יעל ישראל, סריגמיש אוהב ילדים

"סריגמיש  אוהב ילדים"

יעל ישראל

פרק ראשון מתוך ספר אוטוביוגרפי בכתובים

מלאו לי אחד-עשרה ורבע באותו קיץ שבו קיבלתי את הווסת הראשונה, ובו גם הפכתי לאימא. כשראיתי אותה בבית החולים, לבנה כמו דף נייר, זעירה כמו בת חודש, ולא כמו בת חמישה חודשים, זרועותיה הזעירות מנוקבות בנקבים אדומים של המחט שהוחדרה כמה פעמים ביום כדי להכניס לגופה הקטנטן כל מיני תרופות ונוזלים, שלא ברור מה ריפאו - באותו רגע הפכתי לאימא שלה.
 

היינו הולכות, אני ואימא שלי, כמה פעמים בשבוע לבית החולים, לראות את הצרור הזעיר שנדמה שכבר לא היו בו חיים, החיים נסחטו ממנו ברגע שבו הגיע לעולם, הזמן שבו תינוק בדרך כלל תובע לעצמו חיים, משמין ומווריד, פורח ומתעגל. ואילו היא רק הלכה וקטנה, הלכה וקמלה, הלכה והתקמטה, כמו תינוק החולה במחלת הזקנה.

באחד הימים באותו קיץ שנראה לי ארוך מתמיד, גיליתי כתם דם בתחתונים. אלו היה תחתוני ילדות פרחוניים ומצויצים של סריגמיש, שבפרסומת שלהם נאמר "סריגמיש אוהב ילדים". עכשיו מילא את התחתונים הילדותיים האלה כתם של דם באזור המפשעה.
 

בהתחלה מילא אותי פחד נוקב, ממש כאילו הרגשתי שתקעו לי גרזן בלב. ישר הבנתי מה זה, וישר באה הזעקה לאלוהים: "למה? למה כבר עכשיו? למה כל כך מוקדם? אני לא רוצה את זה! קח את זה ממני!"

לא רציתי להיות אישה. עדיין לא. את השדיים הזעירים שהחלו לבצבץ נהגתי להשטיח לשני הצדדים בלילה, וישנתי עליהם, בתקווה שכאשר אקום הם ייעלמו, וככה אמנע את התפתחותם משום שאני מועכת אותם בלילות. והנה, עכשיו הגיע הסימן הכי ברור לכך שהפכתי לאישה טרם זמני. והרי רק מלאו לי 11!
 

הדבר הבא שהרגשתי היה פחד. פחד משונה. פחד שאימא שלי תדע. הרגשתי שלא אוכל לעמוד מול המבוכה שלה, הגמגום שלה, שכאשר הגיע כעבור שנה, כשהיא כבר גילתה, גרם לי ולה להסמיק שבעתיים. לכן, באותו רגע של הופעת הווסת הראשונה, כל מה שרציתי היה למחוק את כתם הדם, את העדות המבעיתה לכך שנעשיתי אישה, והעיקר, שאימא לא תראה ולא תדע.
 

היא שכבה על הספה בסלון כהרגלה אחר הצהריים, ואני, אחרי ששטפתי בכיור שבחדר האמבטיה את עקבות הדם המחשידים מן התחתונים, עברתי לידה בסלון כדי לתלות את התחתונים במרפסת. למרות שצפתה באיזו תוכנית, בכל זאת הבחינה בי ושאלה מה אני תולה כביסה באמצע היום. אמרתי לה שיצא לי איזה פרונקל בפיפי, שהפריש קצת דם ומוגלה, ולכן החלפתי תחתונים וכיבסתי את המלוכלכים, ואימא אמרה: "לא פלא, זה בגלל כל החולירע שיש בים של תל אביב. בטח חטפת משהו. טוב שעוד מעט נגמר החופש ומתחיל בית ספר," וחזרה לצפות בתוכנית. וככה עברתי את הרגע הזה בשלום.
 

