"מפי הסוס המעונה יוצאת אמת"
הערות על ספר שיריו של דרור אלימלך/ הרחבת המאבק
שירים: 2010-2000/ "עמדה", 2012/ 138 עמ'
מאת: מאיה בז'רנו
"מפי הסוס המזדקן/ המסויד/ גידים שחוקים חלקם קרועים/ פרסות שבורות/ גבו שבור/ עיניו כהו/ הוא כבר ראה הרבה/ מפי הסוס המעונה/ שלא שווה שחיטה/ יוצאת אמת/ למי אכפת?".
זהו השיר הפותח בספרו היפה והכולל של דרור אלימלך. כה נכון הוא הדימוי העצמי הראשון בו - סוס - אף שלא נאמר כך במפורש. הרושם העיקרי והדומיננטי שעובר בשיריו הוא תנועה וטלטלה במרחבים גיאוגרפיים ונפשיים במקביל: חוץ ופנים. אני מדמה את גיבור השירים ומחברם לא רק לסוס צועד ומזדחל, אלא לנוסע במכוניתו בדרכים. דמות של נווד שאין בנמצא כל בית עבורו כמו שהוא אומר על עצמו בשיר "גן עדן לחמורים עצובים": "אני נוסע במכוניתי/ ליד כיכר ריקה מאנשים/ חולף על פני דוכני מכירות ספרים/... אני מביט קרוב למרחקים./ אין בנמצא כל בית/ עבורי".
אפשר להיכנס לספר דרך כל שיר, ולהמשיך ולמשוך משם דיבור ישיר באופן אינטראקטיבי מובהק, כי השירים בעיניי הם מעין פרוזדורים, מעברים ולטר- בנימיניים, כלומר פסאז'ים שמפולשים משני הצדדים מאיזה מרחב ולאיזה מרחב אנושי אורבאני, מרחב תרבותי ונפשי ביסודו. לכן אווירת ההרפתקנות שורה בהם, אם כי עגומה ובודדה לא פעם. למשל: מצד אחד גן חיות ומצד שני ספרייה, מצד אחד חדר הקלטה ברדיו ומצד שני בית של נערה המחפשת אהבה אבודה.
בספר נוכחים הרבה בעלי חיים, ולאו דווקא כאובייקטים של תיאור מרוחק, אסתטי, התרשמותי - לגמרי לא. המשורר (הפרסונה השירית שלו) מדבר איתם חופשי, מדובב אותם, מתחלף איתם, מתיידד איתם למשל: 'נמלים לבנות-אדמדמות/ שמתפרצות מורעבות/ מתוך קרשי הרצפה./ כל שנה/ בדיוק באביב// אני מחכה להן".
במטמורפוזה מיוחדת במינה, טבעית לו ונכונה לו, ללא שום דרמות ועכבות, הוא מזהה עצמו כזבוב בפרק: מטמורפוזות: "לפעמים אני חושב/ שאני סתם זבוב שחור ומגודל/ עם פיקסציות//..." ובהמשך לעוד זהויות מוכרות בחברה הישראלית האזורית כמו "שאני פועל שחור ומסורבל/ עם פנטזיות...//" או "שאני סתם מסתנן סודני ערמומי/ עם אמביציות".
עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
עיצוב הספר: חן ישראל קלינמן
ליד חיות ודמויות שוליים יש גם מוזיקאים, מלחינים גדולים אהובים. דרור אלימלך הוא גם מלחין אוונגרדי אמיץ ומקורי. בעבר עשינו עבודות משותפות ניסיוניות שבהן שילבנו מוזיקה של דרור עם קריאת שירה שלי, 'התרחשויות ליליות' שערך והפיק אלימלך בתל אביב. האופי ההרפתקני היצירתי הזה נמצא כאמור גם בשירים שבספר זה.
כאמור קיימת תנועה רבה, נדידה וזוויות ראייה מתחלפות, מרחקי התבוננות, נגיעות באמצעות השירים כמו שמציין יפה אלי הירש במאמרו: פואמה רציפה שנעים בה כתיירים בנופים מפתיעים של כוכב לכת קרוב-רחוק. לא כוכב כל כך מפנק וחלק - יש בו אדמת טרשים חתוכה במכתשים, ומאידך מפתיעה בערוגות בושם מתוקות ורכות. "רק חציבה עיקשת/ בכל הכוח/ במכרה הזהב/ במדמנה העשירה הזאת/ ששמה חיים" בשיר "מוזיקה לערב ראש השנה החדשה" ובעיקר מהדהדת השורה: "אין ולא יהיה כאן שום ויתור". אני אוהבת את הישירות האמיצה של דרור אלימלך, האומץ להציב עצמו בקול ברור, זקוף ולא מתפשר ועם זאת לא יהיר, לא שחצן, ובעצם רגיש. "מלחין": "אני לעתים רק לפיד כבוי./ אבל המוזיקה במרכז// כלל אינה מתפשרת".
אסיים בשיר יפהפה בעיניי, "שיבה מאוחרת":
"ושוב חזרתי/ לראות/ את הרכיכה הפרוטופלסמית/ היפהפייה שלי/ צבעונית/ אמורפית/ מפותלת/ נתונה בצנצנת זכוכית שקופה/ ...". המושג פרוטופלסמה פירושו: החומר המגלם את התכונות והתופעות של החיים: תרכובת של שומנים, חלבונים ופחמימות, מים ומלחים. זה שיר יפהפה ותמוה שמזכיר דמות של ילד חוקר, משהו מהנסיך הקטן והכוכב שלו שמשחק ומרוכז ביצוריו היפים והמוזרים, ומאידך נקודת התבוננות על האנשים והעולם כולו.
בסוף הספר מצויה אחרית דבר של פרופ' גבריאל מוקד על שירי דרור אלימלך.
לשירים מתוך הספר ולמאמר של גבריאל מוקד
אקו"ם