שירתה של חגית בת-אליעזר, מאת צדוק עלון

ההוויה הנשית בשני ספרי השירה של חגית בת-אליעזר שיצאו בהוצאת "כרמל": "השקת ספינת ציפייה", 2008; ו"התנסויות", שיצא זה עתה
 

מאת צדוק עלון

תלות והיהפכות לקורבן: האינטואיציה הנשית הבראשיתית הרואָה

בוויתור ובהקרבה תנאי הכרחי להמשך הקיום הפיזי

חגית חושפת בשיריה הוויה נשית, והיא עושה זאת באומץ לב, בישירות ובכנות, עד שאפילו לעיתים הדבר גובל במבוכת-מה אצל הקורא. אין בלִבה מורא מן הקורא הביקורתי והיא מוכנה לעיתים להיות פשטנית אם היא סבורה כי זו הדרך להביע את הווייתה הנשית.

בקריאת שיריה אני יכול לזהות כי חגית חושפת את מהותה כאישה בשני שלבים:

השלב הראשון הוא - התלות; תלות זו איננה רק פיזית, אלא היא גם מנטלית, ויותר מכך היא אף תלות מיסטית; השלב השני הוא - ההקרבה, או ההיהפכות לקורבן.

ואולם, למרות החשיפה וההודאה בשני מרכיבים אלו, ההתלבטות הכרוכה בקבלת דין זו קיימת במארג השירים ואינה ניתנת להתעלמות. אף שכך, ההחלטה כי מימושה העצמי נעוץ בתלות ובהקרבה היא החלטה מודעת, הנעשית מתוך חופש בחירה ועוצמה מטאפיזית ואין היא ביטוי לחולשה פיזית.

התלות

כבר בשיר הפתיחה, תלויה, בספרה "השקת ספינת ציפייה", היא אומרת, ללא שום התחמקות והתחכמות:

            מְכוֹפֶפֶת אֶת בַּרְזֶל הָרָצוֹן

            מְאַפֶּקֶת אֶת זַעֲקַת הַצֹּרֶךְ

            אֲבָל הָאֲדָמָה פּוֹרֶקֶת

            וְאַתָּה

            רַגְלֶיךָ עַל הַקַּרְקַע

            גַע בִּי

            לְהוֹלִיךְ אֶת הַחַשְׁמַל

            דַּרְכְּךָ אֵלֶיהָ

הנה פן מהותי בהווייתה הנשית: היא תלויה וטעונה במטען המבקש להיפרק בקרקע דרך אהובהּ, שהוא עומד ורגליו על הקרקע.

בקביעת שמו של השיר תלויה (מאותו ספר ושכמרבית שמות שיריה, אינו מוזכר בשיר), מציבה חגית באופן חושפני את מצבה - היא תלויה: היא תלויה במי שרגליו על הקרקע, שרק הוא יכול לפרוק את החשמל שהיא טעונה בו; היא תלויה בו מכיוון שהיא תלויה באוויר, במובן של מרחפת - שתי רגליה, בניגוד לשתי רגליו -  אינן על הקרקע.

גם בשיר (ללא הכותרת) המופיע בספרה בכריכה האחורית (ורק שם) אנו מוצאים חשיפה המלמדת משהו אודות התלות, כאשר חגית מתייחסת לעצמה - ולו כאפשרות - כחתולה או כנמרה:

            אִם הָיִיתִי חֲתוּלָה

            אוֹ בּוֹא נֹאמַר נְמֵרָה

            הָיִיתָ מְסַפֵּק אֶת כָּל צְרָכַי

            אֲבָל אֲנִי לֹא

            הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת אַהֲבָה

ללא עידון או היסוס ובכנות גמורה חגית אפוא מדווחת על התלות באהבה.