באותו קיץ, וכשבכל פעם הלכנו אימא ואני לבית החולים, מצד אחד לא רציתי ללכת, כי המראה היה נורא מדי, ומצד שני רציתי ללכת, כי כבר נקשרתי לגוש הקטן הצרור בבגדי תינוקות לבנים של בית חולים. הרי מבחינתי, כבר הייתי אימא שלה.

החדר שבו היא שכבה היה נורא. כל המחלקה הייתה נוראה. הכול לבן, מדכא, עירום, הרבה חרסינות, מתכת של המיטה, כתמי חלודה, ריח של חומרי חיטוי ותרופות. שום צבע, שום תמונות עליזות כמו שיש היום במחלקות ילדים בבתי חולים. הייתי נכנסת מזה לדיכאון נוראי, רק מהמחשבה שבחדרים האלה בטח גוססים ילדים קטנים שאפילו לא זוכים לראות קרן שמש, כתם צבע, משהו שיעודד להם את הנשמה הקטנה. והנה, עכשיו גם האחיינית שלי תגסוס ככה עד למותה, באחד בחדרים המדכאים והלבנים האלה, שהזכירו בית סוהר יותר מאשר מחלקה לילדים בבית חולים.

אחיינתי היתה מאושפזת בחדר משלה, במעין בידוד, כי בשלב הזה, אחרי כמעט חמישה חודשים בבית החולים, היא כבר תפסה כמעט כל מחלה אפשרית, כולל צהבת. מדי פעם נכנסה איזו אחות אשכנזייה או סניטר ערבי, עשו משהו, ניקו משהו ויצאו. ואני חשבתי על כל הרגעים האלה שמצטברים לשעות, לימים, לשבועות ולחודשים, שהיא שם לבד, בוהה בתקרה, לא שייכת לאיש ואיש לא שייך אליה. בשלב הזה המבט שלה כבר היה מזוגג, אדיש, כמו המבט של התינוקות המיואשים בבתי היתומים ברוסיה וברומניה, שראיתי כעבור שנים בסרטים הדוקומנטריים, אחרי התמוטטות הגוש הקומוניסטי. למעשה, היא כבר כמעט לא הגיבה לחיוך אנושי, למגע. בגיל שישה וחצי חודשים היא היתה כמו מין מומיה קטנה החנוטה בחיתולים עם כתובת חוזרת על עצמה של שם בית החולים הממשלתי, צהלון, צהלון, צהלון.
 

אבל אימא שלי, שבדרך כלל היתה אישה נטולת כוחות, שלא עמדה על שלה, שהפסידה בכל קרב מילולי מול אבי, שדמעות הכאב והתסכול שלה שטפו את תריסי החלונות תדיר, שהיו שנים ששכבה כל הזמן על הספה בסלון מרוב חולשה עקב "בעיות של נשים" ודברים אחרים - אותה אם חלושה, דיכאונית ולא אסרטיבית, דווקא היא הפכה פתאום ללביאה בבוא שעת משבר. משום מה, משברים הוציאו ממנה את המיטב, את מעט הכוחות שנחבאו שם בפנים. וכמו תמיד בשעת משבר, גם היא, כמוני, כבר לא יכלה לראות את החבילה הקטנה בלבן שפשוט גססה שם לאיטה. לולי חתמה על אישור השחרור, התינוקת הזו הייתה בוודאי מתה כעבור שבועות אחדים.

אימי צעדה קוממיות למשרד ותבעה לשחרר מיד את התינוקת. הרופאים החלו להתווכח, טענו שמצבה קשה מדי, שהיא תמות אם לא תהיה בפיקוח רפואי, מחוברת לכל מיני אינפוזיות, אלו שניקבו את זרועותיה עד שנראתה כמו פומפייה, ובגדול, סירבו לשחרר אותה. אבל אימא התעקשה, חוללה מהומה, צעקה קצת, ואמרה שהיא מוכנה לחתום על כל מסמך ולקחת אחריות על השחרור. בסוף נכנעו לה. הבאנו את הקטנה הביתה.

