שבעה מתוך: ילידית של הקיים, חן ישראל קלינמן

שבעה מקטעים מתוך "ילידית של הקיים", מאת חן ישראל קלינמן

הספר "ילידית שלה קיים" מהווה שילוב ייחודי של שירה והגות. הוא כתוב בחלקו כשירה, בצורתה המקובלת כיום, ובחלקו הגדול יותר כמקטעים מחשבתיים הכתובים בשפה פואטית. הספר מחולק לעשרה שערים המובילים מהלך של הבניית תפיסת עולם רחבה. השערים עוסקים בנושאים מטפיזיים מרכזיים כמו: מוסר, אמונה, עצמי, חלוף, קדושה ונצח. שירֵי הספר מלווים את הקו המחשבתי של קלינמן בנקודות מפתח, תוך שהם מתארים ומובילים סיפור אהבה המהווה ציר יסודי בספר כולו.

מתוך פרק ב, מִבֶּטֶן אֶל בֶּטֶן - אמונה, סעיף טז:

הבריחה המתמֶדֶת אל המוּלת החיים מבטאת אי-אמונה בחיים. פחד מפני השקט, מפני חללים מעוּטֵי התרחשות, הפחד מפני שממות דֹּמֶן הזמן על מרחביו, הפחד מפני האינסופיות הבּוֹטֶלֶת, הם חרדת נטישת החיים, חֲדֵלוּת הקיום, הם חרדה מפני הבדידות, כלומר רֵיקוּת סופנית. אבל כל ריקוּת סופנית היא ביטוי של הפרדה וכל הפרדה היא למראית עינה בלבד, עצמיות ששכחה מאין באה והולכת, עצמיות ללא תעצומותיה.

אמנם השקט המתארֵךְ ודממת הרוחַב, מותירים אותנו עירומים מאחיזוֹת-קְצָת, מלֶחֶם העֹנִי של הזמן ומילואיו, פוטרים אותנו מקצֶרֶת הנשימוֹת מעל המים, מנכִּים אותנו מן החלקים-באֵין-שלֵם, מדייקים אותנו עירומים-עד-דק כביום היוולדנו. אז תַּעֲמוּקוֹת המרחבים מתרפְּקִים לפנינו אל האינגבוּל, מגלים טפח ומכסים טפחיים כתגלית מתערטלת, סקרניים כמונו לנוכח מראית גופם הַמִּתְגָּל וּמִתְכָּס חליפוֹת.

מתוך פרק ד, אֶל מִגּוּעַ הַיֵּשׁ - מוסר, סעיף ח:

לַמשפט, לַדִּין, לשיפוטיוּת ולביקורתיוּת אין כל ערך מוסרי-סופי בפני עצמם. ערכם המוסרי הוא פונקציונאלי, בתוֹרת תחנַת ביניים, שבכוחם למנוע קלקולים נוספים בעולם-חֲלָפִים לא מתוקן ולהתווֹת סימנים אל הטוב והראוי על דרך השלילה.

ככלל, אין מקום לשיפוטיות לא רק כי האדם לוקח חֵלֶק בחלקיוּת, במציאוּת-דִיעבד הנושֵׂאת את חותם הקלקול הזמנִי, אלא גם אם יאמֵר כי יש לו לנידוֹן בחירה ועם זאת מָעַל בטוב, בנכון ובראוּי, גם אז אין כל מקום לשיפוטיות מצד עצמה, כיוון שכל שפיטת האחֵר ממש פירושה פסילתו. והלא אין אנו מבקשים לפסול דבר מה שהוא בשר מבשרנו, אין אנו יכולים או רוצים בעומק מוֹסְדוֹתינו לפגוע בגוף הזולת שהוא גופנו שלנו מכוח הזיקה היסוֹדָנִית של אהבת-עולם.

לכן הדין, המשפט והענישה בעולמנו ראויים להיות לכל היותר בבחינת בפני עִוֵּר לא תִתן מכשול. לְשַׁיֵּךְ לַדִּין מידה של אֱמֶת מהותית זו מערכת משפט עיוורת הַשָׂמה מכשול בפני עצמה. מערכת משפט מתוקנת מבקשת להאיר עיני עיוורים ולהחכימם.

מתוך פרק ה, שֶׁחֲזָקָה הִיא מִכָּל מִתְאָר - מציאות, סעיף ג:

האמנוּת מרחיבת-הנפש בכוחה להראות, להשמיע ולהמחיש את כל מה שלא הִשְׂכּלנו להפוך לקנייננוּ הקבוע, היא המקום שבו אנו מצליחים ללכת ולגלות את כל מה שלא נרכש לנו כטבע, שלא נעשה בנו תכונה פועלת ונפעלת על מסילות הזמן, היא פתח עבור טפח נוסף ממה שהוא בֵּיתִי וחריג, צלול וממשי, גלוי ומסתורי, בכל זמן ובכל מקום.

על עטיפת הספר בהוצאת "עמדה" הציור

Mural from The Temple of Longing

Paul klee, 1922

מתוך פרק ז, כְּבָר-כָּאן - היסטוריה, סעיף ט:

בכוחה של תחושת המִקריוּת להפקיע אותנו אל אפשרות אחרת של הצטרפות ההתרחשויות, אל סדר אחר, והסדר הזה אינו מתחשב בזמן הליניארי, מצרף דברים מזמנים והקשרים שונים, רחוקים-לכאורה. כלומר, תחושת המקריות היא פתחון להבנת אי-המקריות, שמקורה בהוויה אחרת החודרת לזמן ומצביעה אל מחוצה לו, כמו השתברוּת אור.

