דיאלוג קצר עם כנרת רובינשטיין על רומן הביכורים שלה "תיבת נוח" לכבוד שבוע הספר וקטע מתוך הרומן:
התוכלי להצביע על נקודה מקורית ברומן שלך?
"מקוריותו של 'תיבת נוח' היא בבחירת הבית ברחוב ראובן (בשכונת בקעה בירושלים), הבית שבו התגוררה חווה לפני שעברה לבית האבות כאחת מהדמויות דרכן מסופר הסיפור הפוליפוני.
"הבית (הנכתב כנקבה!) מספרת בחושניות ובשפה יצרית וקדמונית לא רק את סיפורה של המשפחה אלא הולכת אחורה בזמן ומגוללת את קורותיו של הבית הערבי ודייריו ממש מראשיתו. זוהי נקודת מבט לא שגרתית שכן אנו מורגלים להתייחס לבתים שבהם אנו מתגוררים באופן פונקציונאלי, כאל יחידת נדל"ן שאמורה לשרת אותנו ואת צרכינו. ב'תיבת נוח' לא רק האנשים בוחנים את הבית אלא גם הבית בוחן את האנשים והם נחשפים בחולשותיהם ובחוסר האונים שלהם".
במובנים רבים זהו ספר על בית ועל התשוקה לבית, העוברת דרך הדמות הראשית. לא?
"ייחודו של הרומן הוא בבחירת גיבורים שבדרך כלל קולם לא נשמע. אחת מהדמויות הללו היא קולה של חווה, קשישה שאיבדה את הזיכרון שלה לטווח הקצר בעקבות אירוע מוחי: היא זוכרת אירועים מעברה הרחוק אך אינה זוכרת מה אכלה בארוחת הבוקר. בעקבות האירועים הללו בני משפחתה מוציאים אותה מביתה ומשכנים אותה בבית אבות, אך חווה לא מתגברת על כך והיא נותרת אכולת געגועים לביתה. שואלים אותי: מה לך, בחורה צעירה ולגיבורים כאלו? תשובתי היא ואצטט כאן את הסופרת האמריקנית סוזן זונטג, שכל אחד מאיתנו מיום היוולדו מחזיק בשני דרכונים. האחד לממלכת
הבריאות והשני לממלכת החולי. כולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הבריא, אבל כולנו נאלצים לפחות פעם בחיים להשתמש בדרכון השני... 'תיבת נוח' מעמיד תמונת ראי מולנו כחברה: איך אנחנו מתייחסים לאנשים הללו שמשתמשים בדרכון האחר, ומה זה אומר עלינו?".
הבית ברחוב ראובן
קטע מתוך הרומן "תיבת נוח"
כמעט ולא נשאר בי דבר מכפי שהיה בהתחלה, אבל חדשים שבאים אינם חשים בשינוי. אני נראית להם אותו דבר, פחות או יותר, והם מנגד חושבים רק איך אפשר להפיק ממני כמה שיותר. ואז שוברים אותי.
מרחיבים ומגדילים חדרים, בטוחים כי מה שיותר גדול יותר טוב. אבל הם מרוויחים מקום ומפסידים אור וחום וריח אדמה.
השתניתי כל כך הרבה פעמים. ריחות של בישול והפרשות נספגו בי. לחשושי זימה התנשפו מעליי ומתחתיי. חרחורי מריבות ניצתו בי. קללות הוטחו בתוכי.
הם מאמינים שאני גורמת לבעיות, אבל הבעיות שלהם מתחילות מבראשית. אצלי זה רק מתגלֶה. הם לעולם אינם שואלים אותי דבר, מניחים מראש שהתפקיד שלי הוא להכיל ולהכיל ולמלא את נקבוביותיי בנוזלי הצרות שלהם, ומתפלאים שגם לי לפעמים יש נזילות וטחב.
הם מרסקים בכריות אצבעותיהם את הבועות המתקלפות של הסיד, וחובטים בי מיואשים, ומתפללים שייעצר הגשם ותיפסק הרטיבות. לעולם אינם חושבים על מה שמעבר. ממהרים לכסות את החור המתגרה הזה שנמתח מעליהם, מגיר שאלות, נוטף הרהורים. מזדרזים לסייד ולטייח. שלא יראו, שלא ירגישו. ולרגע אינם חושבים עליי, על הפצע הזה שנפער בי. למה הוא נפער בכלל? למה אני מטפטפת ככה ומתפוצצת?
בהתחלה הייתה נדין. היה לה שיער שחור סמיך שדגדג את קצה הישבן, עור חום ועיניים נוצצות. היא הייתה הראשונה. אני עדיין מחכה שתחזור.
היא הייתה יושבת מול הראי בחדר, מברישה את שערה הלוך וחזור ומספרת לו סיפורים. היא סיפרה לו על המשפחה שלה בכפר ההררי ליד ירושלים, בת יחידה בין שישה בנים פרועים. אמה הכריחה אותה להגיש לאחיה את הארוחות, והיא תמיד נזהרה שהאורז לא יתקרר, שלא ישפכו לכיור, שלא יקללו אותה.
