משפחה הורגת, מיכל הרטשטיין, פותחים רומן

הספר הפותח את סדרת "בראשית" של הוצאת "רימונים" של יעל שכנאי והוצאת "עמדה" הוא "משפחה הורגת", רומן מתח המתרחש בגבעת-שמואל בקרב הציבור הדתי-לאומי שבמרכזו הדס, שבאה מההקשר הזה, אך כעת היא דתל"שית, חוקרת משטרה פמינינית ופמינסטית, אינדיבידואליסטית שאינה רוצה ללדת ולגדל ילדים - דמות מורכבת על רקע חברה מסתייגת ומתנכרת.

בספר דמות מרכזית נשית נוספת: חני הנרצחת, היא ובני משפחתה. שתי הדמויות התחילו מאותה נקודה בדיוק ודרכיהן הצטלבו בשנית עם מותה הטרגי של חני. במודע או שלא במודע משווה המחברת כל הזמן בין שתי הדמויות הללו.

אחת הולכת בתלם והשנייה ממש לא. מי יותר מאושרת ושלמה עם עצמה? די ברור שהדס המשוחררת, האמיתית, שאינה מסתירה תחת השטיח המשפחתי התקני את סודותיה. עניין ההורות הוא מרכזי בספר, כשמו כן הוא "משפחה הורגת".

חני קיפחה את חייה, הדס נשארה כדי לחקור. מתברר לאורך העלילה כי חני עשתה טעויות רבות, הן כאם והן כרעיה, אבל כעת הכול נסלח לה כי כבר איננה איתנו. עם זאת, אין ספק שמי שנמצאת במוקד הדיון החברתי-ביקורתי היא דווקא הדס החוקרת, שבדעה צלולה מחליטה שלא לעשות ילדים ועוד במדינת ישראל.

הדס לא עושה ילדים מכל הסיבות הנכונות ואילו חני עשתה ילדים מכל הסיבות הלא נכונות. לעשות שלושה ילדים או ארבעה כפי שהאופנה החדשה מכתיבה, רק כי כולם עושים, זה עוול להורים ועוול הרבה יותר גדול לילדים. ילדים צריך לעשות כי מאוד רוצים להיות הורים ולא משום מיני לחצים.

נראה מתוך ריאיון שקראתי עם מיכל במגזין "נשים" בעריכת לימור גריזים-מגן, כי הדס היא ממש אלטר-אגו של הסופרת. מיכל היא אם, אבל אתה חש בכתיבה וגם בריאיון הזדהות עמוקה עם הגיבורה שלה, הדס. הנה קטע מתוך הרומן החדש הנוגע בשאלות אלה:

****

כחודש לפני שמאיר דנילוביץ קם לפנות בוקר, ירה בכל בני משפחתו והתאבד, אני התגרשתי מבעלי.

גירושין זה סיפור לא נעים, גם אם הוא נעשה בהסכמה ואפילו אם אין ילדים. יחסית למי שכלל לא רצתה להתחתן, הגירושין גבו ממני מחיר נפשי כבד למדי. הרגשתי שנכשלתי באחד הדברים הכי טובים שהיו לי בחיים. בזוגיות עם ינון.

את ינון, בעלי לשעבר, הכרתי באוניברסיטת תל-אביב. הייתי באמצע השנה השלישית ללימודי המשפטים והוא באמצע השנה השלישית ללימודי הנדסת מכונות.

נפגשנו בספרייה של הפקולטה לרפואה. לשנינו למעשה לא היה מה לחפש שם למעט שקט. זו הייתה הספרייה השקטה ביותר בקמפוס. בכניסה לספרייה ניצב אקווריום ענק ובו דג תקשורתי במיוחד. הדג היה מתקרב אל הצופים וממש יוצר אִתם קשר. בכל פעם התפעלתי מחדש מהדג החכם.

"הדג הזה הוא משהו," ינון חייך אליי כשהבחין בי לראשונה, עומדת ומשחקת עם הדג.

חייכתי.

"את לומדת כאן? אף פעם לא ראיתי אותך." הרגשתי כאילו נתפסתי על חם.

"אני לא לומדת ממש כאן, גיליתי את הספרייה הזו לפני שבועיים והיא פשוט כל-כך שקטה."

"זה בסדר, גם אני לא לומד כאן, אני לומד הנדסת מכונות, אבל מגיע לכאן כדי ללמוד."

"אחלה ספרייה."

"יש כאן גם קפיטריה מצוינת."

"בדיוק יצאתי להפסקה," חייכתי בביישנות.