בתוך שבוע, עם טיפולה המסור של אימי, חזר הצבע ללחיים הדהויות והאפרוריות שהידלדלו כשל זקנה בלה, והן אפילו השמינו מעט. שבוע נוסף עבר, וכל המחלות שהתינוקת תפסה בבית החולים, כולל דלקת הריאות שבגללן אושפזה - עברו כלא היו. התינוקת שנראתה כמו ניצולת שואה, התחילה להיראות כמו שתינוקת צריכה להיראות: ורדרדה, שמנמונת, עטופה בבייבי דול פרחוני מצויץ של אותה חברת סריגמיש.
 

כולנו נרתמנו כדי לטפל בה ולהחזיר לה את חייה. אחותי ואני היינו מנדנדות אותה בעגלה או מסיעות אותה שעות מצד לצד בסלון הארוך, אבי היה קם למענה בלילות ומשקה אותה ב"תה מתוק, תה מתוק" כשבכתה, ואימי ניצחה על בית ההבראה הקטן שנוצר אצלנו בסלון יש מאין. רק אחותי הגדולה, אמה של התינוקת, ישבה כמו סרח עודף מול הטלוויזיה או שהמשיכה לישון באדישות בלילות, בלי לקום לקטנה.
 

אז למה, אני שואלת עד היום, מעל לארבעים שנה אחרי שכל זה קרה, למה לעזאזל הוריי החזירו לאחותי את התינוקת??? מה, הם באמת חשבו שאחרי שהיא רחצה אותה באמצע החורף, בגיל חודש וחצי, בשעת חצות, בלי תנור, והילדה קיבלה מיד דלקת ריאות חריפה שכמעט הביאה למותה - הם באמת עדיין האמינו שהיא יכולה להיות אימא?
 

אחרי שהצלחנו לרפא אותה, להביס את כל נבואות הזעם של הרופאים בבית החולים, שטענו שאימי נותנת לתינוקת גזר דין מוות בכך שהיא משחררת אותה ממחלקת הילדים, אחרי שהתינוקת החלה להשמין ולהווריד ולחייך ולהגיב מיד לאהבה, לטיפול ולתשומת הלב שהרעפנו עליה - עכשיו הם הלכו והחזירו אותה לידיים שהמיתו עליה את המחלה וכמעט מוות! ואני לא קלטתי את זה. אני רציתי אותה אצלנו בבית. הרי כבר ממילא הרגשתי כמו אימא שלה.

ושוב טולטלה הילדה. ושוב הובאה למקום שלא התאים לה, שלא מתאים ולא ראוי לגדל בו שום ילד. הוריי השיבו את אחותי לבית בעלה, ואיתה את התינוקת. ושוב הלכנו אימי ואני מדי יום לבקר אותה, הפעם בבית אחותי הגדולה, אמה של הילדה.
 

זו עדיין הייתה חופשת הקיץ, אותו קיץ שבו קיבלתי את הווסת הראשונה ונעשיתי אישה, אותו קיץ שבו הבאנו לביתנו את התינוקת ואני הפכתי לאימא. אז עכשיו הלכתי לבקר אותה, את ילדתי, אצל אחותי. ואצל אחותי, כמו אצל אחותי, החיים נראו כמו פנטזיה, הפנטזיה שהייתה רק בראש שלה, הראש שלה שאף אחד לא הבין.
 

