מתוך "עמוד-שניים ליום", הפרק החותם באתר יקוד, צדוק עלון

צדוק עלון

כך הלכתי וחשבתי: אם יהיה לי מה להוסיף, היכן אוסיף? חשבתי איך התחלתי את סיפורי על יעקב ולהיכן הגעתי, ומתי, מתי אוכל לסיים את דברַי, ומחשבתי חזרה ליעקב, לאשתו ולארבעת ילדיהם, שהוא, יעקב, אהבם עד כדי כך שלעתים מחשבה עוברת בלבו שאהבתו מלאה חששות, כמי שחושש למזוג משקה לכוס פן תתמלא עד גדותיה, והמשקה יגלוש. הנה איתמר הבכור, שקולו משיחות הטלפון היומיומיות בתקופת לימודי ההנדסה כאילו נשמע עתה ברחש החיצוני; הנה יעל, שעתה היא עם הצ'לו שלה, בדרך מן השיעור או מן הקונצרט; הנה דניאל, קצין צעיר בצבא, שהקלות שבה הוא מתייחס לדברים והדברים מתייחסים אליו מעוררת תקוות; והנה נתנאל, הצעיר, שחיבתו לכלבים אינה יודעת שובעה, ועתה הוא מלטף את שני כלביו, והשלווה נסוכה על פני השלושה, ומי, מי ייקחנה?
 

      חשבתי שהנה אני מספר לכם דברים שוודאי כי לי הם חשובים, אך לכם מה חשובים הם? ותקווה בלבי שגם לכם יש דברים שחשובים לכם, ואתם רוצים לספר אותם. חשבתי שאני מספר לכם משום שכרבים מכם גם אני מבקש לזַכות את עצמי ואת הרבים בחוויית הקיום. עוד חשבתי שמחמת רצוני הטוב למזוג משקה לכוס ומחמת חששי לעשות כן פן זו תתמלא עד גדותיה, והמשקה יגלוש, מחמת אלה איני מיטיב עשות, ושמא עלי להרחיב עד תום בקורותיהם של יעקב ואשתו ובניו במהלך הימים, ולא להותירם בזיכרוני בלבד. כך חשבתי, אבל ידעתי כי מוגבל אני, וידעתי כי אני שוכח וזוכר, ונזכרתי כי לפעמים -

לפעמים אני שוכח את עצמי ושוקע בזיכרונות,

זיכרונות על אודות דברים

וזיכרונות על זיכרונות של דברים

וכך הלאה וחוזר חלילה. ועד מתי?

לפעמים אני שוכח את עצמי

ושוקע בזיכרונות על חלומות,

ולפעמים, כמו עכשיו,

אני שוכח את עצמי ושוקע בחלומות על זיכרונות,

לפעמים אני שוכח את עצמי

ושוקע בזיכרונות שמזכיר לי כתב ידי של היום את כתב ידי מלפני שנים

ואת כתב ידי מלפני ומלפני שנים,

ואני שוכח ונזכר חליפות (ומסכים ולא מסכים חליפות)

שזיכרונות נועדו להישכח

ומי מהם שלא יישכח היום אולי יישכח מחר,

ואני שוכח ונזכר חליפות

שגם אם שכחתי היום -

זיכרונות אינם יכולים להישכח

כי הם מסומנים כולם על פני גופי -

בפנַי, בזרועותַי, ברגלַי ובכפות ידַי.
 

כך הלכתי וחשבתי, ופסקה להטריד אותי השאלה אם מהלכם של הדברים הוא כשל שיר או כשל סיפור, וחשבתי שהנה עוד מעט אגיע לביתי, ואשתי תפתח את הדלת, ואומר לה באהבה שכתבתי סיפור שפעמים מתהלך הוא כשיר, ושהנה אני מגיע לסיומו.

עטיפת הספר בהוצאת "עמדה"
עבודה של רונית עלון



להמשך קריאת הפרק באתר יקוד