ככה פחות או יותר הסיפור של ינון ושלי התחיל. בתחילת השנה הרביעית עברנו לגור יחד וכשנה וחצי מאוחר יותר, התחתנו. באופן אישי לא היה לי חשוב יותר מדי להתחתן, ינון ואמא שלי לחצו עליי. הייתי כמעט בת 28, ינון בן 29 ולא הייתה לי דעה נחרצת לגבי מוסד הנישואין, אז הסכמתי. לעומת זאת, לגבי עניין הילדים הייתה לי דעה מאוד נחרצת, דעה שלא טרחתי להסתיר מאיש, בוודאי שלא מינון.

מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני לא רוצה ילדים. במדינה כמו שלנו, עם איומים דמוגרפיים ופנאטיות דתית אני בהחלט קנדידטית מעולה למחלקה הסגורה, אבל איכשהו הצלחתי לגדול בישראל ולא במדינה צפון אירופאית, מבלי לחוש צורך עז לשכפל את עצמי כמה פעמים.

ינון, וגם אמא שלי, חשבו שמתישהו אשנה את דעתי ולכן היה להם כל-כך חשוב שנתחתן. לא הייתה לי שום בעיה להתחתן כי לא הרגשתי שאני מרמה מישהו.  אחרי כמה חודשים של זוגיות סיפרתי לו שאני לא רואה את עצמי אמא. באותו זמן, הנושא לא היה יותר מאנקדוטה. היינו עוד עמוק בתוך הלימודים וינון לא חשב בכלל על הקמת משפחה. כשינון החל לדבר על חתונה מייד אחרי שסיימנו את הלימודים, עשיתי לו שיחות קצת יותר "כבדות" בנושא. הסברתי לו שאני פשוט לא רוצה ילדים ושייקח את זה בחשבון כשהוא מחליט לקשור את חייו בחיי. ינון האמין, או רצה להאמין, שאנחנו נמצאים באותו שלב בחיים.

אבל אנחנו לא היינו.

הוא, בניגוד אליי, היה אחד האנשים הרגועים והשלווים ביותר שהכרתי. התכונה הזו שלו הצליחה להרגיע אותי גם ברגעים מאוד לחוצים בחיים. הוא תמיד ידע לעצור, לשבת וליהנות מהנוף ולא רק מהמרוץ. הוא תמיד ידע  להקשיב ולתת כתף נוחה לבכות עליה. לא רק עבורי, עבור כל מי שהכיר אותו. תמיד אמרתי לו שאם הוא לא היה מהנדס, הוא היה צריך להיות פסיכולוג. או מטפל מכל סוג שהוא. הייתה לו יכולת נתינה שלמעט מאוד אנשים יש. ידעתי שהוא יכול להיות אבא נהדר ביום מן הימים.

אני, לעומת זאת, מעולם לא חלמתי להיות אמא. אני אפילו לא זוכרת את עצמי משחקת בבובות, למרות שאמא שלי טוענת שאני פשוט לא זוכרת. כשבנות כיתתי החלו להתארס ולהתחתן לא קינאתי, לא ראיתי בחתונה ובטח שלא בילדים, את תכלית חיי. שירה, אחותי, מבוגרת ממני בשנה וחצי. היא נישאה כשהייתה בת 22. אני הייתי אז עוד בצבא. כשלוש שנים לאחר מכן נולדה בתה הבכורה. נורית הייתה (ועודנה) ילדה חמודה ומקסימה, מאוד נהניתי להחזיק ולחבק אותה, אך בעיקר אהבתי את העובדה שזה כל מה שאני חייבת לעשות. צפיתי באחותי המותשת ובעיקר ריחמתי עליה. עדיין לא הכרתי את ינון, כלומר לא היה לי אפילו בן-זוג, אבל לא חשבתי שצריך לרחם עליי, הבודדה והגלמודה לכאורה, אלא על אחותי, שלדעתי לפחות, לא היו לה חיים.