אחר כך הייתה צריכה לנקות את השאריות ולשטוף את הצלחות בברז המים שבחוץ, והזרם הקר הרטיב את שולי שמלתה והדביק אותה לירכיה, ובנעליה דבק בוץ, והיא הייתה מביטה אל הוואדי המדברי הצהבהב שבקצה אופקו נצנצו מי טורקיז, ומתפללת לאללה שיעזור לה.
היא נפנתה מהראי אל הראשון שתכנן אותי, בנה אותי מלט ובטון, לבנה לבנה, אריח אריח: "מי האמין שתיקח אותי משם, אתה שבאת ממשפחה עשירה, תתאהב בי, הענייה והפשוטה, ותבנה לי בית ותיתן לי אהבה?" היא נצמדה אל אהובה ונישקה אותו על מצחו.
"אמא שלי תמיד אמרה לי לשמור גרוש לבן ליום שחור, והיא חיטטה לאבא שלי בכיסים של המכנסיים, ואספה מטבעות והחביאה בצד, מחכה לג'הנם שיבוא. ואני, אתה יודע, גם אני שומרת גרוש כל יום, אבל לא ליום שחור אני שומרת; כל יום אני אוספת מטבע זהב לחאפלה הגדולה שנעשה עוד שלושים שנה לאהבה שלנו."
והיא לקחה מטבע מנצנץ ושלשלה בתוך תיבה, והוא משך אותה אליו והפשיט את שמלתה, והיא עצמה את עיניה ולאט לאט גופו הזדחל אליה, וגבה נקשת וירכיה נלפפו סביב גבו. הפנים שלה נמלאו ריכוז והתמסרות, ושערותיה התפזרו ארוכות ורכות על הכרית. והיא שרטה את צווארו עד שבזוויות השפתיים התעקל חיוך של הפקרות שהלך וכבש את פניהם, ובבת אחת משהו פקע וניתר, וגרם לי לרעוד, כמה שזה טוב.
בזמן שנדין ובעלה גרו, היה שקט יחסית, לכן שמעו את פטפוטיהם, שמעו את האש המלחכת באח, שמעו את האהבה שלהם נסוכה בחדרים, ואחר כך באו השניים ונמלאתי צפצופים וחריקות, פסים מרצדים צבעו זגוגיות בכחול.
אבל צפצופים וחריקות עדיפים על מריבות. השניים התחילו לריב בערבי קיץ חמים, כשהאוויר עמד דחוס ועקשן. לאט לאט הם התחילו להשתגע לגמרי. "לפחות תסגרי את החלונות שהשכנים לא ישמעו איזה מפלצת אַת כשאת צורחת." "איך אתה מדבר יא חתיכת בן זונה, איך אין לך בושה?"
צעקותיהם נשארו תלויות באוויר, והמילים שלהם לא נמחקות ממני לעולם. הן מחלחלות פנימה, שורטות אותי, הופכות לחלק ממני, לאחת השכבות שלי.
אם היו יודעים היו נזהרים יותר, אבל כולם חוזרים על אותן טעויות. כולם חוזרים על אותן מריבות, בטוחים שזה מתרחש רק אצלם. אינם מאמינים שמה שהיה הוא שיהיה, ומה שקורה להם, קורה גם אצל אחרים.
מסכת הנחמדות נושרת, פניהם מתקמטות, הופכות לפני עטלף רעות ומכוערות. הגבולות נפרצים, הסכר מתמוטט. הארס הקצפּי מבעבע החוצה ואני סופגת וסופגת, בור ספיגה ענק. אצלי מתנקזים שפכי חולשותיהם, ביבי אכזריותם.
וכבר התרגלתי לראות אותם מכל הזוויות; מלמעלה, מלמטה, מהצדדים. כשהם מחטטים באף, כשהם מוצצים אצבע, כשהם פולים כינים. כשהם מדברים לעצמם, וכשהם חובטים את הראש בקיר.
זמן רב לא התהלכו אצלי צלליות, לא נרטבתי מבכי מלוח, ורצועות אור מנומרות לא ביתרו אותי. התכסיתי בשכבת אבק אפורה ובקורי עכביש.
לבד אני כלום. לבד אני רק חומר ויסודות לבנים וברזל.
איני יודעת אם נדין תחזור, או אם הראשונים יחזרו. עבר הרבה זמן מאז שהיו פה, והם נמלטו ממני בחופזה, נטשו הכול בבת אחת, השאירו את הדלתות פתוחות, את החלונות פרוצים. והרוח ייללה והשתוללה. ונדין שאלה, "אבל מה נעשה, מה נעשה חביב אללבּי עם תיבת האהבה שלנו?"
אקו"ם