עטיפת הספר בהוצאת "כרמל"

לכאורה ניתן לחשוב כי חגית מבטאת הוויה נשית תלותית בתלות שהיא רק פיזית ומנטאלית, בשל צרכיה, במי שרגליו על הקרקע. אולם התלות עליה מתוודה חגית איננה רק פיזית ומנטלית. חגית רוצה להראות עוד כי שורשי התלות הם מיסטיים, כי בסופו של דבר התלות של היחיד היא  במכלול עימו הוא חפץ להתמזג. השימוש בביטוי חשמל בשיר תלויה אינו מקרי, אלא טעון: לחשמל סממנים של ישות נעלמה. כפי שהחשמל הגשמי שואף להיפרק אל הקרקע - תופעה הנקראת הארקה - כך החשמל בו אנו טעונים, היסוד המיסטי שבנו, שואף להיפרק ולהתמזג עם הטבע, עם הכוליות האופפת אותנו.

ההקרבה (או ההיהפכות לקורבן)

אולם כאמור הווייתה הנשית של חגית איננה מסתיימת בתלות. היא פוסעת פסיעה נוספת - ההקרבה. יחסיה עם בני משפחתה והמעגל הזכרי המלווה את האישה: הבעל, האב והבן - כל אלה מופיעים תדירות בשיריה וממחישים את פן ההקרבה בהוויה הנפשית הנשית, שחגית רוצה לשתף אותנו בה.

הנה דוגמאות מעטות מתוך "השקת ספינת ציפייה":

          אל מחוץ לקירות

            אִשָּׁה אֲחוּזָה

            בִּסְבַךְ בַּעֲלָהּ וּבָנֶיהָ

            מוֹתַחַת יְרִיעַת זְמַן

            וְלֹא מְכַסָּה

            תְּנִי לַמִּלִּים לִזְרֹם אֶל מַסְּעוֹתַיִך

            רֹאשֵׁךְ שֶׁלָּךְ - אֵין גְּבוּל, יֵשׁ זְמַן

            בְּנָהּ בְּחַדְרוֹ - לוּנָה פַּרְק תֵּל-אָבִיב

[

          אורחות חיים

            אִשָּׁה וָאֵם לֹא אֲהוּבָה

            אַךְ מַמְשִׁיכָה

            בְּתַפְקִידַי הָרַבִּים

            כִּי יֵשׁ מָקוֹם לְלֹא אוֹהֲבִים

            בָּעוֹלָם הַזֶּה

            וְאַף אֲנַחְנוּ הָרֹב

            וּבוֹנִים אֶת הָעוֹלָם לְזֵכֶר עַצְמֵנוּ

            לְאָהוּב דַּי בֶּהֱיוֹתוֹ כָּזֶה

בשיר סיכום ביניים היא מסכמת:

            הַיּוֹם לֹא עָשִׂיתִי דָּבָר

            מַשְׁמָעוּתִי:

            לֹא מָצָאתִי אַהֲבָה חֲדָשָׁה

            עַכְשָׁו...

            מָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חֶלְקִיק הַחַיִּים הַזֶּה

            מִסַּכָּנַת שִׁכְחָה מֻחְלֶטֶת

            לִהְיוֹת טוֹבָה-מַלְאָכִית לִילָדַי

            לִהְיוֹת חַמָּה-חוּשָׁנִית לַאֲבִיהֶם

            וְלִכְתֹּב עַל כָּךְ

פשוט, אמיתי ובוקע מהלב.

בשיר לכודים, מהיפים בשיריה, הלקוח מתוך "התנסויות", חגית מובילה אותנו צעד אחד קדימה. העוצמה הטעונה בו יכולה לטלטל את הנפש; חגית משווה בין מצב הקורבניות בו מצויה ההוויה הנשית למצב הקורבניות של העגל חסר האונים שנושל לעד מאמו; לכודים השניים ופועים כל אחד על שברונו בעולם המסורג בו הם נמצאים - מעורר צמרמורת ומחייב הרהור מעמיק על מצב הברואים בטבע. 

