד"ר לטס שברומא כותב ביאליק למחרת: "עדיין אנחנו, כולנו פה בארץ, שרויים באבלות אחרי האסון, שבא עלינו בהירצח אחד מבחירי החברים של ההנהלה הציונית, ד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל. גדולה הצרה, והמקום ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון (שם, עמ' רמ).
עדות מעניינת נוספת, מזווית ראייתו של ילד, מעניק לנו לובה אליאב: "הייתי נער בתל-אביב, כבן 10, ילד טיפוחיו של חיים נחמן ביאליק. כל שבת הייתי בא לביתו. באותה שבת, למחרת הרצח, טייל אתי ביאליק כמנהגו, אך היה איש אחר. לפתע פרץ בבכי מר והסביר לי מי נפל. ההסבר נשכח ממני, אך זכור לי הבכי של איש בא בימים, הבוכה על כתפי, נשען על מקלו ורועד" ("הבכי של ביאליק", מעריב, 26.6.1973).
גם בדברים האחרונים שהשמיע ביאליק ערב מותו, בנאום הפרידה שלו מבאי "עונג שבת" - שב ביאליק ונדרש למה שהוא כינה "הסימן העיקרי למחלת השעה": "ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה. מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע" ("ביאליק על מחלות היישוב", הארץ, 3.6.1934).
"המשפט הידוע" הינו כמובן משפט רצח ארלוזורוב שפילג אז את היישוב, בין אלה שהאשימו את הרביזיוניסטים ברצח (או לפחות באטמוספרה שהובילה אליו), לבין חוגי הימין שהתנערו מאחריות למעשה וראו בהאשמתם עלילת-שווא. ביאליק עצמו, נטה כנראה להאמין יותר לחוגי השמאל (לפחות בשלב הסמוך לאירוע הרצח), אולם ישנן גם עדויות שלפיהן השתכנע כביכול המשורר במהלך הזמן, שחוגי הימין נקיים (ראו לדוגמה: דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים, תל-אביב 1960, עמ' 423). כך או כך, מעולם לא יצא ביאליק בהצהרה חד-משמעית בנדון, ואף סירב לחתום על מנשרים שהוצאו על ידי החוגים השונים שהיו מעורבים בפרשה.
בשולי אחד מדפי הטיוטה שלו כותב ביאליק כנקודת התייחסות את צמד המילים "עגלה ערופה", הרומזת אולי למעין אחריות כוללת למצב, שאותה ייחס המשורר ליישוב כולו. לפי דיני התורה, כאשר נמצא מת בשדה מרוחק מהיישוב, כשאיש אינו יודע מי רצח אותו - על בני העיר הסמוכה לערוך טקס של עריפת ראש עגלה וקבורתה במקום, ובתוך כך גם לומר את המשפטים הבאים: "ידנו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. כַּפֵּר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונִכַּפֵּר להם הדם" (דברים, כ"א, 8-7). על נושא זה גם הרחיב ביאליק את דיבורו במפגש "עונג שבת" שהתקיים סמוך לרצח.
כתבי היד - מתוך ארכיון בית-ביאליק
אקו"ם