כשנתיים מאוחר יותר, שירה הייתה בהיריון שני ואיילה, אחותי, שצעירה ממני ביותר מארבע שנים, התחתנה. האנשים סביבי נזהרו אתי. כולם חשבו שאני נמצאת במצב רגיש, שירה כבר בהיריון שני, אחותי הצעירה מתחתנת ואני עדיין לא מראה שום סימני התקדמות. בשלב מסוים הפסקתי לנסות להסביר את עצמי. אף אחד לא האמין לי. קשה לאנשים להאמין שיש אנשים שלא רואים בהקמת משפחה ערך עליון. מאוד כמהתי לאהבה והיו לי פה ושם חברים, אבל הבאת ילדים לעולם נראתה לי כמעשה מטורף. לא הצלחתי להבין כיצד אנשים בריאים בנפשם, שאין להם רקע כמטפלים סיעודיים, מעוניינים לכבול את חייהם לחיי יצורים קטנים (וחמודים ככל שיהיו) ועוד בתקופה הכי יפה בחייהם, כשהם צעירים ומלאי אנרגיה. אני כנראה מאוד טוטאלית בקו המחשבה שלי, כי מרבית ההורים שאני מכירה לא מטפלים בילדים שלהם עשרים וארבע שעות ביממה, אבל גם לא ראיתי את הטעם בהבאת ילד לעולם אם מישהו אחר מטפל בו. העולם גם ככה על סף פיצוץ אוכלוסין, לא ראיתי סיבה להוסיף עוד ילד למגמה השלילית הזו.

כשהתחתנתי, לשירה היו כבר שני ילדים ואיילה הייתה בהריונה השני. למרות שהוריי (בעיקר אמא שלי) ידעו שאני לא מעוניינת בילדים, הם קיוו שהעובדה שאני מתחתנת הנה הצעד הראשון בדרך לשינוי גישה. גם ינון חשב ככה.

היה לנו טוב ביחד, אך כל הזמן השעון הביולוגי (של ינון) לא הפסיק לתקתק וידענו שמתישהו הסיפור עלול להתפוצץ. אחרי שקיבלתי את רישיון עריכת-הדין המשכתי לעבוד במשרד שבו התמחיתי. זה היה משרד מסחרי משגשג ונתתי תפוקה מצוינת. לא היו לי ילדים קטנים לרוץ אליהם בכל יום בארבע, שום דבר לא הפריע להתפתחות המקצועית שלי.

כשלוש שנים לאחר שהתחלתי לעבוד כעורכת-דין משהו השתנה. הייתי עייפה ולא מרוצה. לכאורה, לא היו לי סיבות להתלונן: החזקתי במשרה מצוינת בשכר גבוה, הבוסים והלקוחות כולם היו מרוצים, אך אני הרגשתי שמשהו חסר לי. ינון לא אהב לראות את אשתו מתייסרת,  אבל בסתר לבו הוא שמח, כי קיווה שהרצון לילדים מתעורר אצלי.

עברתי תקופה מאוד מבולבלת וינון הצליח לבלבל אותי יותר. הוא לא הפסיק לרמוז לי שזה הזמן לשינוי, שזה הזמן להפוך למשפחה. היה לי רע ותהיתי האם כך אני אמורה להרגיש על מנת לרצות להפוך לאם. האם זו הכמיהה לילד? תחושת בלבול וחוסר שקט?

החלטנו שהדרך הטובה ביותר להבין מה אני רוצה הוא להתנתק. בפברואר 2008 ארזנו את עצמנו ונסענו לחודשיים בניו זילנד. זו הייתה חופשה מדהימה. צריך כנראה לנסוע עד לקצה השני של כדור הארץ כדי ממש להתנתק, הנופים המרהיבים והשלווה האינסופית היו בונוס נחמד. סוף-סוף היו לי קצת שקט ושלווה.

כשהחופשה הסתיימה ידעתי בדיוק מה אני רוצה, או ליתר דיוק מה אני לא רוצה: לא רציתי להמשיך לעבוד אצל ליפקין דניאלי ושות'. לצערו הרב של ינון, עדיין לא רציתי להיות אמא. הבנתי שחוסר שביעות הרצון שלי לא נובע ממצבי המשפחתי אלא מהבחירות שעשיתי בחיי המקצועיים. ינון היה משוכנע שכשנחזור נתחיל לעבוד על הרחבת התא המשפחתי, אבל במקום זאת, שקעתי במיונים למשטרה.

מאז ומתמיד אהבתי ספרי בלשים וסרטי מתח. תמיד חלמתי להיות שוטרת, אך הסטיגמה מנעה ממני ללכת אחר נטיית לבי. הייתי תלמידה וסטודנטית מצטיינת, יכולתי לעבוד היכן שרציתי, וכשהעליתי לראשונה בקול את שאיפתי לעבוד במחלקת החקירות של המשטרה אמי התחלחלה. בעיניה, מי שהולך לעבוד במשטרה הוא מי שלא הצליח למצוא עבודה רווחית.