מתוך פרק ז, כְּבָר-כָּאן - היסטוריה, סעיף טז:

ככל שהולך אדם ומזקין, ככל שמתרבים ניסיונותיו וככל שקרֵב והולך אל סוף ניסיונותיו -  כך מצד אחד מרוּצַת הזמן השָגוּר נעשית תפֵלָה ומהירה יותר (הזמן עובר מהר), הזמן עצמו נעשה חֲלוֹפִי, פריך ודוֹהה אל הרקע, ומאידך מַכְבִּירִים ורבים הזיכרונות, בנויים סביבו לתלפִּיוֹת כמרחב הצפַת-חיים עצמאי, יְעֹרֶת זיכרונות זמינה ונגישה. זמינות קְרֵבָה זו פּוֹרֶכֶת את מרוצת הזמן ופורכת, או לחלופין מרחיבה, את אלוּמת הרגע ההווִי, העכשיו, ובכך מַנְגישה יותר מתמיד את העבָר, את מִרְגָּשׁ ומִנְשַׁם התקיימותו, הֶבֶל פִּיו נִמסך ונִמהל.

הזִקנה טובה היא ואִתָּהּ ניסיון חייה, אותו ניסיון במרוצת הזמן המוציא מעצמו ומקרֵב והולך ומדגיש ומנכיח את הוַי הרגעים כולם, פורשׂ את הזמן, על מילואיו, אל הרוחב, מדגים את הנצח במניפת חיי אדם.

מתוך פרק ח, אֶתֶר הַזְּמַן - חריגה, סעיף ד:

החוויה הילדִית חותמָהּ בהשתנוּת מעמד הזמן. לא עוד חוויה נפשית ניתוּקִית המביטה החוצה אל נהר החלוֹף המחוספס והתפֵל, לא עוד התרחשות פנימית בנפרד מהתנהלותה העיקשת והמִסגרתִית-סוֹפִית והנשכחת-מרוב-סֹהַר-נוכחוּתָהּ של מרוצת הזמן המִסתוללת בהתמָדָה של קו חֲרָטִים רץ, חוֹמֶצֶת מרחבים ומבַיֶּתֶת בקו מעֶיה כל חריג וכל זָר. לא, כי אם חוויה שלא נשכח ממנה מֶחְבַּר הנפש בהוויה, שתיים שמעולם היו אחת, ובה הגופים כולם, בין אם אביזרי החומר המוצָק, בין אם קליחת טיפת מים או דמעה או זמן, בין אם מאחַז הרֶגֶש או פְּשַׁט המחשבה ובין אם הגוף שלנו על שלל נגזרוֹת חיישניו, מְרִיצוֹת עצביו והגיון מערכותיו, ובין אם אלו גופי הרפלקסיה עצמה בִּדבר טיב גופנוּ, בִּדבר מנגנוני תחושתנו וחשיבתנו ומצע תפיסתנו במרחב ובזמן -

בהוויה ילדִית זו הגופים כולם נִמתחֵי-הֱיוֹתָם, הזמן נִגְרָם, הולך ומתפטם הוויה, ונִמְלָא ונמלא, ומתעבֶּה בְּשָׂרוֹ, מוחשִי, פָּסִיל, לָחִיץ, רַכִּיךְ ונימוח, מָסוּר כמשחק בידינו, מהול בהווייתנו המשותפת, קהל המשתתף בנו, מצועפי עונג, נתונים כַּחֲדשים למַלְמְדֵי ההוויה הנתונה בפנינו בלב פתוח, חשוף חזה ארצות, מיוחָף מאופק עד אופק.

מתוך פרק י, הֵיכָן שֶׁאִתָּנוּ - נצח, סעיף ח:

ממרום מרפסת הבית אני מביט אל מעלה הרחוב, אל הכביש, המדרכות, הצומח, הבנוי והמְּתֻמְרָר. זה כיום. פעם היה כאן רק מעלה הגבעה, נטול מעשי-ידי-אדם. פעם, בין השאר, יהיו כאן מבני מתכת רוחביים כמנחָת, תעבורה רְכִיבִית, מעשה ידֵי. וכשם שההיסטוריה מארחת את הלא-היסטורי, כך גם המרחב הזה מארח אותו, את כל הצורות והממָשִׁים, העצמאיים בקיומם כליטוש מופשט, כשלעצמו. מנחמים מכל הרס ושממה.

המשורר חן ישראל קלינמן קורא משיריו

צילום: תומר פלד

****

ב-22 ביולי, יום א', בשעה 19:15, בחנות "תולעת ספרים", מזא"ה 7, תל אביב, יתקיים ערב בעריכת המשורר יובל גלעד לחוברות "עמדה", שבו יקרא גם חן משיריו. עוד ישתתפו בערב: אריק א, עמוס אדלהייט, יובל גלעד, שמעון מרמלשטיין, סמדר שטינברג ובלה שייר. כל אוהבי הספרות העברית מוזמנים.

עטיפת הגיליון האחרון של כתב העת לספרות "עמדה"
עורכים: אריק א ועמוס אדלהייט