עוד לפני שנולדה הילדה הבנתי שהולך להיות פה דיזסטר אמיתי. אחותי לא ידעה להיות אישה ועקרת בית. בקושי ידעה להיות בן אדם. הבית היה מלוכלך, מבולגן ומוזנח, ופעם גיליתי לזוועתי ביצים ענקיות של ג'וקים גדולים מסתתרים ברווחים של הכורסאות והספה. ואחותי, כרגיל, חיה בתוך העולם שלה, שומעת את מצעד הפזמונים ושרה לעצמה כאילו הופיעה על בימה דמיונית. אז עכשיו, כשהוריי החליטו למסור לה שוב את הילדה ששבה לחיים, מה הם באמת ציפו שיקרה, נס? פתאום הילדה הנצחית הזו, אחותי הגדולה, אמה של התינוקת, שלא יודעת להיות אישה ועקרת בית, שבקושי מתפקדת, פתאום תדע להיות אימא??

היינו מגיעות אליה, אימי ואני, בחצות היום, והתינוקת הייתה עדיין במיטת התינוקות שלה, מייבבת חלושות אחרי שכבר התייאשה והתעייפה מלצווח, רעבה, מלוכלכת ורטובה, החיתול מלא בפיפי וקקי, זרוקה במיטה כמו חתיכת סחבה. ומה עושה אחותי? כרגיל. שומעת שירים ברדיו, משווה את המילים לתמלילים שבשירון שלה או לשירים שפורסמו בעיתון להיטון, מכינה לעצמה באיטיות מחרידה סלט אבוקדו, סלט ביצים או סלט טחינה לארוחת בוקר מאוחרת, ומזמזמת לעצמה את השירים שלה בהנאה. ממש תמונה אידיאלית של בחורה הנהנית מזמנה הפנוי... אלמלא הייתה בחדר השני תינוקת מוזנחת, הצרורה בתוך צרכיה, גוועת ברעב ומייבבת כמו חיה פצועה שעייפה מלבכות.
 

לקח להוריי כמה חודשים לקלוט שבמקום כזה אי אפשר לגדל תינוקת. אני חוזרת בי. אולי בעצם הם בכלל לא קלטו את זה. אולי זה קרה כי בעלה של אחותי החל להסתבך יותר ויותר בפלילים, וממילא גם הוא כבר החל למאוס בנישואי הבדיחה האלה. ואבי, שהבין שרצוי לשחרר את בתו הבכורה מהנישואים הכושלים ומהבעל העבריין, הצליח לארגן גט אינסטנט בשל קשריו עם הרבנות של תל אביב, ואחותי עם התינוקת באו לגור אצלנו. הפעם, לתמיד.
 

התינוקת שלי כבר הייתה אז כבת שנה ורבע. היא ואמה שוכנו מיד בחדרי, שהתרוקן מאחותי האהובה שולמית, שבאותה עת התגייסה לצבא. לא שמחתי על זה בכלל, כי לא רציתי שיתקעו לי את אחותי בחדר. מילא התינוקת, אבל אחותי רק הציקה ולא תרמה מאומה לטיפול בתינוקת. בלילות, מי שקם למענה הייתה אני, ולפעמים אבי, שכבר היה איש מבוגר ועייף כבן למעלה משישים. מפני שריחמתי עליו, וגם מפני שהרי הייתי אמה של התינוקת, ומפני שכה אהבתי אותה וריחמתי עליה - על פי רוב לא המתנתי שאבי יתעורר אלא קמתי בעצמי, נתתי מוצץ, ליטפתי את הראש המזיע שאולי הוטרד מחלום רע, הרגעתי, עד ששבה ונרדמה, ואני שבתי למיטת הנוער שלי, שהוצבה ממש מול מיטת התינוקות הגבוהה.
 

במיטה שמול שתי המיטות שלנו המשיכה לישון בשלווה אחותי הגדולה, אמה של התינוקת, כאילו אין תינוקת ואין בכי ואף אחד לא מתעורר מסיוטים ומסבל, ואין פעייה או מלמול תינוקות מתוך שינה סתורה. האישה הזאת, בת ה-24 באותה העת, המשיכה לישון כאילו היא לא חלק ממאמצי הבית כולו להשיב לילדה את חייה, איזשהם חיים, איזושהי נורמליות.