בפועל, גיליתי די מהר שבמשטרה יש אנשים מכל הסוגים, גם כאלו שיכלו לעבוד היכן שהם רוצים ובחרו לעבוד במקום שיאתגר אותם מבחינה מקצועית. מאז שאני שוטרת, אני הולכת בכל בוקר לעבודה עם חיוך על הפנים, מה שלא היה לי אפילו יום אחד במשרד עורכי-הדין היוקרתי.

עטיפת הספר, עימוד ועיצוב העטיפה: יעל רשף
עריכה: יעל שכנאי ויובל גלעד

ככל שחיי המקצועיים פרחו, כך נבלו חיי האישיים. ינון הבין שלא שיניתי את דעתי בנושא שהיה חשוב לו יותר מכול. הוא היה כבר בן 33, היינו נשואים יותר מארבע שנים, הוא לא ראה שום סיבה להמשיך לחכות. אנשים סביבי החלו לחשוד שיש לנו בעיות פוריות, המחשבה שאני פשוט לא רוצה ילדים, אפילו לא חלפה במוחם.

באוגוסט 2008 חגגנו לינון יום הולדת 33 עם זוג חברים שלו. הזמנו אותם אלינו והם היו מוקסמים מ"דירת הרווקים" שלנו. הם היו פחות או יותר בני גילנו, עם שני ילדים ועוד אחד בדרך. אני ציינתי בדיוק חודש להצטרפותי למשטרה.

 "איזה אומץ היה לך לעזוב את המשרד ולעבור למשטרה," אמרה רויטל לאחר שסיימה לעדכן אותנו בכל הבדיקות שהיא עוברת ועד כמה זה קשה להיות בהיריון עם שני קטנטנים בבית.

"הייתי חייבת את זה," הסברתי.

"אני מתארת לעצמי שבמשטרה יהיה לך יותר קל להיכנס להיריון, בכל זאת, עבודה ממשלתית."

התבוננתי בה המומה והיא המשיכה: "תסלחי לי שאני ככה מתערבת, אבל אני באופן אישי לא חושבת שזה משהו שצריך להתבייש בו," היא הוסיפה וליטפה את בטנה העגלגלה. "גם לי היה קשה להיכנס להריון ועידו הוא תוצאה של טיפולים. אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה, לא רק הטיפולים, גם היחס שקיבלתי ממקום העבודה. ככה זה בחברות פרטיות."

"למה את חושבת שאני עוברת טיפולים?"

רויטל הסמיקה ורונן, בעלה, השפיל מבטו במבוכה. "סליחה, הייתי פשוט בטוחה... אתם נשואים כבר ארבע שנים, אתם בני מעל לשלושים, הייתי בטוחה..."

"אנחנו לא מנסים להיכנס להיריון." הכרזתי.

"באמת?" רונן נראה המום.

"כן, באמת." עניתי בפסקנות.

"את כבר בת 30, לא?"

"אני בת 32."

"זה מתחיל להיות קצת לחוץ, את לא מפחדת?"

"ממה?" היתממתי.

"שתהיי מבוגרת מדי."

"זאת לא תהיה בעיה כי אני פשוט לא רוצה ילדים."

רויטל ורונן הביטו בי המומים ואז הפנו את מבטם אל ינון שמצדו השפיל מבט במבוכה.

"את לא רצינית?" רונן ספק שאל ספק אמר.

"אני לגמרי רצינית."

"איזה מין דבר זה לא לרצות ילדים? זה הדבר הכי טבעי בעולם."

"אז אני תופעת טבע," צחקתי.

לא נראה לי שהצלחתי להצחיק את יתר הנוכחים, בעיקר לא את ינון.

"ואם תתחרטי בעוד עשר שנים, אז לא תוכלי להיכנס להיריון." רויטל הסבירה לי את עובדות החיים.

"אני מעדיפה להתחרט שלא עשיתי מאשר שעשיתי. חוץ מזה, כיום גם נשים בנות חמישים נכנסות להיריון."

"ואת רוצה להיות אמא בגיל של סבתא?" רונן התריס.

"כרגע אני לא רוצה להיות אמא בכלל, ככה שזה לא מעסיק אותי."

"אני לא מכיר אף הורה שמתחרט שיש לו ילדים." רונן פסק.

"זה מה שאתה חושב." חייכתי, "אני פוגשת כל הזמן הורים שלא מפסיקים להתלונן שנגמרו להם החיים מאז שהם הפכו להורים."

"זה סתם התבכיינות שנובעת מקושי רגעי." רויטל המשיכה ללטף את בטנה, כאילו מנסה להגן על עוברה מדברי הכפירה שלי. "אין אושר יותר גדול מלראות את הילד שלך גדל ומתפתח."