            אִם תִּרְצֶה לַדַעַת

            אֶל מִי יָצְאָה חֶמְלָתִי

            אוֹמַר לְךָ

            אֶל עֵגֶל בֵּן שְׁלוֹשָׁה יָמִים

            לְבָד בְּתָא סוֹרְגֵי מַתֶּכֶת

            מְעֻטָּר בְּצִבְעֵי שָׁחוֹר-לָבָן טְרִיִים

            כְּמֵיטַב הָאָמָנוּת שֶׁל הַטֶּבַע

            מְנֻשָּׁל לָעַד מֵאִמּוֹ

            כַּהֲפָרַת הַבְטָחַת אַהֲבָה יְחִידָה

            הוֹזֶה אֶת לִטּוּף לְשׁוֹנָהּ

            אֶת זִרְמֵי חֲלָבָהּ הַמְּחַיִּים

            הַלֹּבֶן וְהַשְּׁחוֹר שֶׁל מְעִילִי

            מְרַצְּדִים בְּעֵינֵי הָעֶגֶל הַמַּזְמִינוֹת

            מְהַתְּלִים בְּחוּשָׁיו

            מָה הָעֵגֶל הָרַךְ בְּעֵינַי?

            הֲדַר הַבְּרִיאָה

            הִתְגַּלְּמוּת כָּל הַהַתְחָלוֹת הַמְּפֹאֲרוֹת

            שֶׁלֹא יִתָּכֵן לָהֶן סוֹף טוֹב

            וּשְׁרִירוּת הַיַּתְמוּת

            נָפַלְתִי עַל צַוָּארוֹ הַמִּשְׁיִי

            פָּעִינוּ בְּדוּאֶט צוֹרְמָנִי

            כָּל אֶחָד עַל שִׁבְרוֹנוֹ

            בָּעוֹלָם הַמְּסֹרָג

ההתלבטות

התלות וההקרבה אינן באות לידי מימוש ללא המכאוב. בשיריה תמצאו הרהורים על התלות וההקרבה - האם הן מוצדקות, האם הן ראויות, האם אין בהן פוטנציאל לפגיעה מהותית במרקם החיים, האם אין מקורן בחולשה קיומית, האם אין הן כניעה. הנה הדילמה מוארת בזווית אחרת, כפי שהיא מופיעה בספרה החדש "התנסויות" - בזווית ההתבוננות בעצם מציאותם של דינוזאורים על פני כדור הארץ:

          תקופות

            אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַדִּינוֹזָאוּרִים

            שֶׁדָּרְכוּ עַל הָאֲדָמָה הַזֹּאת

            בְּכָל כֹּבֶד מִשְׁקָלָם

            אַךְ שָׁמְרוּ עַל הָאָרֶץ

            וּמָסְרוּ לָנוּ אֶת הַכַּדּוּר

            אֲבָל אֲנַחְנוּ פּוֹגְעִים בּוֹ וּבְעַצְמֵנוּ.

            אַתָּה - הָאָדָם הַיָּחִיד בְּעוֹלָם

            עֲבוּרִי עַכְשָׁו

            סֵרַבְתָּ לְחִזּוּרַי

            תְּשׁוּקָתִי תִּכָּחֵד רִאשׁוֹנָה

            וְאָז הָרְקָמוֹת הָרַכּוֹת

            שֶׁנּוֹעֲדוּ לְאַהֲבָה

            וּלְבַסּוֹף - הַגְּרוּמוֹת.

חגית מבינה בחושיה כי התלות באהוב כשהיא לעצמה יש בה מן ההכחדה הקיומית.

התלות וההקרבה אפוא מבלבלים ומעוררים תהיות; ההתלבטות היא אמיתית. הנה לאחר שחגית מתוודה על בעל מרומה ואב שנחלש ובן מתקשה, היא מוסרת:

           אֲנִי יוֹדַעַת פָּחוֹת וּפָחוֹת

            מִי אֲנִי

            מָהֵם טוֹב וְרַע

            וּמַהִי אַהֲבָה

בשיר תולדות יש מודעות להוויה הנשית המורכבת:

            אֲנִי תִּינֹקֶת לֹא רְצוּיָה

            מֻשְׁלֶכֶת דֶּרֶךְ חַלּוֹן פָּתוּחַ

            לַאֲוִיר הָעוֹלָם

            וְעַכְשָׁו אֲנִי עָפָה

            קַלָּה חָפְשִׁיִּה מִקִּשְׁרֵי מִשְׁפָּחָה

מֵעַל זוּטוֹת הַחַיִּים

            מוֹדָה עַל הַבְּרִיאָה וְהַתְּנוּפָה

            כָּל עוֹד רוּחִי בִּי

            עַד לַחֲבָטָה

ייתכן ששיר זה מבטא את העובדה כי ההקרבה נובעת כתוצאה מן האמת המטאפיזית שכולנו תינוקות לא רצויים המושלכים לחלל העולם. אולם אי אפשר להתעלם מתוכן העולם הנשי - הקשר שבין ניתוק קשרי המשפחה לחבטה הצפוייה; ההתלבטות האיומה בהוויה הנשית היא אפוא בין "להקריב ולהיות" לבין "להיות חופשי ולחדול".

סיכום

למרות ההתלבטות, אין לטעות בעובדה כי גם התלות המתוארת וגם ההיהפכות לקורבן - שתיהן נובעות מרצון חופשי ואין הן נכפות על-ידי נסיבות חיצוניות. חגית מקבלת במודע את העובדה כי מימוש הוויתה הנשית אינו אפשרי אלא בתלות ובהקרבה.

התובנה כי תלות והקרבה הן ביטוי לחולשה לא מוצדקת יש בה בכדי לגרום להתלבטות ולשתיקה; אך אצל חגית אין בכך בכדי לפגוע במימוש ההוייה; אדרבה מעיין יצירתה - שיריה היפים - מקורו בחשיפת הווייתה הנשית על התלות וההיהפכות לקורבן.

מימוש ההוויה הנשית הינו אפוא בהסכמה המודעת, הנובעת מתוך רגשות עמוקים - שורשיהם מי ישורם? - להקריב, להיות לקורבן ולקבל את הדין. לא רק שאין תרעומת בלבה על ההקרבה שלה היא נדרשת, אלא שבעצם ההקרבה היא רואה מימוש ההוויה הנשית. חגית מסכימה לכך לא מתוך חולשה פיזית כי אם דווקא מתוך עוצמה מטאפיזית. היא אומרת "הן" מתוך פיכחון שייתכן והוא מבטא אינטואיציות נשיות בראשיתיות הרואות בוויתור ובהקרבה תנאי הכרחי להמשך הקיום הפיזי.

לסיום, עליי להתוודות כי בעת שקראתי את השירים, היה שחשתי מבוכה ואי-נוחות לנוכח גילוי הלב היתר. חשתי שחגית "הולכת עד הסוף", ולטעמי בכמה מן השירים היה כדאי "לעצור פסע אחד מן הגמר". לעיתים יש יתרון גדול באי מיצוי עד תום את היצר ההולך ומתעצם.

אולם, כאמור, אין בכך בכדי לפגום בהנאה שבקריאת שיריה. חגית, מהנדסת, רעיה, אם, בת ומשוררת, הטרודה ב"זוטות היום יום" מוציאה מן הכוח - מהוויתה הנשית - אל הפועל אסופת שירים בישירות ובאומץ - גם אם לעיתים במחיר של פתטיות-מה ופשטנות-מה - המבטאים התבוננות של שמחה ועצב וקבלה מרצון ובאהבה את ההוויה הנשית שבה זכתה, הוויה שהתלות וההיהפכות לקורבן בה הן אבני יסוד, והכול לשם שמיים - התמדת הקיום.

==

חמישה שירים מהספר החדש "התנסויות"

חמישה שירים מ"התנסויות" (הנפתח בשער "חרדת אם" ומסתיים בשער האופטימי "הקלה") -שירים אשר ממחישים את מגוון ההיבטים על מערכות היחסים שלנו עם קרובינו, הרחוקים מאיתנו, העולם החי כולו והטבע.

