היכולות של לאה איני, דעה

היכולות של לאה איני, דעה

רן יגיל


צר היה לי לראות את לאה איני בפרס ספיר האחרון. דווקא ההכי פחות סופר בעיניי מתוך חמשת המועמדים הוא זה שזכה בפרס המיוחל. איני סבור שביצירתו של שמעון אדף מתקיימת משוואת איכות בין השירה שלו לפרוזה שלו. שירתו יפה מאוד. היא פוסעת בשבילים מוכרים, אך מרגשת ואיכותית. הפרוזה שלו מזכירה לי תמיד ניסיונות תיכוניסטיים כושלים להידמות לגדולי סופרי הדמיון המדעי הנערצים עליי בלוויית אֵי אלו אנקדוטות ביוגרפיות, עפעס - לא נדבק. געמאכט.

צר היה לי לראות את לאה איני בפרס ספיר האחרון, כי דווקא זו הייתה השנה שהייתה צריכה לזכות בו, כיוון שהחמיצה את ההזדמנות כשכבר הייתה מועמדת בעבר על ספרה המוֹנוּמנטלי "ורד הלבנון" (כנרת זמורה-ביתן) וזכה במקומה סופר אהוב עליי מאוד, יורם קניוק, עם ספר צִדי למדי משלו "תש"ח" (ידיעות ספרים). אבל כשם שידעו לתת לקניוק את הפרס תוך התחשבות במכלול יצירתו הענפה ופורצת הדרך, כך היה ראוי לתת הפעם את הפרס לאיני, אף כי "סוסית" (כנרת זמורה-ביתן), הספר שהיה מועמד השנה, גם הוא טיול צִדי יחסית בפרוזה שלה.

יש שישאלו תוך הרמת גבה. מדוע צר היה לך כל כך לראות את לאה איני בפרס ספיר? הרי לאה איני היא סופרת מעוטרת, יזכירו, פרס ראש הממשלה, פרס ברנשטיין, פרס ביאליק. כן כן, זה נכון, אך מגיע לה פרס ספיר ואף יותר מכך. מדוע?

לאה איני, היא ולא אחרת, בעיניי, הכישרון הגדול בפרוזה של הדור שלי. וכשמישהו כל כך מוכשר, לא סופרים פרסים - מעניקים. זאת למדתי ממורי ורבי בספרות אשר ברש אשר ביקש עם היווסד פרס ביאליק להעניקו לעגנון. ביאליק עצמו שהיה עדיין בחיים התנגד, ובפרס זכה המחזאי מתתיהו שוהם (צור וירושלים) והסופרת דבורה בארון. שנה אחר כך ביאליק נפטר וברש העניק את הפרס לעגנון.

הסופרת לאה איני
צילום: אתי פריד




עכשיו נמאס לי כבר מהדיון הסוציו-ספרותי או הרכילותי-פואטי, פְּנִים המילייה, ואני עובר להסביר למה דווקא לאה איני.

לאה איני, בדומה לקניוק אגב, יודעת היטב במבנה סלילי מעגלי של פרוזה אוונגרדית לגעת בפצעים הפתוחים ביותר שלנו כחברה, לדחוף את האצבע שמה ולחפור עמוק תוך שימוש בסיפור אישי ואינטימי. כשם שטוני מוריסון היא ממשיכתו הטבעית של ויליאם פוקנר בספרות האמריקנית ובעיקר חידשה בתכנים ובזווית הראייה, ואיש אגב לא מנע ממנה בשל כך את פרס נובּל בגיל ריאלי, כך גם איני היא ממשיכה מפוארת של הפרוזה האוונגרדית הישראלית הנעה באמפליטוּדה שבין ס. יזהר ליורם קניוק. החברתי והאישי נושקים ונדבקים לבלתי הַפְרֵד.

ועוד לא אמרתי כלום על עוצמת הדמויות הנשיות אצלה ברומנים ובסיפורים הקצרים. אלה דמויות שקמות מן האֵפר, לא, זה לא טוב, זאת מטאפורה כללית מדי. מוטב לומר, אלה דמויות ששוחות כנגד זרם החיים הקונפורמי, כנגד הייאוש הקיומי המשתלט על הפרט ברגעי מדכּוֹא, כנגד אפרוריות החיים.

כזאת היא נֶדֶר הרוצחת בנובלה "סדומאל", כזאת היא האֵם הרוצחת בסיפור "נאצר מחכה לרבין", כזאת היא גילה גדולת הציצקאוֹת ברומן "מישהי צריכה להיות כאן", שלא נותנת לחיים לברוח אל הספרות ולא לספרות לברוח מהחיים, אלא עומדת ומצילה מילים משל היו יצורים חיים. כזאת היא ורד, הלוא היא לאה עצמה ברומן "ורד הלבנון", שבוחרת לא להיות שקופה בחברה מצֵרה וסגורה, קרתנית, וכזאת היא גם סוּסית הגמלונית-משהו, התזזיתית והקסומה המתאהבת בקֶנְטָאוּר כי גבר באמת שווה אין בנמצא. אח, היקום הנשי המלא של לאה איני, שפתיים יישק.