"אם את שואלת אותי, מרבית האנשים משקרים לאחרים ובעיקר לעצמם בעניין האושר שבהורות. אם ההורות כזאת מספקת ומדהימה, מדוע אנשים טורחים לעשות ילדים ואז מבקשים מאחרים לטפל בהם? תמיד הדהימו אותי אנשים מהמשרד שעבדתי בו, נשים וגברים שעבדו כל יום עד שמונה בערב ואפילו מאוחר יותר. הם בקושי ראו את הילדים שלהם, אז איפה האושר הגדול?" ידעתי שאני פוגעת בנקודה רגישה כי רונן ורויטל היו שניהם מהנדסי מכונות כמו ינון, ושניהם עבדו בעבודות שדרשו מהם שעות עבודה אינסופיות.

"אם כולם ידברו כמוך אז המין האנושי ייכחד." רונן היה מרוצה מעצמו.

"אם המין האנושי יהיה בסכנת הכחדה תחזרו אליי ואני אשקול לתרום את הרחם שלי." חייכתי.

"את לא רוצה שיישאר מישהו אחרייך? ילדים זה סוג של הנצחה." רויטל הייתה סקרנית.

"אני לא חושבת שמעניין אותי מה יקרה אחרי שאני אמות."

"ומי יטפל בך כשתהיי זקנה?" רונן שוב ניסה לערער אותי.

"יש לי ביטוח סיעודי מעולה. אני מאד מקווה שאתה לא עושה ילדים כדי שיטפלו בך, יותר זול ויעיל לעשות ביטוח. ילדים הם לא תעודת ביטוח, הם יכולים לגור במדינה אחרת, להתכחש לך או פשוט לא להיות בעניין הסיעודי."

"אני עשיתי ילדים, פשוט כי הם גורמים לי אושר." רויטל הכריזה.

"עם הטיעון הזה אין לי ויכוח," חייכתי "אני לא חושבת שאותי הם יהפכו למאושרת ולכן אני לא לוקחת את הסיכון ולוקחת על עצמי כזה נטל."

"ילדים הם לא נטל." רונן פסק.

רויטל גלגלה את עיניה לעברו. "הם לא נטל עבורך! כי אתה כמעט ולא עוזר לי!"

שמחתי שרויטל התחילה לצדד בי, אך מבט בינון הבהיר לי שהגזמתי, שזה יום-ההולדת שלו ואני לא אמורה לסכסך בין חברים שלו.

"אני חושבת שרק מי שילדים גורמים לו אושר צריך לעשות ילדים," אמרתי לרויטל, "כל יתר הסיבות לא רלבנטיות. לדעתי, המון אנשים, במיוחד כאן בישראל, עושים ילדים כי ככה כולם עושים ואף אחד לא רוצה להיות שונה מחבריו.

כעבור שעה התפצלנו לגברים ונשים. ינון שוחח עם רונן ואני עם רויטל.

"את מאד אמיצה," היא אמרה לי בלחש.

"באמת? תמיד רציתי להיות שוטרת."

"לא, אני מדברת על עניין הילדים. אני רואה כל יום הורים שלא היו צריכים לעשות את זה, שלא חשבו מספיק, לך יש את האומץ לחשוב ולעשות מה שאת רוצה באמת."

"תודה." עניתי במבוכה. היא ריגשה אותי.

בזווית עיניי ראיתי שרונן מדבר בלהט עם ינון. מתי לדעת מה הוא אמר.

"מה רונן אמר לך?" שאלתי אחרי שהם עזבו.

"הוא אמר לי שאם הוא היה במקומי, הוא היה נפרד ממך."

פערתי את עיניי בתדהמה. מאיפה יש לבחור את החוצפה לומר דבר כזה לבעלי.

"מה ענית לו?"

"לא עניתי לו."

"באמת?"

"לא הייתי מוכן."

"ינון, אתה ידעת כמעט מתחילת הקשר שלנו שאני לא רוצה ילדים."

"קיוויתי שתשני את דעתך."

"אבל לא שיניתי."

"זאת בעיה."

"זאת בעיה שלך, אני לא שיניתי כלום."

"אני לא יודע אם נוכל להישאר ביחד."

התחלתי לדמוע. "בגלל מה שרונן אמר?"

"ממש לא." הוא ליטף את לחיי. "אני לא יודע אם אני יכול להמשיך לחכות."

אחרי ארבעה חודשים נפרדנו וארבעה חודשים אחר-כך התגרשנו.