מתוך השער "חרדת אם"

בריאה

הוּא תָּלוּי וְנִשְׁמָט

נִשְׁמַת אַפּוֹ מְפַרְפֶּרֶת

זֶה כָּבֵד לִי

עֻבָּר - 80 קִילוֹ בֶּן 14

מֻפֶּלֶת אִתּוֹ

אֶל הַתֹּהוּ

לָעוֹלָם לֹא אִכְפַּת

הָיְתָה אִמָּא הָיָה יֶלֶד

יוֹם אֶחָד

מתוך השער "מבוא הרגש"

נסיעה 

כִּסִּיתִי אֶת יָדְךָ עַל מוֹט הַהִלּוּכִים

וְהָרֶכֶב עָצַר

רָאִיתִי בְּעֵינֶיךָ

אֶת שִׂיאוֹ שֶׁל תַּהֲלִיךְ הַהַבְשָׁלָה:

חֶדְוַת הַקִּרְבָה

נֶחְלְצָה מֵהַגֹּלֶם שֶׁל שִׁקּוּל הַדַּעַת

וּפָרְחָה אֵלַי

בִּנְחִישׁוּת פַּרְפַּר בֶּן-יוֹמוֹ

לֹא יִהְיוּ בֵּינֵינוּ כָּרִיּוֹת אֲוִיר

רַק מֶתֶק רְקָמוֹת חַיּוֹת

עַד שֶׁיֵּחָרְכוּ כַּנְפֵי הַחֲלוֹם

בְּאֵשׁ הַמַּמָּשׁוּת

עטיפת הספר בהוצאת "כרמל"

מתוך השער "ריחוק-עד"

מפנה    

גְּבֶרֶת עִם כֶּלֶב בָּאָה לַמִּרְפָּאָה

לָרוֹפֵא עֵינַיִים כְּחֻלּוֹת עַד בּוֹשׁ

קוֹל סַמְכוּתִי מַכְנִיעַ

יַד מְאֻמֶּנֶת עַל פַּרְוַת הַחַיָּה

אֵין לַחֲזוֹת בַּיֹפִי הַזֶּה שֵׁנִית

הִיא תִּדַּחֵק לְפִנַּת נַפְשָׁהּ

מְלַקֶּקֶת אֶת פֶּצַע צְרִיבַת

הַבִּלְתִּי מֻשָּׂג

מתוך השער "עקה"

אי-שוויון

מְשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים כְּבָר מְנוֹחִים בְּגִילִי

וַאֲנִי עֲדַיִן מְדַשְׁדֶּשֶׁת בִּקְצֵה קָצֵהוּ

שֶׁל הַזָּנָב לָאֲרָיוֹת

לְלֹא כָּל סְבִירוּת לְהַגִּיעַ לָרַעֲמָה

בַּטְּלוּ אֶת הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת שֶׁלִּי

כִּי כָּל סִכּוּי > 0 מַזְנִיק אוֹתִי בִּלְהִיטוּת

שֶׁל כֶּלֶב הַנּוֹבֵחַ עַל כּוֹכָבִים רְחוֹקִים

על הכריכה  האחורית

מִלְמַעֲלָה

חֶרֶק צָעִיר מְגַשֵּׁשׁ אֶת דַּרְכּוֹ בְּמֶרְחַב הַמִּרְצָפוֹת

סַקְרָנוּתוֹ שָׂרְדָה אֶת שְׁלַבֵּי גִּלְגּוּלוֹ הַשַּׁבְרִירִי

כֻּלּוֹ הַצְהָרַת מִשְׁמֶרֶת הַחַיִּים

הֲיֵשׁ מִי שֶׁיַּבִּיט בִּי

בְּקַבָּלָה חֲרֵדָה?

חגית פרסמה שני ספרי שירה: "השקת ספינת ציפייה" ו"התנסויות" בהוצאת כרמל; שיריה פורסמו בבמות רבות - עתון 77, שבו, כרמל, מקור ראשון ועוד. חגית, רעיה, אם, בת, מהנדסת ומשוררת, מתארת ברבים משיריה התבוננות מפוכחת על ההוויה הנשית - הוויה שהתלות בזולת היא אחת ממאפייניה.